ה'אור' בקצה המנהרה... / ירמי בן צבי

ה'אור' בקצה המנהרה...

ירמי בן צבי - רמת יוחנן

איור מאת יעקב גוטרמן

 

הדילמה לא הייתה כל כך קשה. גם לה, גם לי לא היה צל של ספק - שבת קיבוצית של בוץ ומגפיים באמצע דצמבר, לא עוברת בלי טיול לפרדס.

איור מאת יעקב גוטרמן

מקורות בלתי רשמיים "על המדרכות" לחששו שחלקת המנדרינות "אור" כבר מחכה לקטיף. אין מצב שנפספס הזדמנות שכזו, על אחת כמה וכמה ביום שהשמש החורפית מפתיעה, משתפת פעולה ושופכה את זיו השבת המענג על הקיבוץ המנומנם וישניו אך אני מקדים את המאוחר.

 

ההתחלה הייתה על המרפסת באותו בוקר שבת, צלול כמו בדולח, השמש העצלנית הייתה עסוקה בייבוש שלוליות הגשם שירד בלילה. עדיין מוקדם אך אשתי ואני שייכים למשכימים, הרגל מגונה שלא מניח מאורחו וריבעו גם ביום בשבת. יצאנו למרפסת העץ החביבה שלנו לשטוף את העיניים אל מול ההר הירוק תמיד... יגור שלרגליו, עוספייא שבראשו ובנייני חיפה שנראים היום בקווי מתארם ברורים וחדים. בהנאה רבה היינו שותים את הקפה של הבוקר, כשלידנו על הצלחת מונחת שארית החלה מאתמול וחמאה מתוצרת בית של חדר חלב. בין בליסה ללגימה, כשהריר נוזל על השפתיים, אני מהגג לאשתי: "אך כמה שרע לנו".

 

וזוגתי מהנהנת לי חזרה בלי קול, שקועה בעיתון השבת. אחר כך אני אוסף את הכלים המלוכלכים מהשולחן ונושא אותם אחר כבוד אל המדיח. בדרך נשמטת לי כוס זכוכית, ומתנפצת בקול מוזר על הרצפה, דממה משתררת, והתגובה לא מאחרת:

 

"כמובן", היא משלימה עם התוצאה העגומה הזו כמי שראתה את הנולד.

 

"איך יכול להיות אחרת? למה זרקת רק אותה? למה לא את כל הסט?"

 

אני מתעלם, בכל זאת יום שבת ולא מתחשק לבוא אתה חשבון, על כל הכוסות שהיא שברה 'במקרה' בימי הריונה הממושכים. הזיכרון הקצר שלה לא מפריע לה להתעלק עליי. מה בסך הכל קרה? כוס פיירקס. ביג דיל. אבל מה, הפיירקס הזה הוא ממזרי וכשהוא מתרסק, הוא עושה את זה בלב שלם ונפש חפצה, מתפרק למיליון חתיכות ומתפזר על פני ארץ רבה. מאחורי העיתון שלה היא ממשיכה לתת לי הוראות הפעלה:

 

"תנקה היטב! אל תאסוף בידיים כי תיפצע! אל תשאיר לי שאריות, הלא אתה הראשון שתדרוך שם יחף!"

 

אני בולע את עלבוני, העיקר לא להיכנס לעימות, זה סתם יהרוס לנו את השבת. היום עוד ארוך ומי יודע מה מצפה לנו. אני מוותר על 'תשובה ציונית הולמת', משברונים כאלה סופם לחלוף, רק צריך להרכין את הראש ולתת להם לעבור מעליך... לא שזה קל, אבל ניסיון חיים משותף של שנים עושה את שלו בנושא הוויתורים, והפשרות... אך לא בנחישות המעשה, והנה אותו בוקר זיווני שהתחיל עם הקפה על המרפסת והמפץ הקטן, המשיך לכיוון שונה ומפתיע, ומעשה שהיה כך היה -

 

משאך נעשה יותר חמים בחוץ, והשמש עלתה במעלות הרקיע, החלטנו פה אחד, (של זוגתי), שדי לנו עם עצלות הבוקר, אם נמשיך ככה מי יודע לאן זה עוד עלול להתדרדר...

 

האפשרות הראשונה שעולה על דעתו של קיבוצניק מצוי בשבת של חורף, היא כמובן חלקת המנדרינות בפרדס שבוואדי. אמרנו ועשינו. התלבשנו כראוי ויצאנו אט, חיוור היה הבוקר במרחקים הבליחו עצי ה'אור'... חלפנו על פני השלט 'פרדס יוסף' רמת יוחנן, ניטע ב - 1936, לוודא שלא טעינו בניווט. ואופס... מכשול נ.א. ראשון בדרכנו.

 

חבר קיבוצנו הוותיק אתרוגי, מרכז הפרדס המיתולוגי, סגר את חלקת ה'אור' על מנעול ובריח, לא נח ולא שקט עד שהקיף את כולה סביב סביב, בקונצרטינות, הגנה בפני עוברי אורח מזדמנים, גזלנים, ליסטים וסתם מיטבי לסת. אין יוצא ואין בא. עצם המחשבה על הפעולה העוינת המרגיזה הזו עוררה על המקום את נוגדני הדווקא... גם אותנו לא עשו באצבע. 'בתחבולות תעשה לך מלחמה', נחושים מתמיד יצאנו לקרב!

 

סידרתי את אשתי ב'שלשות', התפקדנו, קיבלנו 'מספרי ברזל', לבשנו אפוד קרמי, הצטיידנו בבונגלור, מ.ק. 10, מִגזרי תיל, סרט סימון לבן, נצנצים, ויצאנו למבצע 'אור' - כיבוש מִתחם המנדרינות, ה'פיטה' הסורית המבוצרת שצצה לה מהאופל ביוזמתו של חברנו אתרוגי מרכז הפרדס. בדרכנו אל היעד 'השמטתי' את זוגתי כרתק בעמדת הבטון מס 9 הצופה מגבוה על כל שטח הפרדס עוד מהימים שקאוקג'י, הרהיב עוז בנפשו, לשלוח את חייליו לכבוש את הקיבוץ הצעיר ב-48'. קיבוץ שעדיין לא מלאו עשרים שנה לעלייתו על הקרקע על אם הדרך לחיפה. הניסיון ההוא כידוע נכשל, הדרך לחיפה לא נפרצה, אבל עמדה מס' 9 עדיין עומדת על מכונה צופה אל הנוף הכי יפה של הקיבוץ שנקרא עד היום בפי חבריו - 'הסאפרי'. השארתי לזוגתי הוראות ברורות לחבור אלי כשהיא מפסיקה להיות אפקטיבית. על פי התכנון המוקדם, אלטרנטיבה א', הפריצה אמורה הייתה להיות שקטה, דהיינו זחילה אינדיאנית לגדרות וחיתוכן בעזרת מִגזרי-תיל. אלא שדווקא ברגע המכריע של הזחילה לגדרות, התגלינו. טרקטור חשוד הסתובב שם במטרה למנוע בדיוק את מה שהיה בדעתנו לבצע שם. סימני עצבנותו מול מה שקורה ממש מול עיניו גברו מרגע לרגע, עד שלא נותר ברירה אלא לעבור לאטרנטיבה ב' - פריצה רועשת. זינקתי קדימה עם הבונגלור, הנחתי אותו על הגדר בזווית הנכונה, משכתי במצת וצעקתי: "פוּצץ".

 

רצתי אחורה ונשכבתי בתוך התעלה, בדיעבד הסתבר שזרם שם הביוב מהרפת, לא היה כל כך נעים, וגם מסריח, אבל הדבקות במטרה מעל הכל... איך שהקונצרטינה עלתה לשמיים, התרוממתי כעוף החול מתוך הביוב ורצתי קדימה, מושך שובל של סירחון מאחור, השארתי את זוגתי עם הנצנצים ליד הגדר לצעוק: "פרצה"... "פירצה", וה'כוח העיקרי' (אני) שעט פנימה מקפיד לדרוך רק על סרט הסימון הלבן. כעבור דקות הודעתי בכל רשתות הקשר מתנשם ומתנשף: "היעד בידי!"

 

מקץ כמה דקות גם אשתי הגיעה עם פרצוף חמוץ, לא הבנתי למה, אבל היא ישר הבהירה את עצמה: "איך שאתה נראה, ואיזה ריח, אתה לא מתבייש?"

 

מתבייש או לא, מסריח או לא, כל כולי הייתי נתון עכשיו לשירת הסירנות החרישית, הענוגה של עסיס ה'אור' הכתום הניגר כדבש... מכל ענף, תחת כל עלה ירקרק...

 

קולות הקרב נדמו. כלי המשחית אופסנו, ואנחנו אחרי שנ"ץ השבת המנחמת, היינו יושבים שוב על המרפסת סביב קערת המנדרינות המתכלות, מסתכלים על האורות הניצתים עכשיו אחד אחד על הכרמל, נשפכים אל העמק ומציפים את כולו אורה בחשכה העוטפת אותנו לאט לאט. גבינו כפוף כחטוטרת, נזכרים אז בימינו בפרדס, מראים לנכדים צלקות קרב ישנות שסבתא אז ריפאה ונאנחים היו זמנים, היו זמנים...

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: