ה'סקופ' / ירמי בן צבי

ה"סקופ"

ירמי בן צבי - רמת יוחנן

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

"יש לי סקופ" הרעים בלחש עזרא, זקן הרפתנים שלנו, אל חללה של ארוחת הבוקר. אבל היא הייתה עסוקה מאוד בקרקושי מזלגותיה, בסכיניה החרוצים שחתכו ירקות לסלט, ובשיחת סועדים הומייה.

איור מאת יעקב גוטרמן

אותם סועדים "ותיקים" שעיתותיהם בידיהם, ופנאי להם גם להכין סלט אדירים חתוך דק, גם לאכול, גם לנתח את מה שכתבו הבוקר בעיתון, או ראו אמש בטלוויזיה, וגם להטות אוזן לדבר רכיל ש"שמעו" על המדרכות.

 

אחר כך הרים עזרא את מבטו, הסתכל סביב סביב כיודע ומכיר בערך עצמו, לראות אם ה"ידיעה" שלו עשתה כנפיים וצברה את הרושם הנכון על עדת מאזיניו.

 

ואני בסתר לבי ידעתי... עיקר דבריו כוונו אלי, העורך של העלון המקומי, בציפייה ידועה שה"סקופ" יזכה לתשומת לב ראויה ויובא אחר כבוד לידיעת הציבור כולו.

 

קצת מאוכזב קם עזרא ממקומו, שאל אם עוד מישהו רוצה לשתות משהו, כי הוא הולך להביא לעצמו את ה"קפה בוץ עם שניים סוכר", הקפה שהוא רגיל לו מאז היה רפתן צעיר ומג"ד בשיריון. זה היה אמנם כבר לפני הרבה הרבה ימים, אבל הזיכרונות ההם עדיין חיים במוחו כאילו התרחשו רק אתמול, וגם הרצון לספר עליהם בוער בו, קודח, ולא נותן מנוח. הוא ניפנה לדרכו אל עבר פינת הקפה. בסבלנות רבה הכין לעצמו את מבוקשו, ולעוד שני חברים שביקשו "נס עם סוכרזית".

 

בדרך כלל עזרא מדבר מאוד בשקט, כאילו לעצמו. שפתיו נעות אך לא תמיד קולו יישמע. גם הפעם. ואני, שישבתי כמטחווי שני כסאות ממנו, ברעש המולת "כלי העבודה" שהיו טרודים בהעלאת המזון מהצלחת אל הפה, והשיחות הרמות מן השולחן השכן, כמעט ולא נתתי את ליבי להודעתו.

 

עוד רגע וה"סקופ" היה חומק לו מידי.

 

אבל לא חבר טוב כעזרא ייתן לקשיים אובייקטיביים של שמיעה לקוייה, או חוסר תשומת לב רגעית, לתת ל"סקופ" שכזה לצלול אל תהום הנשייה.

 

כשהוא חזר עם הקפה ונוכח שהרושם המקווה לא השיג את מטרתו, חזר שנית על דבריו כשהוא מרים קצת את קולו, דבר שלא היה רגיל אליו:

"יש לי סקופ! אחת הפרות המליטה שלישייה".

 

"נוּ..." אני שואל אותו, ללא שום תמיהה מיותרת, "מה הגליק? היום, בטיפולי-הפרייה המתקדמים אצל המין האנושי, מביאים לעולם שלישיות, רביעיות, חמישיות ולפעמים יותר... ועד כמה שידוע להדיוט כמוני, גם לפרות "עושים" את זה "שלא בדרך הטבע", אז איפה פה ה"סקופ"?

 

"הו!" הוא שח לי, "זה מקרה נדיר. נדיר מאוד! ואם אתה רוצה...", (כאילו שיכולתי לא לרצות), המשיך בלי שהשאיר בידי שום דרך לנסיגה, "תבוא אחה"צ לרפת לראות ולברר את הנדִירוּת הזו". וכך, כמעט בלית ברירה, אך גם מתוך סקרנות, רשמתי לי ביומן: פגישה עם עזרא ברפת. אשטוף את העיניים, אשמע סיפורים ואולי גם אכתוב מילה או שתיים לחברים.

 

בשעה היעודה שמתי את עצמי על האופניים ודיוושתי לרפת.

 

היה חם מאוד, שעה של אחה"צ קייצי. אמנם היום כבר כמעט פנה, אך השמש עוד לא התעייפה מלהכות בקרניה הקופחות על הראש. אף אחד לא הסתובב בחוץ הרותח, אפילו כלבים מעולפים, הלחיתו את חומם החוצה בצל הברוּך. רק קולות המנועים שקיררו את החלב במיכלים הענקיים במכון החליבה, וזימזום המאווררים שהשיבו רוח על הפרות, הפריעו את השלווה ברעשם המונוטוני.

 

מצאתי את עזרא באחת הסככות, מעמיס את שאריות המזון בקלשון, חציר מעורב בתערובת, משהו כזה, אל תוך הכף של ה"ווידמאן".

"מה זה?" שאלתי אותו "חזרנו לשנות החמישים?"

 

"לא", הוא אמר, ניגב את הזיעה, ועל המקום הקריץ איזה תירוץ טוב למה הוא עושה את זה בידיים ולא "במעמיס" כמו ה"צעירים". לא כל כך הבנתי, אבל נניח לזה, שהרי זר לא יבין את הרפתנים הוותיקים האלה. הרפתנים שעוד "חלבו בידיים", ולא רק שהם זוכרים את כל הפרות בשמות שלהן, אלא גם יודעים את ייחוסן, מי האמא ומי האבא שלהן, מי הייתה חולבת שקטה, מי רעבתנית, מי עצבנית, מי מפונקת, מי משוגעת, מי מסוכנת, ומי הפכה את דליי החלב בכל חליבה.

 

עזרא מיהר לסיים את ניקוי האבוסים וסיפר לי, שחמישים שנה הוא עובד ברפת, הרבה המלטות כבר ראה בחייו, מהן קשות, מהן קלות, מהן מסובכות, מהן פשוטות, אבל ההמלטה היחידה של שלישיית עגלים התרחשה אצלנו בדיוק לפני שלושים שנה (!!!)

 

את "הלידה" ההיא קיבל לידיו שרגא, מנוחתו עדן. אחד הרפתנים הגזעיים עוד מימי בית אלפא, שמרוב הזדהות עם בנות טיפוחיו, או הפרעה הורמונלית זניחה, הצמיח על כל חלקה נאה מגופו דשא עשב רענן למכביר, ניגוד משווע לקרחת שזרחה תחת כובע הטמבל המרופט. שרגא במו ידיו האמונות טיפל, קומם וטיפח, את שלישיית הרכים הקטנטנים, הזין, והניק, שמר מכל משמר להרבות במשקלם, גידלם למצוות ולמעשים טובים, ובעיקר ליעודם הקולינרי החשוב...

 

אני כהרגלי, לא התכוננתי להקל ראש בליבון ובחינת הנושא לפני ולפנים והיקשתי:

"איך יודעים בשעת ההמלטה כמה עוברים מתרוצצים בבטנה של הממליטה? שהרי לא שולחים אותה לאולטרסאונד ב"זבולון", וגם, ר"ל, לא יודעים עד הרגע האחרון אם צריך להתכונן לברית או לבריתה..."

 

עזרא, מורגל ומנוסה בשאלות כאלה לא התבלבל:

"כדי לוודא אחרי המלטת העגל הראשון שאין עוד אחד בבטן, מכניסים את היד פנימה לברר..."

"מה משמע לברר? איך בדיוק עושים את זה?"

 

לא ויתרתי ועזרא ענה:

"מעבירים מ"ספונטאני" ל"ידני". כשהיד בפנים ממשמשים אם יש עוד אחד. אם יש, הופכים אותו עם הרגליים והראש קדימה והיידה... החוצה."

 

"הפעם," הוא הוסיף, "כשהסתבר לנו בשעת ההמלטה שהעגל הראשון הוא לא האחרון ועוד אחד דוחק לצאת, הזעקנו מיד את הרופא.

 

הרופא הגיע מיד, עשה מה שעשה, הכניס יד לאן שהכניס, "סידר" את האיברים של העגל השני בסדר הנכון והעיז אותו החוצה."

 

"אם זה כל כך פשוט אצל הפרה, ה"סידור" הזה, למה מיילדים לא עושים את אותו הדבר אצל נשים?" ניסיתי להגג, אבל זה היה כמובן בגדר ספקולציה מוטרפת, ובהתאם לכך גם התשובה.

 

"המלטות של תאומים", עזרא המשיך, "הן חמישה עד עשרה אחוז מההמלטות הרגילות, והנה עכשיו היה לנו עסק עם שלישייה, דבר זה הכריח את הרופא לחזור שנית על פעולת "סידור" האיברים בסדר הנכון והיידה... החוצה. בשעה טובה ומוצלחת הגיחו לעולם שלושה עגלים בריאים ושלמים. לשלישיה ולממליטה שלום."

 

אבל טוב מראה עיניים, ועזרא, שהעבודה כבר "קראה לו" כי גם הפרות צריכות לאכול, התחיל להראות סימנים של חוסר סבלנות ושלח אותי לחזות ביצירה המופלאה במו עיני: "לך ליונקיה, עפרה כבר תראה לך!".

הלכתי לראות.

 

ה"יונקיה" נמה לה את שנת אחה"צ שלה. עפרה אמנם לא נראתה בשטח, אבל באחד התאים, על מצע קש נקי ויבש, ראיתי את ה"פלא" המשולש שוכב לו בלי לדעת בכלל שהוא "סקופ". עגל אחד עם סרט ירוק, השני עם כחול ושלישי בלי סרט בכלל. על העמוד בצד הייתה תלויה פתקה בה צויין בדיוק משקלו של כל שליש ושליש, בין - 29 ל-33.5 ק"ג. קצת פחות ממשקלו של עגל רגיל אבל זה בסדר, כמו שעזרא אמר.

 

עוד דקה או שתיים שזפתי את עיניי בפלא הזה, אך הזיעה שכבר ניגרה ושטפה לה במורדות, לא הותירה שום מקום להרהור על המשך הבילוי הזה ביונקיה ויצאתי.

 

מחוץ לסככה החום העיק עוד יותר, לח ומחניק עד מאוד. שלהי קיץ קשים שמבריחים אדם ובהמה אל מקומות יותר קרירים השאירו את דרכי הרפת שוממות. רק אני וזמזום המאווררים שהשיבו קצת רוח על ה"סקופ" בן-יומו.

 

בטרם אנמס סופית ואשכח מה ראו עיניי ומה שמעו אוזני, שׂמתי את עצמי חזרה על האופניים ודיוושתי חיש חיש לדווח לקוראים על הפלא החדש. בשעה טובה ובמזל טוב!!!

עדכון אחרון: