אני ומכבסתי וחיות אחרות / ירמי בן צבי

אני ומכבסתי וחיות אחרות

ירמי בן צבי - רמת יוחנן

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

יומיים לפני החג. הבוקר עוד בחיתוליו, ואני על אופני מדווש לאיטי למכבסה לעוד אחד מהימים שמתחילים עם הררי כביסה שלא נגמרים.

איור מאת יעקב גוטרמן

קצת קריר לעונה שבין אביב לקיץ, אור רך מונח על המדרכות ורק משכימי קום בודדים כמוני מסתובבים בחוץ, הכל כרגיל אך בלב כבר מורגשת התכונה לקראת... שולחנות וכסאות לבנים מפוזרים ערימות ערימות מוכנים לסידור על הדשא הגדול, אחר כך יקימו שם במה גדולה וחבילות קש ופרחים וקישוטים. והירוק סביב ירוק מאוד, מבליט את גינת פרחי המרוקליס בגווני צהוב, חום ואדום, ולידם הסִגלוֹן בסגול והאלמוגן באדום והשמיים מנוקדים ענני ערפל של בוקר.

 

מדי פעם השקט מופרע על ידי קריאות עורבים וכלב תועה אחד שבמקרה פגש כלב תועה אחר והם משתוללים יחד, חוגגים ומפזרים שאריות אשפה על הדשא, וחוץ מזה אין שום סימן מקדים למה שעומד להתרחש, באמת, הכל כרגיל אפילו לא רמז על הביקור הצפוי...

 

אחרי הקפה אני נשאב אל תוך ערימות הכביסה העצומות, ממיין בין כהה לבהיר, בין אריג לסריג, בין ג'ינס למגבת. לא מסתכל על המספרים, אבל לפי הניחוח הדק שעולה מבגד זה או אחר, יכול להבחין, כמעט בעיניים עצומות, למי הוא שייך. מי מעשן במיטה, מי אוכל במיטה, מי מקפיד בניקיונו ומי לא. לפעמים לשם שעשוע אני מדמיין לעצמי לרגע איזה חמוקים עגלגלים מילאו בגד זה או אחר... אבל זה עובר חיש קל כי בדרך כלל הרהור שכזה יש בו שמץ של רגש אשמה קל. משהו מן המציצנות לפרטי של מישהו אחר, "לא נעים" שמתחלף לו בתחושה אחרת שלא נותנת מנוח, ואני מזכיר לעצמי את הפגישה שצפויה לי היום בצהריים במזכירות, משווה לנגד עיני את צוות השינוי החדש שנבחר לאחרונה, והוא יושב מולי ומנסה "להסביר" לי את חומרת המצב - סוג של הפתעה לקראת החג הקרב - אהה, אלוהי הפרטות ומשיחיו, מה הם מתכוננים להגיד לי?

 

מזה זמן שאי אפשר להתעלם יותר מ"המנגינות החדשות" שמסתובבות באוויר, מהרינונים שרוחשים מתחת לפני השטח, סוג של נבואות, או ציפיות שמגשימות את עצמן - ראה מה קורה בכל הקיבוצים.

"הבזבוז זועק", הם יאמרו.

"אין מים השנה", הם יאמרו.

"חברים זורקים כביסה בלי חשבון", הם יאמרו.

"השירות דווקא בסדר אבל אין מה לעשות", אז זהו, הנה זה בא...

 

לפתע...הדלת המזרחית נפתחת בלי ארגיש. בשקט בשקט היא צועדת לה מעדנות, לאט ובביטחון כמי שיודעת ומכירה בחשיבות ה"כניסה" המתוזמנת והמוקפדת היטב.

אני אומנם ממשיך לא להרגיש כלום, אבל נדמה לי שהמכונות קצת "מזייפות". אני מעיף מבט סביב לראות האם הכל כשורה, אם לחץ האוויר לא "צנח" או שהקיטור לא חדל.

לכאורה הכל במקומו. ובכל זאת יש "משהו" באוויר, כאילו... לא, לא זה שום דבר, זה באמת "רק נדמה לי", אני חוזר לנבור בתוך ערימות הכביסה, ממשיך להפריד בין כהה ובהיר, בין זיהום כבד לזיהום קל... ומשייך את ההרגשה המשונה לפיזור נפשי...

 

פתאום "הַתְקלה" ימנית מהאגף, לחישת "בוקר טוב" מפוצצת לך את עור התוף.

אני נבהל, קופץ כנשוך נחש, הכביסה המלוכלכת נופלת לי מהידיים כחפץ שהחיים נזלו ממנו, מופתע אני נפנה לקדם את פני הרעה.

חיוך מסויים פוגש אותי בהתחלה ואחריו צועדת בעלתו, ה - חיה גולן בצבעים טבעיים.

והשעה... כּוּלה חמש וחצי בבוקר.

"חיה מה קרה?"

לא זה שיגרה, היא אומרת כאילו שזה "נורמלי" לעבוד בקצב שלה, וממשיכה, היא כבר מזמן על הרגליים, כבר הספיקה לעשות "כמה מכונות" בגבת לפני שהכובסות פקחו עיניים, וכבר הייתה ביגור, וכבר שתתה קפה בשער עמקים, ותיקנה מכונות באושה, והציצה בכפר מכבי, ועכשיו היא פה!

קפה אני כמובן לא מציע לה כי היא כאמור כבר אחרי...

 

חיה, מדריכת מכבסות ידועה בענף, מדופלמת, בעלת ניסיון רב שנים עם מספר קווי אופי בולטים במיוחד, כשהעיקרי שבהם, שאי אפשר להתעלם מנוכחותו הרועמת, הוא כמובן קולה הערב. כשהיא מדברת ב"שקט", שפתיה נעות וקולה נשמע מקצה העולם עד קצהו. מכונות הכביסה נאלמות דום. משתתקות. אחוזות פיק ברכיים. פשוט לראות ולא להאמין. יוצאות מגידרן ואתה לא יודע מאיפה זה "נפל" עליך, מה הולך פה. בדיעבד מסתבר שהמכונות, כמו כלבים וחיות אחרות, מריחות התקרבות של רעידות האדמה עוד לפני התרחשותן.

 

אני מתעשת.

"טוב" אני אומר לה "אם לא קפה אז תתחילי לבדוק את המשאבות", זה מיותר כי היא כבר מזמן בתוך המחשב, לוחצת, בודקת, מודדת, מעלה, מורידה, מוסיפה, גורעת.

"צריך להחליף את הצינור" היא פוסקת בלחישה והקירות רועדים.

וכבר באים ממחסן הבגדים לשאול מה קורה פה ומה פשר הצעקות, אותה כל זה כמובן לא מעניין, היא נוברת בארגז הכלים, שולפת, פותחת, חותכת, מחליפה, מגרזת, סוגרת, מנקה, "תביא סמרטוט" היא רועמת ואני קופץ למלא את מבוקשה בחיל ורעדה.

 

עוד רגע וראה זה פלא, הכל כמו חדש.

"באמת איך לא שמתי לב קודם", אני מכה על חטא, מנסה להציל משהו מכבודי הרמוס, אך לשווא, את הנעשה אין להשיב. והיא כבר מפרקת את המשאבה השנייה ואחריה והשלישית וכן הלאה.

בינתיים המכונות נרגעות קצת, (חסר להן שלא), חוזרות למסלול, מתרגלות לעובדה שהן לא לבד בשטח ועם כל הכבוד, אין להן שום מונופול על הרעש.

 

וגם אנחנו, כשהכל כבר בדוק ומכוייל ומפוקח ונקי ומסודר ותחת שליטה, יושבים לדבר קצת.

ויש לנו הרבה נושאים משותפים לדבר ולדון בם, עד שמפה לשם נעשה "אחרי שמונה" והשעון הביולוגי עושה את שלו.

מיצי הקיבה מתחילים לשדר למוח אותות מצוקה של חוסר נחת. הגירגור הקירקור והפירפור לא נשמעים ברעש הגובר של המכונות, אבל בני מעינו הומים.

 

בדרך כלל חיה אומרת שהיא כבר אכלה ושתתה ביגור או בשער עמקים או באושה, היום משום מה, היא מציעה שנעשה את זה פה ברמת יוחנן. מזה מציעה? מודיעה! "אני רעבה!".

וכשהחיה רעבה לך לחפש את הגיבור שיעמוד בדרכה... אנחנו ממלאים את המכונות ושמים פעמינו לכיוון חדר האוכל.

 

עכשיו, כמו שחיה מהלכת אימים במכבסה, כאן בחדר האוכל אתה לא מבין איך זה קורה, ממש מול עיניך המשתאות היא עוברת מטאמורפוזה! פתאום היא מדברת בשקט ובנימוס. חרש חרש היא טופפת על בהונות, מרפרפת בין הקערות והסלסלות והצנצנות. אוספת, מלקטת למגשה מכל הבא ליד בעדינות.

 

"איך אתם מחוייבים פה?" היא שואלת ולא מאמינה למשמע אוזניה כשאני אומר לה שכל אחד רושם את שמו על הדף החיובים.

 

"תשמע" היא אומרת, "בית מלון אצלכם, ארוחת בוקר כזו אני לא פוגשת בשום קיבוץ". האגו הקיבוצי המוחנף שלי עולה על גדותיו מתמלא חשיבות עצמית אבל אני כאילו מתעלם, עושה את עצמי כאילו כלום, מה, מה היא עושה מזה עניין. ובכל זאת, בלי משים, זיק קטן של עצב זוחל לו במורדות הקיבה, כמו זרם חשמלי תת קרקעי, ומתנחל לו אי שם באיזה פינה נשכחת של הלב, וצובט, כן, ממש צובט, שוב ושוב מזכיר לי את הפגישה האחרת שצפויה לי היום בצהריים. ואני רואה אותם, את כל חברי צוות השינוי החדש הזה, אחד אחד, והם מנסים להסביר לי, כאילו שאני לא יודע בעצמי, שהזמנים השתנו, שהיום זה כבר לא מה שהיה פעם ולמה צריך לסגור...

 

עכשיו חיה ואני אוכלים ושותקים, לועסים ושותקים, שתיקה מהורהרת שאין בה שמחה, כשאני מציע לה קפה, היא מודיעה שהיא תשתה ברצון מים.

 

כשמסיימים לאכול, אנחנו קמים מהשולחן, לוקחים את המגש עם הכלים אל מכונת ההדחה ושבים לעבודה.

 

ובדרך למכבסה שוב עוברים ליד ערימות השולחנות והכיסאות שמכינים את עצמם לחג, על יד הטבע שחוגג לו את חגיגותיו הפרטיות, כאילו שכל מה שקורה פה לא נוגע לו, עולם כמנהגו נוהג. והדשא שוב נראה לי היום ירוק, והסגלון מרהיב מתמיד, וכתמי הצבע פורחים בצבעים חמים, והשמיים כחולים והרוח הנעימה וכבר פעילי החג מניחים את היסודות לבמה וכל מה שמצפה לנו בעוד יומיים בכל זאת עושה טוב על הלב... אבל זה כאמור רק בעוד יומיים. בינתיים יש עבודה. כן חג לא חג, טבע או לא טבע, השעון לא עומד, הלכלוך עוד כאן ועכשיו, כך היה, כך יהיה ומישהו הרי חייב לעשות את העבודה המלוכלכת, שאם לא כן היא לא תיעשה מעצמה....

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: