אינסטינקט בסיסי / ירמי בן צבי

אינסטינקט בסיסי

ירמי בן צבי - רמת יוחנן

איור מאת יעקב גוטרמן

 

הפעם היא הגזימה, אמרתי לעצמי והנחתי באסרטיביות הראויה את הטלפון במקומו. אבל אני מקדים את המאוחר.

איור מאת יעקב גוטרמן

הכל התחיל אתמול בצהריים. סגרתי יום העבודה, ערכתי קניות הכרחיות במרכולית ודיוושתי הביתה בהתכוונות יתרה למלא אחר הציווי מדאורייתא "באה מנוחה ליגע".

 

הגעתי, שמתי את הכביסה הנקייה בארון, את המצרכים במקרר, הזלפתי כמה טיפות מים על השתילים החדשים ששתלתי בגינה, ורפרפתי על הדוא"ל, שמא התקבל דבר מה חשוב שאינו סובל דיחוי. וככה, במצב של עפעפיים צנוּחות, מת לישון, קיבלתי את ההחלטה הגורלית: למיטה! הכנסתי לפה משהו מתוק, על פי הכלל "מתוקה שנת העובד", ותוך דקה או שתיים, בלי שהרגשתי צללתי לשנת ישרים מענגת.

 

והנה, לא עברה רבע שעה (זה התברר לי רק אחר כך) הטלפון התחיל לצלצל. אין צורך להזכיר לקוראים שהדקות הראשונות של שינה עמוקה, הן הנעימות והמפנקות ביותר. ו... שיט, הטלפון המחוריין הזה... "עורה! מה לך נרדם". באי רצון מוחלט, אפוף, לא מבדיל בין ימיני לשמאלי, הרמתי את המכשיר המזו... לחצתי בטעות (או אולי לא בטעות) על המקש הלא נכון והוא השתתק. זרקתי אותו בעצבנות לאן שזרקתי, וחזרתי בשקיקה אל "מתוקה שנת העובד".

 

לא עברה שנייה ושוב... הטלפון! מתעקש להרוס לי את השנ"צ. מתוך חשש שמא באמת קרה משהו, שוב גיששתי כסומא אחר הטרטור שבקע אי משם מבין המצעים, לחצתי בטעות (או אולי לא בטעות) על המקש הנכון.

"שלום, אתה ירמיהו?"

"כן."

"אני ברכה. (איזה שם מבטיח) ואני מהגרלת מפעל הפיס בעניין "זכית... ".

 

בדרך כלל בשלב הזה של שיחות הטלפון בעניין "זכית..." אני מודה למטלפנת, אומר לה שאין לי עניין וסוגר בנימוס. לא יודע למה הפעם, (חוסר שפיות זמני?) נשביתי בקסמיה של ההצלוחֶה וברוכֶה הזו ונתתי לה להמשיך לדבר.

 

והיא דיברה. אוי כמה שהיא דיברה, מונולוג לאין קץ. אך כפסע היה ביני ובין פליטת כמה "מילים שאין הנייר סובל" בעניין הכמיהה שלי ל"זכית..." הזה. אבל התעשתי וניסיתי (ללא הצלחה) להסביר לה שמאחר ואני חי לפי הכלל הצנוע "אין מתנות חינם", והכלל הידוע "שונא מתנות יחייה...", אני שולח את ה"מבשרים" על "זכיות חמדה" שכאלה, לשכנע פראיירים אחרים. הפעם, מטעמי ערנות לקויה, סטיתי ממנהגי ולא עשיתי את מה שכל כך היה מתבקש לעשותו. (להסותה).

 

נו, וההצלוחה וברוכה הזו ניצלה את גורם ההפתעה והתנפלה על משימתה כמוצאת שלל רב.

 

"ירמיהו אז קודם כל תגיד לי באיזה תאריך יש לך יום הולדת".

"בדצמבר" עניתי.

"מצויין, גם הילדים שלי בדיוק נולדו בדצמבר".

(מעניין, גם הילדים של זו מ"עיסקה טובה" נולדו באותו חודש, וגם זו מה"דירת נופש באילת"...)

 

בקיצור, לא אאריך, הברכה הזו, בקצב דיבורה הרצחני, שלא כלל נקודות ופסיקים ורווחים בין המילים והמשפטים, הבטיחה לי ש"זכיתי" להיבחר כאחד מתוך מאה קיבוצניקים לתוכנית ההגרלות של הלוטו, שבה "אין דבר כזה שלא זוכים", אתה תקבל מיד חבילה של טפסים לגירוד, רק צריך לגרד ויש שם "זכייה גדולה במאה אחוז", וכמו כן כך וכך טפסים למלא ולשלוח. "הפרס בהן הוא מיליונים!". ובנוסף, בונוס משולב קבוצתי, הגרלות מיוחדות שגם אם אתה לא זוכה אלא מישהו אחר, אתם מתחלקים בזכייה, וכל כיוצא בזה עוד ועוד הטבות מן הגורן ומן היקב, השמים הם הגבול למיליונים שהנה אוטוטו נופלים עלי כפרי בשל.

 

בקיצור, לא אאריך, המונולוג המבורך של הברכה הזו נמשך ונמשך בלי סוף, בלי קץ בלי אחרית, ואני זועק לה במר ייאושי: ברכה דיייייי! אבל היא ממשיכה... אין דרך להפסיק את השיטפון. עד שהגענו אל הדובדבן שבקצפת, שבחסרונו כל קרן השפע הזו שאמורה ליפול בחלקי שווה כקליפת השום...

 

"עכשיו ירמיהו רק תגיד לי בבקשה את מספר כרטיס האשראי שלך".

(אופס! ואני חשבתי שהכול בחינם).

פתאום היא האטה בדיבורה, גילתה שאפשר לדבר גם עם נקודות ופסיקים ולנשום בין מילה למילה.

"אני צריך לחשוב," עניתי לה, "תתקשרי בפעם אחרת".

"מתי אפשר להתקשר?"

"בין חמש לשש!" עניתי בשמחה (רעיון מבריק, בשעה הזו אני לא בבית, אני בהליכה).

 

כשחזרתי מההליכה, התקלחתי, עשיתי לי קפה, קינחתי בעוגה ותכננתי להשלים את השנ"ץ שנקטעה. לא עברו דקות ספורות והטלפון שוב...

 

הרמתי, ולתדהמתי מי שוב מעבר לקו? ההצלוֹחֶה וברוֹכֶה, זו מהצהרים שוב יורה. שוב "זכיתי..." וכל הסיפור מההתחלה. שוב נפתחו ארובות השמיים והמיליונים שלי החלו לזרזף עלי כגשם נדבות בהבל פיה... הללויה! כאילו מעולם לא הפסקנו לדון בנושא.

 

"ברכה חביבה," שאלתי אותה, "את היית נותנת את מספר כרטיס האשראי שלך בטלפון לזרים? ככה סתם?"

 

משום מה עצם הטלת הספק בחוקיות זהותה הדליקה אותה, והיא פצחה במונולוג מחודש, כעוס וזועם ומוכיח, חסר נקודות ופסיקים על מפעל הפיס ומפעלותיו. זה כבר היה יותר מדי, הפכתי את השפופרת על פיה, הנחתי אותה רחוק ממני, ונתתי לה להמשיך בשיחה. רק שמעתי מרחוק את זמזום הד קולה של העמלנית הזו שנמשך ונמשך ונמשך עד שמשום מה נדם.

 

כנראה התייאשה ועברה אל האידיוט הבא...

 

אבל זה עוד לא הסוף, "עוד חוזר הניגון..."

 

ויהי בוקר ויהי ערב יום אחד, למחרת משאך הנחתי את ראשי על הכרית לצרכי שנ"ץ.

 

שוב הטלפון.

 

"זוכר אותי? זו אני ברכה מאתמול, עוד לא סגרנו..." מה אגיד לכם? עוף החול!

 

אבל הפעם בעה"ש כבר הייתי יותר נחרץ בטריקה מיידית של השפופ..

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: