יום שלישי, פעמיים כי טוב... / ירמי בן צבי

יום שלישי, פעמיים כי טוב...

ירמי בן צבי - רמת יוחנן

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

"איפה לעזאזל שמתי את הניירות" השאלה הזו ניקרה במוחי כל שעות לפני הצהריים ובשום פנים ואופן לא הצלחתי להיזכר. בטח השארתי אותם באחת המגירות "שיהיו בהישג יד", כך שאוכל בעת הצורך למוצאם "בקלוּת".

איור מאת יעקב גוטרמן

זה היה ביום שלישי, פעמיים כי טוב, בשעה 12:50 נקבע לי תור לד"ר קמינר ב"מרפאת זבולון" בקריה הסמוכה. המשכתי את סדר היום שלי כרגיל, מתוך כוונה לצאת לדרך מהקיבוץ אחרי ארוחת הצהרים.

 

"ובאמת מה בוער", הרהרתי ביני לביני והדחקתי את החיפוש ה"דחוף" הזה לפינה נידחת בתודעה. המשכתי לעסוק בהגהות על חומר חדש שהגיע לעלון הקיבוץ, עלון שאמור לצאת לקראת יום שישי.

 

כך, מול המחשב נקפו להן השעות היקרות בלי שארגיש. לפתע, כמו שאומרים החביירים הוותיקים: נהייה "חצי שתים עשרה", וכאילו "להרגיז" דווקא עכשיו, לפני שהספקתי לסיים את הדפסת החומר הכתוב והמוגה, מעשה שטן, נתקעה המדפסת, לא לבלוע ולא להקיא, נאלמה דום. אין! חאלאס! נאדה!

 

הרמתי טלפון בהול לשמשון, איש המחשבים שלנו, שיבוא לחלץ אותי: "אנא הושיע!", התחננתי. "טוב בסדר, אני כבר בא!" הייתה התשובה האולטימטיבית. ובעוד אני יושב כפקעת עצבים, חסר אונים מול המדפסת ש"תפסה" פתאום את הג'ננה שלה, הזמן הלך ונגרע...

 

חיכיתי חיכיתי, ציפיתי ציפיתי, והמושיע איננו.

אולי הוא לא הבין מה זה "הושיע נא" בעברית, עלה לרגע הרהור זדוני במוחי. אולי קראו לו לתקלה אחרת, יותר דחופה, ואולי באמת הוא סתם שכח, גם זה יכול לקרות. אבל בינתיים חבל על הזמן, מוטב שאנצל את ההפסקה הזו מאונס ואלך לאכול צהריים. חיש חיש רצתי לחדר האוכל, אכלתי מהר מהר ובעוד בילעי בפי חזרתי לראות אם משהו זז בעניין המדפסת.

 

לא דובים ולא זבובים. שוב טלפון דחוף: "שמשון מה קורה?" "אויש שכחתי!" הוא התנצל בלי להתבלבל. "טוב, אני מחכה, תבוא מהר". אחרי כמה דקות הוא הופיע. תיקתק פה, תיקתק שם, וראה זה פלא: המדפסת עובדת. הללויה!

 

סיימתי להדפיס וטסתי על האופניים להביא את הניירות האבודים שהשארתי באחת המגירות ב"הישג יד". באתי הביתה, ניגשתי למקום ששם הניירות אמורים היו להיות ו... שוד ושבר! אין. כבר נהיה כמעט "חצי אחת" ואין ניירות. טוב, אולי בכל זאת שכחתי אותם באחת המגירות בחדר הדפסות. חזרתי, הפכתי את כל המגירות ואין. אז איפה עוד הם יכולים להיות ניסיתי לשחזר את מהלכי אחורה, המקום האחרון שנשאר לחיפושים הוא המכבסה, אולי שם הם באיזשהו "הישג יד". עליתי על האופניים ודהרתי בתקווה מחודשת שהנה אוטוטו הם בידי... אבל גם פה הם לא היו, כאילו בלעה אותם האדמה. בינתיים הזמן לא עמד ואני כבר הייתי אמור להיות ב"זבולון".

 

תשוש ומיואש אמרתי לעצמי: "מילא, אסע בלי ניירות, אעשה לפקידה ב"קבלה" תנועות של אומללות והיא תקבל אותי. היא חייבת".

 

מיהרתי אל ארון מפתחות הרכב להוציא את המפתח שהיה רשום על שמי. אלא שגם פה מסתבר שהעצבנות לא עוזרת, העברתי את הקרלוג פעם ועוד פעם, והארון ממאן להיפתח. אולי העברתי אותו הפוך, אולי מהר מדי, בכל אופן הארון לא פוצה פה ולא מצפצף. גן נעול.

 

ביקשתי מאחד החברים שעבר בסביבה שינסה במקומי, אולי תהיה לו השפעה מאגית על הארון, אולי לו הוא ייעתר ויפתח את דלתו. לא ייאמן! זה אכן הצליח! מסתבר שכאשר מעבירים את הקרלוג בסבלנות הראויה, הוא פותח את הארון. הודיתי למיטבי, לקחתי את המפתח ורצתי הלאה לכיוון הרכב.

 

התיישבתי מזיע בכסא ואמרתי לעצמי: "די, תרגיע, תנשום עמוק! אמנם כבר מאוחר אך אי אפשר לצאת לכביש במצב כזה". נשמתי כמה נשימות עמוקות ספרתי עד עשר ושלחתי את ידי לתקתק את מספר הקוד. כמו שנאמר, הצרות נדבקות אחת לשנייה והנה חדשה מאיימת להרחיק אותי מהמטרה הנכספת. דווקא ברכב הזה הותקן קודן עם לוח מקשים מוזר שהלחיצה עליו עוד יותר מוזרה, ולא די בכך, אף שברור לי שאני אמור להקיש מספר מסויים, על המפתח מצויין בכלל מספר אחר. אני מנסה ככה וככה וככה והמנוע דומם... מנסה אחרת ואותה תוצאה. עוד רגע, והאזעקה של הרכב מתחילה לצרוח, מנסה עוד פעם ו...כלום. ובו בזמן מועד התור שלי אצל ד"ר קמינר הולך ומתאדה ומתפוגג... אלוהים גדול ובמקרה עברה שם דקלה ממשרד הרכב ששמעה את הרעשים המביכים שעלו מהרכב ויצאה לברר מה פשרם. היא הסבירה לי בסבלנות עילאית מה עושים ואיך על מנת להקיש נכון את המספר להניע את הרכב ולצאת לדרך... טוב, הרכב סוף סוף הניע אך אני כבר הייתי כולי רטוב, דמעות מלוחות סימאו את עיני ומבעד למשקפי השמש נשקף לי עולם זר מתנכל ובכלל לא נחמד...

 

הזמן כאמור לא עמד מלכת. מה שכן עמד שם, וגם כן חסם את הדרך, היו שתי משאיות שהביאו סחורה, אחת למרכולית ואחת לכולבו. פועלים עמלנים אצו רצו הלוך וחזור, פרקו חבילות ושקים וקרטונים מהמשאיות. אפשרות היציאה ממגרש החנייה הייתה או בנסיעה אחורה למרחק רב, או עלייה על המדרכה, או לקפץ על הבמפרים שהוצבו לפני הרכב. שלושה פתרונות שכולם לא מומלצים, בעיקר לא בשעה של חוסר סבלנות. וכך, במצב האידיוטי הזה, כששיקול הדעת לא היה במיטבו, וגם הדעת כנראה כבר לא הייתה מי יודע מה צלולה, אין תמה שמבין כל אפשרויות הפעולה נבחרה דווקא זו שהייתה הכי הכי הכי בלתי הגיונית, ניסיתי לנסוע קדימה ו... טראח!!! התיישבתי עם הרכב בקול חריקה צורם על הבמפר הצהוב!!! מי לעזאזל שם אותו שם?

 

עכשיו הרכב התנדנד כמו נדנדה באוויר. אללה יסטור! איזה ביזיון! איך דבר כזה קורה לאדם שבדרך כלל משתמש במה שאלוהים חנן אותו בצורה פחות או יותר מושכלת, ולמה בכלל צריך לעלות על במפרים? רק בגלל שהם מונחים שם? זו סיבה זו? הלא הציבו אותם שם דווקא בכדי שנהגים קיבוצניקים פזיזים לא יתפתו לנסוע דווקא שם.

 

אבל עכשיו אין ברירה, צריך להיחלץ מהלונה פארק הזה.

 

מזל שזה לא היה באמצע הלילה. הבחורים שפרקו סחורה מהמשאיות זרקו מבט נדהם לעבר הרכב המתנדנד, כשעל פרצופם חצי חיוך, לא ברור אם מתוך לעג לרש, או שמחה קטנה לאיד. אבל, יאמר לזכותם, הם עזבו מיד את הפריקה וניגשו לראות איך אפשר לעזור. אחרי קונסיליום קצר הם נעמדו סביב הרכב, אמרו 'חת שתיים שלוש ואופס הרימו את הרכב קלילות למעלה ושיחררו אותו מהשרטון. זמן מה עוד המשיכו להתבונן ולהחליף רשמים מרומזים על הנהג האהבל הזה ואחר ניפנו לדרכם. הודיתי להם מאוד מאוד וכבר הייתי בדרכי לד"ר קמינר, בלי הניירות ובלי התור שפג תוקפו מזמן...

 

בדרך ניסיתי לחשוב איך להחזיר את עצמי אל הרגיעה הברוכה. מחשבות חיוביות! אמרתי לעצמי, זה מה שנחוץ לי כרגע כשכל החושים אומרים לי: זה לא היום שלך, חזור הביתה! לפתע, כמו מתוך חלום רע, ראיתי באופק בחצי עין את השטן מרקד לפני על הכביש. בלהה או מציאות. בסיבוב חיכתה לי ניידת, ושוטר אדיב סימן לי ביד לרדת לשול הדרך ולעמוד. עשיתי כדבריו והחניתי את הרכב בצד מאחוריו.

 

"רישיונות בבקשה" הוא אמר. "כן, בטח בטח!" עניתי והתחלתי לפשפש בתיק הנסיעות, חיפשתי חיפשתי ו... אין, פשוט אין, כאילו האדמה בלעה אותם. התיק מלא בחפצים חסרי ערך ודווקא הארנק עם הכסף והרישיונות נשאר בבית...

 

ואני שואל את עצמי, מה עוד צריך לקרות כדי שאבין סוף סוף שאסור היה לי לצאת מהמיטה ביום איכס שכזה. אך את הנעשה אין להשיב. בינתיים השוטר הלך לבדוק במחשב, אחרי כמה רגעים, שנראו לי ארוכים כמו הנצח ושהרחיקו אותי יותר ויותר מהתור של ד"ר קמינר. הוא חזר והודיע שהפרטים שמסרתי אמנם נכונים. נשמתי לרווחה. הוא מצא שאני לא עבריין תנועה כרוני ופרט לנזיפה על אי חגירת חגורה, לא היו בשעה 12.50 ממצאים פתולוגיים. אחרי דין ודברים ממושך וסידרת תחנונים הוא שיחרר אותי לדרכי בתנאי התייצבות מסויימים. יש אלוהים!

 

עכשיו הדילמה הייתה אם בכלל להמשיך הלאה בדרכי לפגישה עם ד"ר קמינר או לא. אבל, אם כבר הגעתי עד הנה אין טעם לחזור, אוטוטו ואני ב"זבולון". המשכתי. אחרי כמה דקות מצאתי את עצמי מחפש מקום חנייה במגרש החנייה שהיה מלא, כולל כל הרחובות סביבו. אין מקום להכניס סיכה. כל מקום שהתפנה נתפס מיד על ידי נהג זריז ממני. בלית ברירה התחלתי להסתובב סחור סחור, בתקווה נואשת שהלכה ונמוגה עם הזמן שהלך ונגרע. סוף סוף נמצאה החנייה, נעלתי את הרכב ופניתי בדהרה אל ד"ר קמינר, בדרך חציתי כביש הומה לא במעבר חצייה, וכמעט נדרסתי על ידי נהג עצבני שעצר בחריקת בלמים חצי מטר ממני, פתח את החלון, פלט קללה ארסית בערבית, כנראה בצדק, והמשיך. הגעתי לכניסה ונעצרתי ליד המאבטח, פתחתי את תיקי הריק בפניו (מה הוא כבר יכול למצוא שם, את הכל שכחתי בבית) ונכנסתי. לפני המעלית השתרך תור ארוך כי המעליות התעכבו, או סתם נתקעו איפשהו. כולם חיכו בסבלנות, לי, "משום מה", היא נגמרה מזמן. פניתי לדלת הברזל שהוציאה אותי אל המדרגות ורצתי למעלה. שלוש קומות, לא נורא. חסר נשימה הגעתי לדלפק הקבלה. נעמדתי בתור, לפני עמדה אישה שמנה עם ילד שדיברה רק רוסית, הפקידה לא הבינה מה היא רוצה, והרוסייה לא הבינה מה הפקידה רוצה, כך זה נמשך בלי סוף, או שרק היה נדמה לי. כשהגיע תורי התחלתי להתנצל למה באתי מאוחר ובלי ניירות... הפקידה הפסיקה אותי באמצע ההסבר ואמרה: "לבדיקה הזו לא צריך ניירות, לך לחדר 208. ודרך אגב, יש היום עיכוב והתור שלך התאחר מאוד, יש לך עוד הרבה זמן לחכות, אבל, הוסיפה ברוב טוּבה: "אם אתה רוצה, אתה יכול לרדת למטה לשתות קפה במזנון". "תודה" פרצה אנחת רווחה אדירה מעומק הלב. "זה בדיוק מה שנחוץ לי עכשיו". עתה, כשכל עיתותי בידי, שמתי פעמי למטה אל הקפה המיוחל. חיכיתי בסבלנות למעלית וירדתי לקומת הכניסה, יש זמן... כשהגעתי למזנון, מול ריח הקפה המשגע, החלה לאט לאט לחלחל לתודעתי העובדה המצערת שבעצם... את הארנק עם הכסף השארתי בבית....

  

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: