'ושמרו בני ישראל...' / ירמי בן צבי

"ושמרו בני ישראל..."

ירמי בן צבי - רמת יוחנן

איור מאת יעקב גוטרמן

 

נטו צללים על פני הגבעות, ימות החול חלפו עברו, וכבר השבת נכנסת לה כגבירה הבאה לענג את עייפי השבוע העושים במלאכתו.

איור מאת יעקב גוטרמן

חדר האוכל הקיבוצי, השוקק סועדים דבר יום ביומו, משנה אורחותיו בליל שישי, מתנקה, מתמרק, מוסיף שולחנות ומכין עצמו לקראת כלה... לאסוף אל חיקו את מקבלי השבת הנאמנים, שנאמר במדרש תנחומא: "שלא יהא לחמך בחול כחלתך בשבת". אך אליה וקוץ בה, מן המפורסמות הוא ש"דייסה שבושלה ביום חול סופה להיאכל בעונג שבת" (בבלי). ועל כך כבר שנו חכמים "אין הדייסה מזדמנת לפיות סועדיה בלא שיעבוד מלכויות", זאת אומרת שיש כאן בפירוש פתח לפירושים שאחריתם מי יישורנו. מאי משמע, אין טוב בלי רע, ואין רע בלי יותר רע - והנה השבוע התגלגלה לידי בס"ד הזכות המרנינה הזו המתחייבת מאורחות חיינו - הגשה ופירוק בקבלת שבת.

 

יש לא מעט דרכים להבדיל בין חול לקודש, אליבא ד'כל אדם מן הישוב, תורנות שכזו איננה אחת מהן. מאותו רגע מר ונמהר שמצאתי "תזכורת" מונחת בתא הדואר שלי, היה מוחי קודח והוגה רעיונות מרעיונות שונים איך להיפטר מהטרחה הלא נחוצה הזו, באלגנטיות, בלי שירגישו. הדרך הקלה והבטוחה, לסור למרפאה להוציא מהרופא "גימלים", נשללה מפאת הבושה. אחר כך עלה בדעתי לבקש את הג'וב שבדרך כלל נופל בחלקם של ה"חולים" הכרוניים, ישיבה בכניסה ורישום כל הבאים בשערים. בצר לי חשבתי "למכור" את התורנות בשוק החופשי של ילדי חברת ילדים, בהבטחה ש"כל המענג את השבת בעבודה זרה, נותנין לו כל משאלות לבו" (בבא מציאה). אבל מחשבות לחוד ומעשים לחוד, ובסופו של דבר נותרתי עם ברירת המחדל - התייצבות צייתנית למשמרת.

 

נאמר במסכת שבת: "שלא יהא מלבוש של שבת כמלבוש של חול", אבל עצלנותי גברה עלי, ויתרתי על המקלחת, על גילוח וצחצוח, על בישום וכלי הלבן. נשארתי במחלצות החולין ושמתי פעמי אל חדר האוכל בחינת "לכה דודי לקראת כלה..." לקבל את פני תורנות ההגשה והפירוק כבר בכניסה השינוי ניכר בכל, חדר האוכל חגיגי נוטה חסד לסועדיו, עוטה לבן, קורן ומזמין, אור יקרות זולף מהתקרה, מפות ובקבוקי יין על השולחנות, במטבח הסירים מהבילים והתנורים רוחשים. אחראית המשמרת, חביירה בעלת ניסיון במטבח, שמכונה בפינו ה"גננת", מקבלת את פניי בשמחה, מחלקת את "אזור האחריות" שלי וקובעת נחרצות את "גבולות הגזרה", שלא תהיינה חלילה אי הבנות בעת חלוקת האוכל, העבודה חייבת לזרום ביעילות ובנחישות. שנאמר: "לא תחסום שור בדייסתו ביום השבת" (בבא נזיקין). מפה לשם מגיעה ילדה מכיתה ה' ממשפחה מכובדת, ושואלת את ה"גננת" אם גם היא כבר יכולה "לקנות תורנויות", זו משיבה לה מה שמשיבה אך תשובתה אובדת בשאון שקשוק התרוודים והקלחות שעסוקים ב"שפיכה המוקדמת" של המרק, מהיורה הרותחת לכלי ההגשה.

 

צלילים אחרונים של "הללויה, הללויה..." זורמים מעדנות מחדר האוכל אל המטבח וה"גננת" נותנת את האות. הדלתות נפתחות ואנחנו פורצים בסערה, שלוחי רסן עם עגלות המרק, מנווטים מוצאותינו בתוך הצפיפות, בין השולחנות, בין עדת ילדים שסבלנותם פקעה מלשבת, או סתם חברים מאחרים שעדיין לא מצאו מקום פנוי... פרשת ה"מרק" עוברת בשלום, עתה מגיעה ה"הפטרה" – קערות האורז וה"פולקע". גם הן אמורות להיות מחולקות במהירות שיא. העם הרעב, מותש הקראות ושירים, נע בחוסר סבלנות במקומו, וזה, לא עלינו, מתכון ברור למכשלה ממשמשת... הראשויינים מקבלים את האורז והפולקע בהתחלה והם מרוצים. האחרויינים שלא קיבלו את מנתם תוך שלושים שניות מתום הכרזת ה"שבת שלום ובתיאבון", מתחילים לרטון. שולחים מבטים מורעבים, מזרי אימה אל עבר התורנים העצלים, ובעיקר אל השכנים שכבר בולסים את העוף הנימוח בפיהם כשהריר נוזל על שפתותיהם השוקקות, הגורמות את העצמות ומוציאות מהן כל לשד... נהמת הטרוניה הולכת ומתגברת כדכי הגלים לפני הסערה, אך בטרם פורענות ולפני שהשליטה על ההתרחשות יוצאת מפרופורציות, מגיעה עגלת ה"פולקע" הגואלת גם אל האחרויינים... הללויה.

 

בתום שלב א', אפשר לנשום לרווחה. חלוקת האוכל שעברה ללא אירועים חריגים, מאפשרת רגע של אתנחתא, יוצאים אל העם החוגג עם הקפה והעוגה ברחבה, שנאמר: "כל המענג את השבת בתופינות נותנים לו נחלה בלא מיצרים" (תלמוד ירושלמי). וכבר מתחילים לתכנן את שלב ב' הפחות אטרקטיבי, איסוף שאריות, כלים, פירוק השולחנות והכיסאות, ניקיון והשבת חדר האוכל לאורחו וריבעו כתמול שלשום בימי חול. במבט כללי האולם שהתרוקן מסועדיו, נראה עכשיו כמו אחרי סופת טורנדו. כמה משפחות "ברוכות" שבניהם החמודים כשתילי זיתים סביב שולחנם, היו זוחלים, נמרחים, מורחים ומשאירים לקט פאה ושיכחה, גרגר ופירור בכל פינה, על פני ארץ רבה ביד רחבה, לא משאירים שום מקום לספק, "אחריהם המבול". אבל אנחנו לא נבהלים וכבר עסוקים, תורן תורן במטלתו המיוחדת שקיבל מה"גננת". עכשיו השעה דוחקת ויש מטרה משותפת, כולם אצים רצים לסיים את המלאכה כמה שיותר מהר, "שאין אתה בא לידי גמירה בשבת אלא בפרהסיא" (תנחומא). ויש גם הפתעות אחרות "נשמה יתרה נותן הקדוש ברוך הוא באדם ערב שבת" (ר' שמעון בן-לקיש) יש גם שולחנות שבהם הכלים הכלליים כבר אסופים בקצה השולחן, השיירים וכלי האוכל האישיים בדרך למכונת הכלים, על כאלה ושכמותם מעלה הכתוב "כל המנקה שולחנו בשבת, כאילו שימר שבתות מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו עד שיחיה מתים" (מכילתא דרבי ישמעאל). סיכומו של עניין - בשעה שמונה וחצי בדיוק, אנחנו כבר אחרי. לכל דבר טוב יש סוף וגם ה"חגיגה" הזו לפעמים נגמרת. האולם נקי ומסודר, האורות כבים ופנינו אל המנוחה והנחלה, להכיל על עצמנו את עונג השבת האמיתי "שינה בשבת תענוג".

 

בדרך הביתה, רגליי היגעות מגששות על המדרכות האפלות ששככו משאונן, ובראשי חולף לו מן הרהור שכזה, אכן המרחב הקיבוצי ה"משתנה" עבר טלטלות, "שרדנו" ב"שותפות" המזהירה שלנו כ"שמורת טבע" מיוחדת. ונכון שהתורנות הזו באמת מטריחה, מכבידה, מטרידה ומנדנדת, שאי אפשר איתה, ואי אפשר בלעדיה, יחד עם זאת, קבלת השבת המשותפת הזו, היא עדיין אחת מחלקות האלוהים הקטנטנות שנותרו לנו כקהילה שיתופית, בחינת "כבוד השבת עדיף מאלף תעניתות" (תנחומא). במחשבה שניה התורנות הזו לא הייתה כל כך נוראה. להיפך, מכמה בחינות היא אפילו הייתה מהנה. ש"אלמלא משמרין ישראל צרכי שבתות כהלכתן מיד נגאלים" (בבלי).


שבת שלום.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: