שלוש נשים בשדה / ירמי בן צבי

שלוש נשים בשדה

ירמי בן צבי - רמת יוחנן

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

ושוב השקט הזה. שקט עצוב, דממה רוחשת לחשושים, מופרת מדי פעם בצחוקים שלא שייכים לעניין ולמקום, אבל הם חלק ממנו.

איור מאת יעקב גוטרמן

פגישה מקרית בין מכרים שלא מתראים אלא ב"אירועים" שכאלה. אלה הרגעים של בטרם ושל אחרי בבית העלמין הקטן שלנו, בפאתי הקיבוץ.

 

עומדים ומחכים, משתדלים להסתיר את מה שאי אפשר יותר להסתיר, את נזקי הזמן, השמש, הרוח ויתר פגעי מזג האוויר המתעתע, והם חרוצים היטב בפנינו החתומות. כל שנה שעוברת מוסיפה עוד ועוד, חורטת עוד קמט, עוד קמטוט.

 

מטוס קרב חולף מעלינו במהירות. הרעש מחריש, הוא בדרכו מגבול הצפון אל בסיסו שבעמק. ושוב שקט.

 

הרוח מזעזעת את הצמרות, חולפת בין המצבות, בין השמות החדשים והישנים, בין קרעי החיים והמתים, בין מטח רגבי העפר על הארון החשוף, טרם יגבה התל ויכוסה פרחים, טרם יינשאו ההספדים, שקט עצוב.

 

אלו הרגעים בהם החידלון מתקרב אליך, נוגע, מזכיר לך מאיפה באת ולאן תשוב. החידלון שהופך את כל מה שהיה כל-כך מוחשי, כל כך יומיומי, כל כך שייך לשיגרה מובנת מאליה  - לאובדן. לאין.

 

עומדים. מחכים, מעבירים משקל מרגל לרגל, מקשיבים. הזמן עובר לאט. הרמקול שולח את הספדיו החרישיים, האיטיים, אל החלל המעיק. בכי חנוק נתקע בגרון ולא נותן לסיים משפט. מקשיבים. מתבוננים אל קהל המלווים ונוכחים שמדי פעם עוד מישהו מבין ה"וותיקים" הלך... עוד מישהו חסר...

 

מתחיל לטפטף גשם. ים של מטריות נשלף, מסתתרים מתחתן זוגות ושלישיות, קר בחוץ, קר בנשמה, ושמש עייפה עד מאוד צונחת לה מבין קרעי העננים אל הערב המתקרב, אך הטקס נמשך ונמשך... וכך, בלי להרגיש, מתערסלת לה המציאות אל תוך זיכרון נעים מימים אחרים. אל צילום אחד בּלֶה. אל טעם של ילדות תמימה ומאושרת שהייתה ואיננה עוד...

 

באותם ימים רחוקים כשהיינו הולכים אחר הצהריים אל בית ההורים, היינו אומרים: "הולכים לחדר", כך בפשטות, וזה באמת היה רק חדר, חדר אחד שהוא הכל, סלון וחדר שינה, וחדר משחקים. בלי שירותים. הכיור היחידי היה על המרפסת בחוץ, משותף לשלוש משפחות.

 

שם, ב"חדר" של הורי, באחת הפינות עמדה "ענתיקה" שהייתה שייכת לזמנים אחרים. מין רהיט מוזר ש"עשה עלייה" ארצה מליטא והגיע בצמוד לסבתא שלי. רהיט שנראה, נשם והריח חוץ לארץ. מין שידה חומה כהה, מגולפת, מפוסלת מעשה אמן, מצועצעת בכל מיני פיתוחי פרחים, כפתורים וציצים. שידה שעצם קיומה העצמאי דווקא ב"חדר" הקטנטן הצפוף הזה עורר תשומת-לב. מין אי נוחות, לאו דווקא בגלל שהייתה בגדר "מותרות" בימים ההם, אלא בגלל שכֵנוּתה הבלתי מתחברת לשולחן הפשוט, לכיסאות הפשוטים, למיטה הפשוטה וליתר הריהוט המינימאלי, השיוויוני, שהיה מנת חלקו של חדר משפחה בקיבוץ של אז.

 

באותה שידה הייתה מונחת קופסת פח, שעלתה על גדותיה מרוב תמונות. צילומים ישנים בשחור לבן, צילומים חומים דהויים, עם כתמי זיקנה שהזמן גרמם. ללא סדר, מכל התקופות. אף אחד לא ראה לנכון, או לא מצא את הזמן המתאים והסבלנות כדי לסדרן באלבום ולשומרן כראוי.

ביניהן היה צילום אחד ישן.

לא יודע מי היה הצלם ש"תפס" את הרגע ההוא במצלמתו, רגע שהכיל "חתיכת חיים" מעבר למקום וזמן.

שלוש נשים בשדה.

הן כבר לא היו צעירות, אולי בעשור החמישי או השישי לחייהן, עומדות בשדה השעורים, או הקמה, כמו שאז קראו לזה, על פניהן שפוך משהו שהוא הרבה יותר מאושר, וזה היה בתחילת האביב.

הן היו "פעילות החג", חולצות לבנות (כנדרש), על מותניהן הלא צרות, חגרו בגאווה את "חגורות העומר", רצועת יוּטה רקומה שיבולים או משהו מאין זה - חברות המקהלה.

הן לא נזקקו לחזרות רבות לפני החג, גם לא היה צריך להתחנן בפניהן שתבואנה לשיר, בשבילן זו הייתה זכות. הן ידעו את כל המילים בעל פה, ובכל זאת אף אחת לא ויתרה על זכותה לחוברת התווים והמילים שחולקה ל"פעילים" על מנת שיהיו בעניינים, וידעו בדיוק מה בא אחרי מה במהלך הטקס.

 

שלושתן לא היו קלות תנועה, היציאה לשדה הייתה בשבילן טירחה הכרוכה במאמץ לא קטן, מבצע.

 

בבואן לפאת השדה הן היו צועדות בגאווה בשבילים שסומנו במיוחד עבורן, שבילים שצויינו בשלט מיוחד - "לפעילים בלבד", והלב היה מלא.

שלוש נשים בשדה, כמו "נתפסו על חם" במעשה אהבה בתחילת האביב.

צילום אחד ישן של צלם חובב בלתי ידוע.

ועכשיו בגשם המזרזף לו באין מפריע, אנחנו עומדים בין העצים והמצבות בבית העלמין שלנו בפאתי הקיבוץ. סוגרים מעגל.

חיניה הייתה האחרונה מביניהן, יהודית ואמא שלי, שעמדו על ידה באותה תמונה בשדה, הלכו לעולמן זה מכבר.

* * *

הרבה שנים עברו מאז. עדיין כל שנה בתחילת האביב אנו יוצאים לפאת השדה לקצור את קציר ה"עומר" כהילכתו. דור הולך ודור בא, אופנות חדשות מתלבשות ומתפשטות, הזמנים משתנים, הגילאים מתחלפים. והחג? החג הוא אותו חג אף שהקושי "להרים" אותו מכביד יותר ויותר משנה לשנה. טעם ה"יחד" מתפוגג ומתכהה.

אבל בצילום הזה הזמן עמד מלכת.

 

שלושת ה"בנות" תישארנה שם בשדה הקמה לנצח. מאושרות, בחולצות הלבנות, חגורות באבנטי העומר המיוחדים ועל שפתותיהן שירי מתתיהו שלם, השירים "שלנו" שלא ייגמרו לעולם, מן היפים שנכתבו אי פעם בארץ הזאת.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: