איך הפכה ה'שמנת מזלג' ללֶבֶּן / ירמי בן צבי

איך הפכה ה"שמנת מזלג" ללֶבֶּן

ירמי בן צבי - רמת יוחנן

איור מאת יעקב גוטרמן

 

השבוע זכינו לכמה טיפות גשם "מקומי". חשרת העננים השחורה שבאה מהים, עשתה רושם של "כאילו"... הורידה מה שהורידה והמשיכה הלאה להמטיר את עצמה בדרום.

איור מאת יעקב גוטרמן

ובלילה מתחת לשמיכה החמה, במקום להשמיע את ביאתו הגאיונה והשוטפת, דפק הגשם חרישית על התריסים ונכנע לרוח הנכאים של הרוח... וזה הזכיר לי ימים אחרים, חורפים שבהם כמה טיפות גשם היו הופכות את כל חצר המשק לעיסת בוץ ענקית, בלי כבישים, בלי שבילים, רפש עמוק, טובעני ומצחין במיוחד ליד פלט המעיים של הפרות, הכבשים והתרנגולות, שבטרם 'פלרם' היו מטה לחמנו העיקרי.

 

בימי הדלף הללו, בדרכנו מהמטע לארוחת בוקר בחדר האוכל, היינו עוברים דרך בריכת בטון קטנה בכניסה לרחבה לניקוי מגפיים. היו שם ברזים ומברשות, וצינור גומי שאם לא גנבו אותו בקיץ, הוא היה משמש בחורף ל"מלחמות מים"... עם אותם מגפי בוץ, היינו דופקים "כניסה" מפוארת לחדר האוכל ש"כוּוווולם יראו". יש לציין שגם היום יש עדיין חביירים שלא "נגמלו" מה"צורך" הזה. ולעומתם, הנוטעים החדשים, שעם מותה של אותה בריכה, חולצים נעליים בכניסה ללובי, ופוסעים אל האוכל יחפים, או עם גרביים ש"ידעו" ימים טובים יותר...

 

באותה שעה התורנים כבר היו "ערוכים" ומוכנים למאבק המיתולוגי העתיק, עקוב-אמוציות, שבין הרועים לפלאחים, בין המוז'יקים לעובדי הצווארון הלבן, בין הליכלוך לניקיון. הפיתרון היצירתי בחינת "הבה נתחכמה לו..." שמנע מלחמת אחים קיבוצית, הגיע מכיוון לא צפוי, מכיוון הנגרייה – הנסורת ישתבח שמה. בין השולחנות פוזרה נסורת "בשביל לא ללכלך את הרצפה". וכשהיא נעשתה יותר מלוכלכת ממלוכלכת החליפו אותה בחדשה. חנן, שניהל את הנגרייה הישנה, וכּוּנה בפינו "חנן אין לי" על שום תשובתו האוטומטית לכל חבר שפנה לשירותי הנגרייה, עבד בחורפים הללו שעות נוספות, מה שנקרא בשפת העם "רצוף עם הפסקה", בלי לדפוק חשבון ובלי רישום עבודה טלפוני, כדי לספק את המצרך היקר והחיוני הזה שללא ספק מנע סכסוך דמים בפוטנציה...

 

ואז היה מגיע השלב של "מילוי השולחנות". בשולחנות ה"מרובעים" היה מקום לשמונה סועדים! והיה איסור מוחלט "להתחיל" שולחן חדש לפני שהקודם התמלא עד אפס מקום.

 

אהרונצ'יק, ה"ממונה מטעם", עמד על קיום הסדר הזה ככתבו וכלשונו, לא היו ויתורים. כולם היו שווים בעיניו. ההמצאה הזדונית הזו הייתה לא פעם, "משאירה" אותנו בלובי, ממתינים, מחכים ומצפים לרחמי שמיים, ש"יצוץ" אי משם איזה "מתנדב שלא איכפת לו על יד מי הוא יושב" ויפתור את ה"בעייה"... או שפשוט ... ויתרנו על הארוחה! אחרי ש"מילוי" השולחן הניח את דעתו של אהרונצ'יק, הוא היה מגיע עם ה"עגלה שלו", מה הוא חילק שם לא כל-כך חשוב, מה שכן חשוב זה למי... לא מעט "עדיפואים" כרוניים "זכו" אצלו לפינוק, אם מפאת עדיפותם המשפחתית, אם מפאת היותם "ירודים" מפאת חולי חלילה, ואם מפאת ה"מצב" שהיה בדרך כלל מילת קוד להתעברות, שעדיין לא בלטה לעין בלתי מזויינת ב"סימניה" החיצוניים...

 

ההיצע ה"מגוון" היה ביצה "קשה", "רכה", חביתה או "עין". בימי החופש, כשבן ציון החליף אותו, נוספו גם ביצה "שלוקה" ו"מגולגלת" שעד היום אין יודע מה ההבדל ביניהן. אבל ה"דובדבנים" שבקצפת היו "שמנת מזלג" בבוקר ו"כבד" בצהריים. רק אהרונצ'יק ידע מה לתת למי. למי "מגיע" ולמי לא.

 

את השמנת הזו, יצרו במטבח, מהחלב שהביא ה"שומר" בכדים מהרפת... אחרי שהפליא בטיגון צ'יפס ל"חולבי הלילה". חלק מהחלב היו מרתיחים בבוקר וחלק היו מכניסים ל"ספרטור", מכונה שהייתה הופכת את החלב לשמנת על ידי צנטריפוגה. אלא מה, אותה שמנת שיצאה מה"ספרטור" הייתה "טובה מדי", מה שנקרא "שמנת מזלג" מה שהדיר שינה מעיני האקונומיות. לא פָייגה, לא שֶרקה ולא דבורה יכלו לשאת את העובדה שכלל החביירים יהנו מהמעדן היקר הזה, שלא לדבר על זה שהוא משמין! ישבו וחשבו שקלו וטרו, והגיעו למסקנה חד משמעית - יש לדלל עם הרבה לֶבֶּן מ"תנובה"... וכך השמנת שהוגשה לחברים הייתה בעצם לֶבֶּן... אגדה אורבנית מספרת על חביירה שהייתה מקבלת באקונומיה יום יום "שמנת מזלג" לבעלה ה"חולה". מנהג שהמשיכה בו, מכוח האינרציה, שנים רבות גם לאחר שנאסף אל אבותיו בשיבה טובה. בריא פחות או יותר...

 

אך פטור בלא כלום אי אפשר, ודאגתן האמיתית של האקונומיות לרווחת הציבור באה לביטוי בחלוקת מצרכים שבועית שכללה: שקית תפוחים, גבנ"צ ו"עוגת דונם" של גיזה. פעם בשבוע נקראנו בנערינו, בזקנינו ובסלינו "להתנחם" ב"חלוקה" שהפכה ברבות הימים לסמל של השיוויון הקיבוצי "המוחלט". ואם תמצא לשאול למה? נו, זו כבר אופרה קיבוצית אופיינית אחרת ונושא לטיפול ברשימה נוספת. בכל אופן רעבים לא היינו, מסכנים לא היינו וגם לא "ירודים", אכלנו מה שאכלנו והיה טוב... צחוק הגורל הוא שדווקא היום עם פרוץ המרכולבו ושפע היצעיו, מחפשים בנרות את ה"אוכל הבריא" והפשוט של פעם. נו שויין. .

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: