העמק הוא חלום / ירמי בן צבי

העמק הוא חלום

ירמי בן צבי - רמת יוחנן

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

כאן מלמעלה ממרומי הגבעה הכל נראה אחרת. ריח של חורשות אורנים ושקט של זיתים, בורות-מים, נוף סלעי קשה מחורץ, דוקר, מעורב בזלת וגיר.

איור מאת יעקב גוטרמן

נראה שלא הרבה מטיילים מטריחים את עצמם להגיע לכאן. אך אלה שכן פוקדים את המקום יכולים ליהנות, ביום בהיר וצלול, מאחד המראות המקסימים הנשקפים ממגדל תצפית-האש של הקק"ל בגבעת המורה. מדרגות בטון עולות אל מרפסת הצופה לארבע רוחות השמיים. למרגלותיך פרוש "העמק", הכרמל, הגלבוע, התבור, הרי הגליל ונצרת, שדות מעובדים משבצות משבצות, חום צהוב וירוק זרוע ישובים שנראים ממעוף הציפור כל כך יפים, כל כך חזקים, כל כך שאננים, כל כך מחוברים, כבדים כמו אדמת העמק השחורה ביום גשם. אבל לפעמים המראה החלומי הזה מטעה...

 

למטה ממזרח לנו, מתרפק לו על צלע ההר, מול הגלבוע, אחד הקיבוצים הגדולים, היותר מבוססים, כלכלית, חברתית ותרבותית. קיבוץ תנועתי חזק, שהיה תמיד מאלה שנותנים, שמעניקים, שמחנכים, ששולח "שליחים", שקולט הכשרות, שרבים מבניו נתנו "את כל אשר יכלו לתת...", קיבוץ עם גאווה.

 

בזמנו היו לנו קשר משפחתי עם דודים ובני דודים שלנו שהיו חברי אותו קיבוץ. חלקם עודם חיים בו. משום מה לא הקפדנו לטפח את הקשר הזה ולא הרבינו לבקר, אולי המרחק, אולי סיבות אחרות, ואולי בגלל שפשוט "לא יצא", והפעמים הבודדות שכן הזדמנו לשם היו לרוב בנסיבות של אסון.

 

הם דווקא היו "קופצים" אלינו לעיתים יותר מזומנות.

הסיבה העיקרית ליתרון שלהם על פנינו נבעה מפעילות תנועתית. היה להם, מה שהיה בזמנים ההם חלום רטוב ומשאת נפש שמעבר להישג יד... רכב לצרכי עבודה.

 

כשהם היו מגיעים לביקור, הוא היה מחנה את הרכב במרחק מהבית, גם אם אפשר היה לחנות קרוב, את המרחק הזה הם הקפידו לעשות ברגל, יעני, מארש שאומר אנחנו לא עירונים מפונקים. הוא בראש, בצעדים כבדים, והיא אחריו עם סלי השימורים, שעוד ידובר בם.

 

אין ספק שה"יתרון" הזה שהיה להם, ולא היה לאחרים, איפשהו "הציק" לאנשי תנועה סוציאליסטים שכמותם, כך שגם אם לכאורה הכול היה בסדר, וראוי ותקין על פי כל הכללים והתקנות של הקיבוץ והתנועה... בכל זאת היה ב"סממן הבורגנות" הממונע הזה, טעם חמוץ, שמזמין הצטדקות תמידית, תירוץ שישקיט את המצפון הקיבוצי.

 

אשר על כן, עוד בטרם דרכה כף רגלם על הסף ביתנו, הם היו "מסתבכים" בניסיונות שווא ליישב את הקונפליקט הזה בין ערכי הקיבוץ שבאמת האמינו בהם, ובין ה"לא תחסום שור בדישו...", שעשו בו שימוש קבל עם, בלי להזדקק לשירותים של "אגד", שהיו אמנם משובחים ומדויקים, אבל החלפת האוטובוסים וטלטלות הדרך לא הוסיפו בריאות לאף אחד, וגם ... לא היו זולים.

 

הפגישה הייתה תמיד לבבית, לא דביקה. בלי נשיקות וחיבוקים, ונפתחה במשפטי התנצלות שגרתיים כמו "קפצנו לבקר חייל פצוע ב'רמב"ם' ובדרך...", או "אנחנו בדרך מהצפון..." או "צריך להגיע עוד היום לדרום, אז בדרך..." וכו' .

 

אחרי שהשקיטו את ה"שמא יגידו..." היו כולם מוזמנים לשבת במצפון שקט, על הכיסאות המתקפלים על הדשא בחוץ. התה הרותח הוגש בכוסות זכוכית דקיקה, שהיו מונחות בתוך תושבת מעוצבת ממתכת עם ידית, והייתה גם עוגה. אחת מהעוגות המשובחות שאמא שלי הייתה משדרגת מהחומרים הדלים שעמדו אז לרשות החברים. עוגה שאפתה ב"סיר פלא", על פתיליה שעמדה בכוך מטבחה המצומצם. אביזר נוסף שהוסיף נופך של בית אבא היה "סוכר גביש", שנמצץ בשקיקה עם ה"שאיבות" הרועשות של התה הרותח.

 

ואז התחיל ה"מה נשמע", "איך מרגישים" ו"מה עושה זה וזה וזו", וכמובן דיווח על מי נפטר, מי התחתן, למי נולד, ויותר חשוב - ה"מחלות", הכאבים, התרופות, הישועות והנחמות, מלווים באנחות של השלמה וצקצוק שפתיים...

 

אחרי הפתיחה, שבאה כדי לצאת ידי חובת ההתעדכנות, הגיע החלק העיקרי של השיחה, שהיה גולש מהר מאוד, כמו כל דבר בימים ההם, לפוליטיקה. הם היו "הקיבוץ המאוחד" ואנחנו "האיחוד". אף אחד לא הבין, לא אז ולא היום, על מה הם היו מוציאים את הנשמה אחד לשני בוויכוחים האלה, שחצו קיבוצים ומשפחות. זה היה חלק מהחיים. הקיבוץ הגדול מול הקיבוץ הקטן, מה יותר טוב, הם או אנחנו.

 

מידת הסכמה ששאפה לאפס הובילה את הוויכוח הזה אל חוסר תכליוּתו המובהק, אלה תקועים בכה, אלה תקועים בכה, והדרך ללא מוצא.

 

הוא היה יושב באדנות כזאת, רציני, רוב הזמן בעיניים עצומות כשוקל את דבריו פנימה, דובי משהו במראהו, מדבר לאט, בביטחון עצמי לא קטן, כמי שמכיר בערך עצמו. איש משק שורשי. שילוב בלתי אפשרי בין עבר יהודי מסורתי מהבית, והוויה ארצישראלית מחוספסת, צבריות גאה ומופגנת, קיבוצניק, מלח הארץ, האמין בערכים האלה באופן מוחלט. פקפוק או ספקות לא היו בלכסיקון שלו. היה ב"הגנה", מילא תפקידים מרכזיים בקיבוץ, פרדסן, שליח בתנועה, פעיל בעזרה למשקים צעירים ומדריך חקלאי.

 

היא הייתה ישירה, סחבקית, אנושית, חמה, מספרת על דא ועל הא בחוש הומור, וצוחקת, וצוחקת, תמיד צוחקת. הייתה אחראית על פינת ה"קילופים" במטבח: תפוחי אדמה, בצל, ושאר ירקות שהיו זקוקים להתפשטות מקליפתם. בעיני רוחי אני עדיין רואה את צורת כפות ידיה, האצבעות כמו זוג טפרים של ציפור טרף, כפופות כאלה, מותאמות, כאילו קיבלו ברבות השנים את הצורה של הירק שקילפו.

 

המומחיות שלה הייתה מרקחות ושימורים. חמוצים, מתוקים, מלוחים, ירקות, פירות, מיצים. הכל. כל דבר שאפשר היה לשמר אותו היה מוצא מנוחה נכונה בצנצנות הזכוכית שלה. צנצנות שמילאו את כל הבית והמרפסת והחוץ, מתחת ומעל ומהצד. בכל פעם שהיו מגיעים לביקור הייתה מביאה צנצנות צבעוניות מלאות כל טוב משימוריה. לא סתם שימורים "שאפשר לקנות בכל חנות רגילה", אלה היו דליקטסים, שלא נמסרו לידינו לפני שנמנו אחד לאחד כל שבחי התכולה ומעלותיה.

 

כילד הייתי יושב בצד, סופג את הקולות והמראות, לפעמים מקנא בביטחון הזה שהקרינו, "גאוות-יחידה" שלא ניתנת לערעור. כל מה שנוצר "שם" היה השיא, שאין למעלה ממנו. מוּחלטוּת שלא הכירה בשום דבר "אחר" שהוא לא "משלנו", או למצער אם הוא לא "משלנו", מטבע הדברים, הוא גם פחות טוב.

 

כשכלו כל הקיצין, ולא היו יותר "ארגומנטים" חדשים בוויכוח, אמא שלי הייתה "שולפת" את הקלף החזק שלנו, את טקס ה"עומר". זה היה אמור להיות "נוק-אאוט" יעיל, סופי, ונחרץ, שקעקע את כל נימוקיהם... שטויות, מול חומתם הבצורה גם זה לא הועיל.

 

שום "ארגומנט" לא היה בכוחו לעמוד מול ה"אצלנו יותר טוב" שלהם...

 

אחרי כמה שעות, כששככו הוויכוחים, עייפים ובלי שהגיעו לעמק השווה, הם היו קמים, נפרדים זה מזה במחווה נדיבה של מנצחים.

 

"שבו עוד רגע, מה בוער?"

"נו, היינו נשארים אבל עוד צריך להגיע לדרום..." או "צריכים להגיע לרמב"ם לבקר חייל פצוע..." או "להמשיך בדרך צפונה..." ובכלל, כבר מאוחר.

 

הרבה שנים עברו מאז, ים השיבולים שמסביב עדיין נע ברוח של העמק אך הזמנים השתנו. פגעי הזמן ופצעיו שאין להם צרי השאירו את פגיעתם הרעה וחלפו בשדותינו. צרות ורעות חולות אחרות של קמילה וזקנה ו"שינויים והתחדשות" עשו את שלהם, גם שם גם פה.

עובר אורח שיזדמן היום לקיבוץ שמתרפק על צלע ההר, מול הגלבוע בואכה לעמק מזרחה, קיבוץ שהיה שם דבר בארץ בחוסנו החברתי והכלכלי, לא יידע את נפשו.

 

הדודים שלי כבר מזמן נחים בבית הקברות המטופח, במעלה הגבעה שלהם. ההורים שלי בבית הקברות שלנו. אך מי יודע, אולי במעלות קדושים, אי שם למעלה, הם עדיין ממשיכים להיפגש, להתווכח בלי תכלית איפה היה יותר טוב, לטעום מהמרקחות על כוס תה עם "סוכר גביש" ועוגה משודרגת...

 

דבר אחד הוא מעבר לכל ספק, חסד נעשה להם שהלכו לעולמם בטרם הפרטה ושינוי, וה"מציאות" המשתוללת היום בקיבוצים נחסכה מהם.

אולי בנושא האחד הזה, הם יכולים סוף סוף להגיע להסכמה והבנה מלאה.

כך חולפת תהילת עולם...

 

עכשיו שקט כאן למעלה, בחורשות במרומי גבעת המורה. העמק משתרע לרגלינו ירוק נצחי, נח בכבדות כמו רגבי האדמה השחורה ביום גשם בשדה, אבל המראה החלומי הזה לפעמים יכול להטעות...

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: