פרשת 'הבית הסנסציוני' / ישראל אריאלי

 

פרשת "הבית הסנסציוני"

ישראל אריאלי - גניגר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

הקדמה

 

"רשומון" הוא סרט קולנוע נודע של הבמאי היפני אקירה קורוסאווה, שהופק בשנת 1950.

 

איור מאת יעקב גוטרמן

הסרט מבוסס על שני סיפורים מאת הסופר היפני אקוטגווה ריונוסקה, ומתאר פשע של אונס ורצח מבעד לעיניהם של ארבעה עדי ראייה:

טג'ומרו - הנאשם באונס וברצח

טקהירו - הסמוראי הנרצח

מסאקו – הנאנסת

חוטב עצים ששמו אינו ידוע

הארבעה מעלים מזיכרונם את הפשע. ארבעת העדויות סותרות זו את זו והצופה אינו מסוגל לגלות את האמת.

 

בעקבות הצלחתו של הסרט משמשת המילה "רשומון" לתיאור סיטואציה שבה אי אפשר לרדת לחקר האמת עקב עדויות סותרות הניתנות על ידי עדים המדברים מנקודות מבט שונות.

 

הנפשות הפועלות:

 

ד"ר אקסלרוד - ציוני נלהב ותורם למגביות הישראליות.

מר אייזיק המלין - עסקן. מפעילי מגבית ההסתדרות בארצות הברית.

ג. שרוני - עיתונאי בעיתון "מעריב".

אליעזר ליבנה - חבר קיבוץ בעברו ועסקן פוליטי רב פעלים. היה חבר כנסת מטעם מפא"י, נדחה מהמפלגה לאחר שרכש וילה מפוארת, במושגי התקופה, וסטה מהנורמה המקובלת של "הצנע לכת". סופר ועיתונאי ב"ידיעות אחרונות" אשר הרבה לתקוף את הקיבוצים.

מנשה פיכמן - היה גזבר גניגר.

משה שניצר - היה מזכיר גניגר.

יוסף ליקבר ז"ל - חבר גניגר, פובליציסט ומוציא לאור של העלון המקומי.

 

סיפור המעשה:

 

ג. שרוני (10.8.1959) - מפרסם בעיתון מעריב כתבה על רופא יהודי בן 70 מניו-יורק, שהגיע לארץ לפני זמן קצר כדי לחנוך בית-ילדים בקיבוץ גניגר. הבית צריך לשאת את שם אשתו המנוחה. הרופא טוען שנפל קורבן למעשה תרמית. הוא תרם למטרה הנ"ל סכום כסף ניכר, אך בבואו לחנוכת הבית, כמוסכם, גילה לתדהמתו כי הבניין לא הוקם כלל.

 

ד"ר אקסלרוד - (מתוך אותה כתבה) ביקר בארץ שנתיים קודם לכן, הוא נפגש עם מר אייזיק המלין והביע את שאיפתו להנציח את שם אשתו על מוסד שיוקם לזכרה באחד הישובים בארץ.

 

לאחר מספר חודשים הגיע מר המלין לניו-יורק והציע לד"ר אקסלרוד להקים בית-ילדים על שם אשתו בקיבוץ גניגר שבעמק. ועוד הוא אמר, שהקיבוץ כבר נתן את הסכמתו לקרוא את המוסד שיקום על שם אשת הנדבן.

 

החוזה נחתם במשרדי המגבית של ההסתדרות ובו התחייבות של אנשי המגבית:

א. שהבניין יושלם תוך 6 חודשים; ב. שבחזית הבניין ייקבע שלט מתאים; ג. באחד מחדריו תתלה תמונתה של גב' אקסלרוד המנוחה.

 

מנשה פיכמן - מעיד היום: היה צריך לבנות בית ילדים בדחיפות. היה נוהג שגניגר בונה רק מחסכונות.

 

הלכתי לפוייקה (חבר מימי אבוקה, גזבר ההסתדרות) אמרתי שידוע לי שיש תורמים המחפשים הנצחה: שמים לוח עם שמם על הבית והם תורמים תרומה. ביקשתי שכשיזדמן משהו מתאים לבית ילדים הוא ייתן לי צלצול.

 

מר אייזיק המלין (במכתב למנשה פיכמן מיום 7.7.1959) – "זה עתה קיבלתי מכתב מד"ר אקסלרוד, כי הוא יגיע לישראל ב- 14.7.1959. אם אתה יכול לבוא ב- 15 לח.ז. להיות בתל-אביב נוכל להיפגש עמו באותו יום."

 

מנשה פיכמן - אחרי איזה זמן הוא אמר לי שיש משהו. נסעתי לתל-אביב ונפגשתי אתו ועם התורם. שמעתי שלזוג אקסלרוד אין יורשים והם רוצים להנציח את שם המשפחה. דובר על גודל הבית וגודל השלט. קבלתי את התרומה בתנאי שהשלט יהיה קטן, מרובע, בחזית הבית. לאחר שקיבלתי את התרומה הודעתי למזכירות על תורם פוטנציאלי (קיבוצים נהגו כך) ועל כך שקיבלתי צ'ק בסכום של הבית וזה גמור - האחריות עלי שלא ביקשתי רשות.

בגניגר התנגדו לקבל תרומות אבל בלעו את הצפרדע. הבית נבנה (בית אמירים).

 

ד"ר אקסלרוד - (מתוך הכתבה הנ"ל) לפני מספר שבועות הודיע מר המלין כי הבניין עומד על תילו והוא מוזמן לחגיגה. הוא הגיע לגניגר ובמזכירות קיבלו אותו יפה אך כשביקש לראות את בית הילדים הראו לו קבוצת בניינים קטנטנים שנבנו מכבר. התברר שהבית החדש לא נבנה ואנשי קיבוץ גניגר לא ידעו כלל על החוזה שנחתם בניו-יורק. הם אמרו שאמנם יש כוונה להקים עוד אגף אך זה נראה לו קטנטן ואינו בהתאם למוסכם. אנשי גניגר טענו בפניו כי אמנם קיבלו איזה סכום אך נאמר להם כי זו תרומתו של "איזה אקסלרוד מאמריקה". יותר מזה לא ידעו דבר. ועוד הם אמרו שאין הקיבוץ נוהג להנציח שמות של תורמים על בנייני ציבור. אף את התמונות של הנופלים, חברי הקיבוץ, לא תלו.

 

מנשה פיכמן - הבית נבנה ונתלה שלט קטן בחזית הכניסה. השלט נתלה רק כשהוא בא לחנוכת הבית. (הוא הזדעזע כשראה שבשירותים משתמשים בנייר עיתון חתוך, תלוי על וו ולא בנייר טואלט ומייד הציע תרומה למתקן טואלט). אחר-כך הורדנו את השלט ונגנז למקרה שהוא יחזור שוב לבקר.

 

משה שניצר - מעיד היום: בגניגר הייתה מצוקת מזומנים וקשה היה להשיג הלוואות. ההסתדרות קיבלה תרומות מעשירים שרצו להנציח בני משפחה או כל סיבה אחרת לעזור לבניין הארץ. הם קשרו זאת לתביעה אישית של הנצחה.

 

מנשה יצר קשר עם האחראי בהסתדרות על התרומות. אמרו לו: תקבעו מקום שאפשר להציב שלט באיזה מוסד חינוך + תמונה (באיזו כתה, או משהו כזה). תגידו שזה נבנה מתרומה ובזה יגמר הסיפור.

 

העסק הסתבך: התורם שאל את המתרימים איפה בונים ומתי חונכים את הבניין? איך הילדים שילמדו בבית הספר ידעו על-שם מי הבניין? זו הייתה הפתעה מפני שאנשי ההסתדרות לא התכוונו למשהו רציני כמו שהתורם התכוון. הוא חיכה לטקס ולסיפורים על אשתו. כשנודע לו שבסך-הכל רוצים להציב שלט הוא מאד נפגע. הסיפור דלף לעיתונות.

 

אליעזר ליבנה (21.8.1959) - כותב בידיעות אחרונות: "בשביל מי ובשביל מה מותר לקבץ נדבות? יהודי אמריקני נידב, בהשפעתו של מנהל מגבית-ההסתדרות, סכום הגון לבניית בית ילדים בקיבוץ ותיק, להנצחת שם אשתו המנוחה. כאשר נזדמן הנדבן לארץ, התברר לו שהקיבוץ לא בנה בית-ילדים על שם רעייתו, אלא הכליל את הנדבה בתקציב הבניינים החדשים לילדיו. בטבע הדברים קמה שערורייה .. הישוב בו מדובר הוא אחד הקיבוצים הוותיקים והאמידים בארץ. הוא קיים עשרות שנים, הגיע לרמת חיים נאה ומפרנס - חוץ מחבריו - עשרות פועלים שכירים יהודים וערבים, כפי המצב והעונה... מהי איפה ההצדקה לכך שקיבוץ ותיק ואמיד מעין-זה יבקש נדבות ויקבל נדבות לצרכים האישיים והמשפחתיים של חבריו? בית הילדים בקיבוץ, כמו חדר ילדים במשפחה כלשהי, הוא חלק מביתם הפרטי של אנשי הקיבוץ. האומנם סבורים הם שלעולם מותר לקבץ נדבות?... וודאי, אלפי הדולרים שהקיבוץ הלז הצליח לקבל מהנדבן האמריקני הועילו לו לשיפור הרהיטים, הסידורים והייפויים האסתטיים בבתי הילדים שלו.

 

האם לא עלה על דעתו של מנהל המגבית כי ישנם נצרכים גדולים ודחופים יותר לכספו מאשר הקיבוץ האמיד בעמק יזרעאל?"

 

מר אייזיק המלין - (מתוך הכתבה בעיתון מעריב) בשעה שהרופא הגיע לגניגר וראה את הבניין שהוקם לזכר אישתו הוא טען ש"לא לכך נתכוונתי" ושום הסבר לא שיכך את חמתו.

 

החל משא ומתן מיגע, הורצו גלויות למזכירות הקיבוץ. בתיווכו של מר המלין ובהסכמת הקיבוץ, הוצא לרופא בניין חדש, גדול מקודמו. ואשר לתמונת אשתו? גם כאן בא הכל על סידורו. למרות שבתחילה התנגדו אנשי המשק לתלות תמונת אשתו של אקסלרוד בבית הילדים. לפי בקשתו של מר המלין נתרצו בסופו של דבר ואף הודיעו על הסכמתם במכתב.

 

מזכירות גניגר - במכתב לוועד הפועל של ההסתדרות ולועדת הביקורת של ההסתדרות:

בעקבות הפרסומים בעיתונות, במעריב ובידיעות אחרונות, החלטנו להביא לידיעתכם הדברים הבאים:

1. מאחר וללא צדק פורסמו דברים שאינם תואמים את המציאות, בכל אופן לחלק אשר נוגע לקבוצתנו ולשמה הטוב, הננו דורשים להעמיד את הדברים על אמיתותם, לתקן זאת מעל גבי העיתונות ולהדגיש הנקודה הברורה כי קבוצת גניגר לא קיבלה תרומה מאת ד"ר אקסלרוד.
2. לאחר שיקול דעת החלטנו כי במצב זה אשר התהווה אין ביכולתנו כל אפשרות לעמוד בהצעותינו כלפיכם - ולא נסכים להצבת שלט או תמונה על-שם אשתו של ד"ר אקסלרוד - לאחר פרסום השמצות וסילוף עובדות שנמסרו על-ידו וגרמו לנו אי-נעימויות כלפי פנים ובעיקר כלפי חוץ.
תבינו איפה שפרסום ההכחשה הוא עניין דחוף וחיוני לנו. על-כן אנו עומדים על פרסום מיידי של הכחשה בצורה הברורה ביותר אשר לא תשאיר שום ספיקות לגבי ניקיון כפינו.

 

משה שניצר: אחרי הפרסומים בעיתונות הייתה פגישה בין התורם, ד"ר אקסלרוד, נציגי גניגר - מנשה ואני, נציג ההסתדרות ועוד איש מטעם ד"ר אקסלרוד. הפגישה אתו הייתה כדי לצאת בכבוד וליישר הדורים. בברור אנחנו הסתלקנו בעדינות מהסיפור. אמרנו שהייתה אי-הבנה. אנחנו לא התכוונו לבנות שום בית אלא להציב תמונה ושלט כפי שאמרו בהסתדרות.  זו פרשה עצובה ושמחנו שיצאנו ממנה. ריחמנו על היהודי שרצה בתום לב להנציח את אשתו.

 

מנשה פיכמן: קיבלתי על הראש מהמזכירות על שלא התייעצתי ולקחתי על עצמי. הוותיקים נפגעו.

 

משה שניצר: נפלנו קורבן לתככים של המתרימים מההסתדרות. הם היו עסקנים עם נהלים של "סמוך", בלי ביקורת. מזכיר קצת את "טלנסקי" של היום.

בגניגר לא ידעו ולא הרגישו. כולם קראו את עיתון "דבר" ולא עיתוני ערב.

 

מזכירות גניגר: בישיבה שהתקיימה ביום 7.9.1959 הוחלט להוציא גילוי דעת בעניין הבית על שם אקסלרוד.

 

עלון גניגר - ספטמבר 1959: "האמת על הבית הסנסציוני"

להווי ידוע: לא אנו פנינו להסתדרות בנידון אלא נענינו לפנייתה אלינו, בטיפולו האישי של הח' א. המלין מטעם מגבית ההסתדרות בארצות הברית.

... העיקר: לא רצינו ולא עמדנו לקבל את הכסף המוצע כתרומה או בצורת הקצבה. לפי המוסכם בינינו לבין ההסתדרות התחייבנו להחזיר את הסכום שניתן לנו בתנאים נוחים ולתקופה ממושכת יחסית. ....מיודענו, מחבר המאמר ב"ידיעות אחרונות" המחלק לנו מחמאות ומתריע שאין אנו שומרים על שמנו הטוב - וכנראה שזו כוונתו, יתאכזב קשות כאשר תיודע לו, בדרך מקרה, האמת לאמיתה כפי שמסרנוה כאן...מסרנו עובדות אלו מעל הבמה הפנימית שלנו - אף שהן ידועות לכל חברינו - למען הדגש שאין כל שחר ויסוד לסילופים כפי שנמסרו בעיתוני הערב.

 

יוסף ליקבר - היה עורך העלון. עם פרסום גילוי הדעת של המזכירות הוא פרסם מאמר גדול בו הוא עושה חשבון עם אליעזר ליבנה. ארבעה עמודים של הפרכת הטיעונים והטפת מוסר ל"צדיק" תוך טפיחה על השכם לקיבוץ הוותיק והישגיו הכלכליים, החברתיים והחינוכיים. ובין השורות גם הגילוי הבא: לפני שלושה חודשים הובא לידיעת החברים שקיימת הצעה לקבל סכום כסף, על-מנת להחזירו בתנאים נוחים לתקופה ממושכת, לשם הקמת בית ילדים במקום, שייקרא עליו שם של אישה שנפטרה ואשר בעלה תרם למגבית ההסתדרות בארצות הברית למען המטרה הנ"ל.

 

איני יודע אם בהרבה מוסדות ציבוריים, שנתקלו בבעיה מעין זו, פָעָם אי-פעם אותו גורם מוסרי בשיקול ובהכרעה אם לקבל את ההצעה, כפי שזה היה בקיבוץ הוותיק, למרות תנאי האשראי הקשים כיום.

 

לבסוף, תוך התנגדות גדולה מצד חברים נתקבלה ההצעה ונעשו ההכנות לביצוע בהתאם למוסכם.

היה או לא היה?

  

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: