חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה... / ירמי בן צבי

חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה...

ירמי בן צבי - רמת יוחנן

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

שלהי קיץ אפורים נחו בעצלות על בוקר חדש. בוקר שהתחיל, כמו הרבה בקרים אחרים לפניו, בשקט שהיה נקטע מדי פעם על ידי ציוצי ציפורים משכימות, או צפצופים מעצבנים של המעמיס ברפת בנוסעו "רֶוֶורס".

איור מאת יעקב גוטרמן

ועדיין ערפיליו עמדו בלי תזוזה, רבצו כמו בהמות בתוך ביצתם. האובך הקל הסתיר את השמש שזה עתה צצה והייתה עדיין בחיתוליה, מה שכמובן לא הפריע לה, כמנהגה, להתרומם מעל הגבעות במזרח ביופיה המתעתע. יופי שאי-אפשר היה בעונה זו של השנה לטעות בו, ואינו אלא תחילתו של עוד יום חם ולח ומזיע. שלהי קיץ.

 

בשעה שבע ורבע בערך, פלוס מינוס, הצצתי מהחלון המזרחי של המכבסה הצופה אל הכביש הראשי, וראיתי אותה.

 

היא הופיעה בכניסה לקיבוץ, בין כידוני שדרת הברושים שקיבלו את פניה ב"דום מתוח". תפסה את כל רוחבו של הכביש ושייטה עליו בשופי ונחת, כמי שיודעת ומכירה בערכה ובחשיבותה. לאיטה, כמו כל הזמן שבעולם בידה, ועיתותיה פנויות להכריז קבל עם על כניסתה לחצר. אדומה, מבריקה, חדשה, מצוחצחת, מלוא כל הארץ כבודה, "כבוד בת מלך...".

 

לפניה נסע הניסאן ווינר פיק אפ של בובו, טנדר השירות, שפינה ופילס לה את הדרך ממכוניות טורדניות, מפאת רוחבה יוצא הדופן. ככה עד הגיעה אל הסככה. וזו, בנמיכות רוח מוגזמת כמו הנמיכה את עצמה עוד יותר, הצטנעה בהתרפסות והכנעה בפני המלכה החדשה - קטפת ארבע-טורית. שנאמר: "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני השכינה" (מסכת אושפזין).

עכשיו הענק הזה עצר, הדמים מנועו ועמד נינוח, משובב עין כל רואיו. והלב המתרונן רחב, רחחחחחב כרוחב הקטפת!...

 

כבעל עניין ומקורב, מיהרתי להעמיס את עצמי על האופניים בבחינת "לכה דודי לקראת כלה" ודהרתי לראות את ה"צעצוע החדש". ה"מומחים" כבר הקדימו אותי. הם היו עסוקים בבחינה מדוקדקת, מנסים לעמוד על תכונותיה הטרומיות לפני ולפנים, מלטפים את חמוקיה הסמוקים בערגה בלתי מוסתרת, שנאמר במסכת יבבות: "חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה". עוברים ושבים זרקו מבט משתאה, התעכבו מעט, שאלו מה ששאלו, תמהו על מה שתמהו, הנידו ראש לאן שהנידו והמשיכו בדרכם. גם מיכאל ישראלי, יוגב מוסמך בדימוס "שכבר ראה כמה דברים בחייו", היה נותן חוות דעת מקצועית לכל מי שרק רצה להקשיב לו. ואני חשבתי לעצמי, מה היה אומר ידידי משה הלוי, מנוחתו עדן, זכר צדיק לברכה, על כל הטרראם הזה, על ה"ביזבוז" הנוראי... "יִידֶען! גוואלד! אוי לעיניים!!! עד לאן הגענו?" ואיך ש"אנחנו קטפנו כותנה בידיים שעתיים שעות בלי הפסקה, בלי מים ובלי אוכל..."

 

מעניין, ואולי גם מוזר, אבל דווקא רפאל דינסטג, ה"אורים והתומים" של הגד"ש, זקן הצוות, שעדיין כוחו במותניו, המתאמצות לשאת ניצנים מתקדמים של כרס פורצת חגור ומכנס, כרס שרצה לפניו, ומוליכה את שימעו בכל הארץ. דווקא הוא עוד לא נראה בסביבה. ממש לא. יודעי דבר ניסו להעלות השערות מהשערות שונות לפשר העיכוב, אך בסופו של דבר הגיעו כולם למסקנה המתבקשת, וגם הדעת נתנה שיש סבירות גבוהה שקונצרט הבוקר ב"קול המוסיקה" עוד לא הסתיים, והוא כלוא בריכבו צמוד לרדיו. שהרי מה בוער? היום ארוך, המלאכה מועטה וה"עצות", שכבודן במקומן מונח, יהיו טובות גם יותר מאוחר, שנאמר בבבא מציעא: "גדול משיא עצות שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו".

 

והקטפת? לא נראה שכל התכונה הזו בכלל עושה עליה רושם. היא מצידה לא גילתה עניין רב בעולי הרגל הרבים שהתקבצו סביבה ובאו לה, ליהנות מאורה הגנוז, לשבּוֹע מטוּבה. היא צימצמה עצמה לפינה בענווה ראויה, כאילו באמת זה עניין שביומיום. אך הלב, הלב עלה על גדותיו...

 

כך או כך, מעצם היותי בחזקת מקוֹרב לנהג, אזרתי עוז והרשיתי לעצמי לעלות במדרגות הברזל השחורות שטיפסו אל הדביר, אל "קודש הקודשים" - הקבינה. בהתרגשות רבה ובנחישות, טיפסתי שלב אחר שלב, לאט ובזהירות המתבקשת בבחינת: "כל הדוחק את השעה, השעה דוחקתו", שכן על אף גודלה וחשיבותה של השעה, גייסתי את כל תשומת הלב על מנת שלא אעשה שטות או צעד פזיז, שמא אמעד חלילה מרוב ניפוח החזה וגאוות יחידה מול עשרות עיניים צופיות הליכותי, ואויה לי.

 

בינתיים, שמרי, בן זקוני, הנהג והמפעיל, התעסק עם שלל הניירת ומסמכי הרכישה ו"עשה קצת סדר" בבאלאגן. אחר כך הוא התפנה להראות לי ולהסביר מה רואות עיניי, שנאמר: "העם ההולכים בחושך רואים אור גדול".

 

לשם כך סגרנו על עצמנו את הדלת, שבידלה אותנו מהעם שרגש ורחש למטה. מהחלונות המצוחצחים והמבריקים נשקפו האנשים על הארץ, והם כחגבים. ובפנים עולם אחר, מן התיקרה זלף אוטומטית אוויר קריר ונעים, הרדיו עמד על 107.3, ומוזיקה חרישית מילאה את החלל הממוזג. התיישבנו על שני הכיסאות המתכווננים, המרופדים, כשמולנו הגה קטנטן וחכם שאמור לנהוג את כל הכבודה המסובכת הזו בדרך הנכונה. מסביבנו ריצדו לוחות דיגיטליים, צגים קטנים וסידרה של אורות ומִספרים נדלקים וכבים, שאמורים להראות לקוטף את שלל הפעילויות של המכונה בעת הקטיף: מהירות, מים, דלק, וכל כיו"ב אינפורמציה נחוצה על מנת לשמור שלא תבוא הקטפת לידי תקלה קלה כחמורה. שנאמר: "קשין קילקולי סרק על יוגבין כספחת" (מסכת נזיקין).

והכל הכל חדש ונוצץ ונקי מאבק, ומבריק ועדיין בבתוליו, עטוף ומנויילן.

 

אחרי ששבעתי את הבפנים, קמתי מהכסא, שהיה יש לציין, נוח ביותר. שוב ירדתי אל העם לאט לאט, בהרגשת חשיבות עצמית, ושוב בזהירות מירבית באותן מדרגות ברזל תלולות, בבחינת: "היוצא מבית הכנסת, אל יפסיע פסיעה גסה" (מסכת "מועד" קטן), שכן כל צעד לא מחושב עלול להסתיים בפיאסקו לא נעים, וכל זה אל מול עיניים עולצות. לא, אני לא אתן לאף אחד את התענוג הזה, יש זמן, ואפשר לרדת לאט ובלי התרגשות.

 

למטה, שמרי בני כבר פתח את הדלת אל העיקר, אל אחד מארבעת התופים בהם מתבצעים פלאי הקטיף האוטומטי - מותר המכונה מידי האדם. אצבעות ברזל משוננות, שמסתובבות סביב עצמן, מסובבות סביבן את הסיבים ומפרידות אותם מצמח הכותנה, נכנסות חזרה לתוך חריצים מותאמים המיועדים לכך, שתפקידם להוריד את הסיבים מן האצבעות, ולשלח אותם פניאומטית אל תוך צינורות, שמעבירים אותם אל סל הקטיף, שנאמר: "סיב אל סיב יביע אומר" (מסכת אבות אכלו בשר).

 

ואחר כך, בתנועה רחבה ובהדרת כבוד סגר שמרי את הדלת על תופי הקטיף, משל היה סוגר פרוכת על ספרי התורה.

 

משם עברנו להסבר על הסל. ובכן, זהו מיכל מעט המכיל את המרובה. קיבולו כמעט 4 טון כותנה, להבדיל מ-1.5 טון בקטפות הישנות. עכשיו בחניה סל הקטיף מכונס בתוך עצמו, אך בשעת הצורך, הוא אוזר כגבר חלציו, מתרומם אל על לגובה, ומכפיל את נִפחו. שנאמר, ההתכנסות וההצטמצמות היא לא בגלל צניעות יתר, אלא גם מתוך הכרח בל יגונה להנמיך את קומתו, על מנת לבוא ולצאת בשערי הסככות למיניהן לצורך חנייה, תיקונים וכל כיוצא בזה.

 

מפה לשם, השמש של שלהי הקיץ, שכבר קנתה לה שביתה במרומי הרקיע, שלחה את קרניה היוקדות אל עבר ה"חוגגים" והללו החלו להתפזר איש איש לדרכו. וגם אני, שעתי נעשתה דוחקת כאומרת: לא חג היום ולא מועד ומה לך נרפה שמצאת לך עיסוקי סרק שכאלה להבטיל את עצמך מעבודת יומך במכבסה, וצריך עוד להספיק היום דבר מה, שנאמר "מי שאין לו אלא טִרחת שעה, ימהר שמא יכנס לחולו של מועד" (מסכת בטלנים). שוב עליתי על אופני, עזבתי את הנהנין מזיווה של השכינה שירדה לה לשעה קלה לסככה של דורון יפה, וחזרתי אל שיגרת יומי המשעממת במכבסה.

 

ומה נותר לי מלבד לאחל ליוגבים, שנה של הרבה גשם בעיתו, שנת יבולים טובה ומוצלחת, שנה בלי חגב, ותולעת, וכימשון, ופרודניה, וחסיל, וארבה, ועש, וכל כיוצא בזה מרעין בישין, ואז באמת ירחב הלב כרוחב הקטפת. אמן!  

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: