טיול יוצא מהכלל מעניין... / ירמי בן צבי

טיול יוצא מהכלל מעניין...     

ירמי בן צבי - רמת יוחנן 

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

שמעו חברים דבר המעשייה המבדחת,

על טיול שהתחיל בשעה טובה ומוצלחת, 

ונגמר, לא עלינו ב... קדחת. 

 

ומעשה שהיה כך היה -

צלצול טלפון מעצבן העיר אותי השבוע באמצע שנת הצוהריים החביבה עלי. רק הנחתי את הראש על הכר ושקעתי לי בשינה, והנה צלצול אכזרי שהורס כל קוּר שינה שזה עתה נארג.

הושטתי יד מגששת אל עבר המפגע, ובמחי אגרוף החזרתי את השקט על כנו. אך לא להרבה זמן. תוך שאני מנסה לשווא לשקוע מחדש באותה תנומה ברוכת אל... שוב צלצול!!! 

בלי חשק אני מרים את השפופרת. מן העבר השני של הקו בוקע קול נשי ענוג: "אני עירית מהמשרד ב"יד למגינים". "יופי" אני אומר בלבי: "למה דווקא בשעה כזאת?".  אבל היא בשלה, מאוד עניינית: "אני מתקשרת כדי לברר אם ההרשמה שלכם לסיור המיועד לאורך גדר ההפרדה, שנקבע ליום שבת זה 27.5.06 עדיין בתוקף. אם כן, אני צריכה  פרטים ומספר כרטיס אשראי. המחיר 40 ₪ לנפש".

"כמובן", אני מאשרר לה את ההרשמה.

"אם כך", היא מסיימת, "אני מאחלת לכם טיול מוצלח, אומרים שזה טיול יוצא מהכלל מעניין, אני גם שולחת לך בדואר פנימי חומר הסברה". 

"אשרי" אני מהרהר בפליאה, "איזו תשומת לב!" 

כך או כך, עם ההבטחה שצפוי לי טיול מוצלח ומעניין, עצמתי את עיני ונרדמתי כמו תינוק.

 

מקץ שלושה ימים, סרתי למרכולית, לרכוש דבר מה לאכול, ודבר מה לשתות, מצרכים חיוניים לארוחת הצוהריים, שתתרחש, אי"ה ועל פי המתוכנן, בצוהרי השבת ב"טיול היוצא מהכלל מעניין". בלילה נזכרתי בפתגם הידוע, שמי שלא טרח בערב שבת... וכו'. בהחלטיות אסרטיבית שלפתי את המצרכים מהמקרר, קלפתי, חתכתי, מרחתי, עטפתי, וארזתי בתרמיל, על מנת לא לבזבז זמן בבוקר. 

 

בוקר יום שבת, השעה 8:00 ואנו, קבוצה של תשעה חברים, עומדים ומחכים על רחבת החנייה... שם, האוטובוס של המועצה יאסוף אותנו בשעה 8:10 בדיוק!!! כך הוּבטח באותו טלפון שווידא את השתתפותי בסיור, אותו סיור שאמור להיות מאוד מעניין ומוצלח.

 

והנה כבר 8:30 ואין זכר לאוטובוס. עדיין מחכים בסבלנות, עוד אין מקום לדאגה.

ובכל זאת חשש קטן, קטנטן, זערער,  מכרסם באיזושהי פינה בתת מודע, צופה פורענות קרובה.

חנה'לה הדואגת, חושבת שחבל על הזמן. אם כבר יושבים ומחכים, יש לה תה צמחים נפלא בטרמוס, וכבר היא מוציאה ומחלקת למטיילים הצמאים. מפרעה על חשבון היום החם שצופה לנו החזאי. 

לאט, לאט מגיעה גם השעה תשע, ועדיין אין זכר לאוטובוס.

בלית ברירה, מתחילים להריץ טלפונים לכל מי שיכול לעזור. אלא ששבת בבוקר היום, וכל עמישראל עושה את מצוות השבת כהִלכתן. איכשהו יוצרים קשר עקיף עם מישהו מה"מארגנים" שמסביר לנו שהאוטובוס אומנם הגיע לרמת יוחנן, אבל רק עד השער הסגור, עשה פרסה ושב על עקבותיו. עכשיו, כך מייעצים לנו, הוא לא יחזור, אם אתם רוצים להצטרף לטיול המוצלח והמעניין, תעלו על רכבים פרטיים ותגיעו מהר לצומת התשבי.

איזה באסה, מה עושים?

אבל מה, אם כבר הטרחנו את עצמנו עד כאן, שווה לעשות עוד מאמץ קטן להשיג את האוטובוס, חבל להפסיד טיול מעניין ומוצלח שכבר שילמנו עליו.

עולים לרכבים ונוסעים.

בשעה זו של בוקר שבת, הכביש עדיין ריק והנסיעה נעימה. לפתע חנה'לה נזעקת, אבד המכסה לטרמוס שלה.

איזה פדיחה!!!

מתחילים לחפש בקדחתנות בכל פינות הרכב, בכל התיקים, למעלה ולמטה ובצדדים, בכל מקום מחבוא אפשרי. הטרמוס לא שלה, היא ממררת בדמעות, מה היא תעשה, ומה יהיה, וצריך לקנות חדש.

אני, כנראה, הייתי האחרון ששתה מהמכסה האבוד הזה, ועובדה מצערת זו גורמת לכמה זוגות  עיניים מאשימות להינעץ בי ללא רחם. כנראה השארתי אותו במגרש החנייה, במקום בו ישבנו וחיכינו.

 

גם מיכאל כבר מראה סימנים ראשונים של חוסר נחת מהמצב, "והוא הרי בכלל לא רצה לבוא לטיול המעניין והמוצלח".

בקיצור, קפיצת מדרגה במצברוח הכללי, שבלאו הכי הוא לא מהמשופרים.

מנסים לטכס עצה, להעלות רעיונות, אבל חנה'לה בשלה, טרוֹף טוֹרף המכסה!!! 

מרימים טלפון לנעמה בבית: שתעזוב הכול ותרוץ בדחיפות לחפש את האבידה במגרש החנייה. אך גם זה ללא הועיל, אחרי דקות מעטות מגיעה ממנה הידיעה הטלפונית האולטימטיבית: אין מכסה! ועד שכולנו עסוקים באבידה, הגענו לצומת התשבי.

 

ופה הכל עומד, ניידות משטרה חוסמות את כל הכניסות, אין יוצא ואין בא.

האסוציאציה הראשונה היא כמובן פיגוע חבלני, אבל השוטר שניצב ליד הניידת לא נראה כל כך חמור סבר. בקורטוב של חיוך וקורטוב של עליצות לא מובנת הוא מודיע: "נערך פה מסע אופניים. כל הכבישים סגורים. תואילו נא להסתובב ולמצוא לעצמכם דרכים חילופיות!"

גם האוטובוס הצהוב, כמובן, לא נראה בסביבה הקרובה. בינתיים מירי, אסרטיבית כדרכה, כבר יוצרת את הקשרים הטלפוניים עם המדריך באוטובוס והוא מודיע: "האוטובוס תקוע בפקק בין הזורע למשמר העמק! סעו לצומת אליקים, ותחכו לו באורחן, שם הוא יאסוף אתכם".  

כאן מתחיל הספק ללחוש לדילמה: "להמשיך במרדף או לחזור הביתה", אבל, כאמור, כבר שילמנו וחבל להפסיד.

ממשיכים אל היעד הבא.

 

האורחן באליקים סגור, אך שוקק חיים. מכוניות נכנסות ויוצאות, אבן שואבת למטיילים, נקודת ציון בולטת בשטח. אין מצב שהאוטובוס "יפספס" אותנו. גם אנו מצטרפים לחגיגה הכללית, מתיישבים בצל, ובהנחה שיעבור עוד זמן מה עד שהאוטובוס יגיע... פותחים איש, איש את האריזות של אמש ופוצחים באכילה. לפנינו עוד יום ארוך ומעייף של טיול מוצלח ומעניין. 

בין ביס לביס המצברוח השפוף מתחיל להשתפר, וכבר אנחנו אורזים ומכינים את עצמנו לאוטובוס שאמור אוטוטו להגיע...

אבל... נשיאים ורוח והאוטובוס עדיין אַיִן. שוב מחדשים את הקשר העקיף אל האוטובוס במטרה לעמוד על טיב כוונותיו... ושוב מסתבר שהנ"ל חלף בלי משים על פנינו, והמשיך לזיכרון יעקב בלעדינו. "אם אנחנו עדיין מעוניינים, הוא יחכה לנו שם..."

 

אפילוג -

זו הייתה נקודת השבירה... עד כאן!

הדעת נותנת שאם נמשיך לרדוף אחריו לזיכרון, הוא ימשיך לחדרה, ומחדרה לגדרה...

מאוכזבים אנו עולים על הרכבים שלנו, והביתה.

אבל, יש אלוהים! אין רע בלי טוב, ויש גם ניסים.

לפתע, באמצע הדרך הביתה, חנה'לה קופצת בשמחה: האח הידד, היא מצאה את המכסה האבוד בנבכי התיק שלה!

אך, איזה סיום נפלא לטיול יוצא מהכלל מעניין...

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: