קורות VOLUNTEER אחד / ישראל בלייכמן

קורות  VOLUNTEERאחד             

ישראל בלייכמן – העוגן

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

לאחר מאבק ממושך הצלחתי לשכנע את כל הנוגעים בדבר, שהנני רשאי להתנדב לעזרת אחד ממשקי הצפון. כולי משולהב פרצתי לחדרו של המזכיר עם הבשורה: "נו... סוף-סוף עלה בידי לשכנע את כל המתנגדים. בקרוב אני יוצא כמתנדב לקיבוץ בצפון... אני מחכה רק לאישורך".

יעקב גוטרמן, העוגן

"רק בלי התרגשות", הוא מצנן את התרגשותי, "אנו מודעים לא פחות ממך בצורך בעזרה שזקוקים לה משקי הצפון, אלא שהפעם - ברצוננו לשגר קבוצת חברים, כהוכחה שאנו שותפים לנטל הרובץ עליהם ואני ממנה אותך כראש החוליה העתידה לצאת", כך סיים.

 

התרגשתי עקב התפקיד הרם שהוטל עלי.

בקוצר רוח חיכיתי ליום היציאה. וכך, בשעות הבוקר המוקדמות של יום ראשון, הופעתי שוב בחדרו של המזכיר.

-         ובכן, אני שואל, יוצאים?

-         איזו שאלה? בוודאי שיוצאים!... קיבלתי תשובה פסקנית.

-         כמה אנשים מונה אם כן הקבוצה? שואל אני בסקרנות

-         שב, תיכף נברר...

 

הרי אני יושב , אם כי זמני דוחק וה"בירור" מתחיל. אני רואה שהוא מתקשה להיזכר במספר המתנדבים המוכנים לצאת ואני נחלץ לעזרתו.

-         אמרת שהקבוצה מונה שבעה אנשים... מנסה אני לדובבו.

-         שבעה?.. לא, לא ייתכן! אני לא אמרתי שבעה..

-         לבטח שמונה...

-         למה דווקא שמונה?... הוא שואל

-         אם כן תגיד לי אתה כמה...

-         אז ככה, הוא מתחיל... יצחק, נתן, אריה, צבי, משה....

-         באמת כל אלה!?... אני שואל בהתפעלות.

-         כן... כל אלה מתנגדים לצאת...

-         אז מה? אף אחד אינו יוצא?

-         את זה אני לא אמרתי, זה אתה אומר...

-         רגע... מתחיל הוא מחדש "לברר"... אגב, מה אתך? אתה יוצא?

-         אני? האם אני יוצא? הרי אני 'ראש החוליה' וחייב לצאת.

-         ובכן הנה, יש לך כבר אחד ואתה היית מיואש לגמרי. צא בשלום ומסור שם שאנו מודעים למצוקתם.

 

כראש חוליה, עם כל החסר בה, יצאתי לאחד ממשקי הצפון. כעבור מספר שעות נסיעה הנני חוצה את הירדן וכעבור כמה דקות ספורות אני כבר במשק.

את החבר הראשון שאני פוגש אני שואל: "מי כאן אצלכם עוסק במתנדבים?" לא הספקתי להוסיף את המילה 'מהקיבוץ' והוא נעלם לי מייד. לאחר המתנה ממושכת מתייצבת בפני חברה, מתבוננת בי היטב ובפניה ניכרת השתוממות:  ?you are a volunteer  פונה היא אלי באנגלית רהוטה, אם כי ניכר היה שהיא מדברת יידיש עוד יותר טוב. אבל למה היא מדברת אתי אנגלית? ואולי היא באמת לא יודעת שפה אחרת?

-         אהה, השיבותי לה ב'אנגלית'

-         From America  ?, היא שואלת.

-         ושוב אני משיב לה ב'אנגלית' בנינוע ראש לשלילה.

-         בוא אתי, היא רמזה לי, כמובן ב'אנגלית'.

 

וכך אנו מתקרבים לבית דו-קומתי שהוא עדיין בשלב של גמר. על המרפסת מתגודדת קבוצת בנות בלונדיניות מארצות סקנדינביה. כמעט ולא הבחנתי ביניהן בבחורים.

-         they are also volunteers , היא מצביעה על הקבוצה.

-         רגע, פונה היא אלי פתאום..are you a volunteer?

-         Ofcourse , אני משיב

-         From Canada? , היא שואלת

-         No, from kibbutz Haogen , אני משיב

-         לקיבוץ העוגן יש כבר כנראה עודף של מתנדבים שהוא משגר אותם אלינו, אומרת היא אל עצמה, מאין אתה יודע עברית?... שואלת היא בהשתוממות

-         מה פרוש מאין? בקיבוץ בו אני חי כבר שנים מדברים גם עברית, אז מדוע שלא אדע?

-         אכן הסתבכתי, היא מתנצלת, חשבתי אותך ל- volunteer

-         אז מה אני בעיניך?.. 'אנוס'?! הרי באתי לכאן מרצוני החופשי, ללא כפייה מלמעלה.

-         כן, הבנתי אתה מתנדב ולא volunteer

-         אז שיהיה מתנדב למי זה משנה? אני שואל.

-         לי זה משנה, כי מקום המגורים לא יתאים לך, אתה 'תשתעמם' פה מאוד, אינך יודע את שפתן...

-         אין דבר, אני מנסה להקל עליה, אינך צריכה לטרוח בחיפוש אחרי חדר מיוחד בשבילי... ומה שנוגע לשפה – מה יש לדבר אתן הרי בלילה אני שומר וביום אני ישן. ובנוסף לכך אני מכיר הרבה אנשים שיודעים איש את שפת רעהו ואינם מסתדרים ביניהם... וכך אני מנסה לשכנע אותה כי חוסר השפה המשותפת ימנע סכסוכים בינינו...

-         בחור מתנדב מהקיבוץ, אני חייבת לדאוג לך ליתר נוחיות, כי כאן יש רק מקלחת אחת, השנייה עדיין לא גמורה.

-         אסתדר, אתרחץ ביום... הרי הן מתרחצות בלילה, אני משתדל עדיין למנוע ממנה טרחה מיוחדת.

-         לא, זה לא מגיע לך. באיזו הרגשה תחזור הביתה אם לא תחיה פה בתנאים הדומים לאלה שבבית... אתה תגור בחדר פנוי ליד אחת האימהות שהילדים שלה בשליחות בחוץ-לארץ. היא תשמח מאוד לארח אותך בערבים.

 

כך נמנע ממני בתקופת שהותי שם להיות שרוי בתנאים חלוציים... וגם 'להשתעמם', כי האימא [הסבתא] גם לימדה אותי לסרוג גרבי צמר וגם מצאנו שפה משותפת, כי כל ערב היא הייתה מספרת לי על תקופת 'כשאנו באנו'... ועדיין היו פה ביצות.

 

-         כמה אנחנו? נשאלתי בערב הראשון,

-         אנחנו... הממממ...

-         כמה אמרת?

-         עדיין לא אמרתי

-         בכל זאת, כמה אתם? ... לא הרפה ממני השואל.

-         'אנחנו' בינתיים... אחד... כלומר... 'הראש'

-         הראש של מה?

-         הראש של החוליה... עניתי בפסקנות.

-         והיכן החוליה?

-         החוליה בהתהוות... הסברתי.

 

בסוף השבוע כשהסתבר לכל הסקרנים שנשארתי ללא חוליה, קיבלתי את הכינוי: 'הראש' ללא גוף מקיבוץ העוגן!

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: