וגר חתול עם עכבר... / ירמי בן-צבי

וגר חתול עם עכבר...    

ירמי בן-צבי – רמת יוחנן

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

באחד האמשים מצאתי בדוא"ל שלי קטע וידאו קצר ששלחה לי ידידה, וכך היא כותבת: "לא יאמן, וגר חתול עם עכבר..."

הדעת נותנת שלחתול אין בעיה מיוחדת עם השותפות הזאת. איך העכבר "מסתדר" עם זה,  כבר פחות מובן. "אבל", אמרתי לעצמי, "הבה אפתח ואחזה בהתגשמות חזון הנביאים".

איור מאת יעקב גוטרמן

פתחתי ולא האמנתי למראה עיני... הרצתי את הקטע שוב מההתחלה, צבטתי את עצמי כדי לבדוק שאינני הוזה, ואז נפל האסימון... הפלא הווירטואלי שהתרחש מול עיני, היה הרבה יותר פשוט ממה שהוא נראה... לאמור, לא כל הנוצץ – זהב.     

 

זה הזכיר לי מעשה אמיתי שהיה לפני כך וכך שנים -

והימים הם ימי תחילת סתיו. קטיף התפוחים הסתיים זה עתה בהצלחה והרמנו כוסות לחיי היבול הבא. נפרדנו מה"מתנדבים" שלנו והתפניתי לעסקי החולין שפירושם: הנה הגיע תורי "למסור" תורנות כמדי שנה בשנה: שבוע חדר האוכל, שבוע "סניטאריות", (ניקוי בתי-השימוש והמקלחת הציבוריים), ושבוע שמירת לילה.

לקראת האירוע המשמח מצאתי בתא הדואר צרור מפתחות למקומות ה"אסטרטגיים" בחצר, לחדר השומר (שהיה ממוקם מאחורי חדר האוכל), וגם פתק עם צרור פק"ל מהרב"ש: "לירמיהו שלום, החל ממוצ"ש הבעל"ט אתה ה"שומר", השמירה מחייבת, ועליך מוטל כך וכך וכך..."

 

הגיע מוצ"ש, חמש דקות לפני 22:00 התייצבתי למשמרת. המטרה לעשות "סיבוב הכרה בחצר", לבדוק שהגזרה שקטה וששום "סיכון ביטחוני" לא מסתובב חופשי בשטח ומאיים על שלום חברינו הנמים, ו... להגיע כמה שיותר מהר אל חדר "שומרות הלילה".

מה רבתה שמחתי כשנוכחתי שאחת משתי השומרות היא מ', מה שהבטיח שהלילות השבוע לא יהיו משעממים...

ובחדר השומרות חמים ונעים. קולות קרקוש המסרגות משתלבים היטב עם רחשי ה"אינטרקום" (השומרת המיתולוגית) אשר "מצייץ" מפעם לפעם וקורא לשומרות לסור לבית ילדים זה או אחר להרגיע, לנחם, או ליישן תינוק שהופרה תנומתו השלֵווה.

סדר הלילה של השומר היה קבוע ונשמר בקפדנות רבה. הוא כלל: סיור בחצר, הכנת ארוחת לילה לרפתנים, שעיקרה צ'יפס, סלט, גבנ"צ, חביתה, "שמנת מזלג", ועוד אי אלה תוספות, או הפתעות, שהכינה לנו קלרה בפח האוכל. מטלה נוספת הייתה להביא חלב מהרפת למטבח לשפוך אותו לסיר, להרתיח ולשמור שלא יגלוש. אבל זה כבר היה באשמורת השלישית, לקראת הבוקר, שאחריה נותר רק ל"העיר את אהרונצ'יק" ולפרוש לשינה.

בשביל לא לפגר בלו"ז הצפוף, היה צורך לפצוח בהכנת סעודת הלילה כבר בתחילתו: לקלף, לחתוך, לקצוץ, לטגן, לתבל, לערוך, וכדומה, כל יתר מטלות השמירה היו כמובן משניות... מאחר שנחה דעתי בעניין סעודת הלילה של הרפתנים, נשאר זמן לסור אל השומרות, לשתות קפה קטן, לברר מה חדש, לקשקש ולהרוג איכשהו את הזמן עד לאירוע המכונן של הלילה.

מ' שלא ניחנה בתכונות טרומיות של גיבור לאומי, ביקשה ממני להתלוות אליה לאחד הסיבובים שלה בבתי הילדים. אני, משועמם עד כלות בלילה הארוך הזה, נעתרתי לה ברצון.

עברנו בין בתי הילדים לפי הסדר והגענו אל "גן רימון". בגן שקט, הס, דממה, רק קול נשימת ילדינו הזכה מרחישה, מלחשת, ומלמולים חסרי מובן ופשר מפריעים את השלווה המתוקה. עברנו חדר אחר חדר לוודא שכולם במיטות, ששום שמיכה סוררת לא גלשה, שהכל מונח על מקומו... ולפתע, עכבר בגודל של חולדה חצה את דרכנו ורץ לו מקצה הגן אל קצהו, ככה בשקט, בשקט. אפשר היה להתעלם מהמופע הזה, שהרי סביר להניח שיש עוד כמוהו שאנחנו לא יודעים עליהם. אבל מ' השמיעה צווחה, שהייתה בעצם קריאת קרב אינדיאנית מקפיאת דם, שלא הותירה שום מקום לפקפק מהו התפקיד שמוטל עלי עתה. "אני לא זזה מפה עד שאתה לא תופס אותו!" הודיעה לי ממרומי הכיסא הכי גבוה שמצאה בגן.

בשלב זה, הילדים עוד המשיכו לישון, אף אחד לא התעורר.

התמלאתי רוח קרב ועזוז, שלפתי כלי זין מכל הבא ליד, מטאטא, מגב, כדורים, ופצחתי במרדף, הלוך וחזור לאורך ולרוחב הגן. בתחילה בשקט, בשקט "בתחבולות תעשה מלחמה...". אך לאט, לאט שדה הקרב התחמם, בחמת זעם שיגרתי "טילי נ"ע" לעבר העכבר, תחמושת קלה וכבדה - והגן כמרקחה.

הילדים התחילו להתעורר. מן החדרים עלה קול נהי ובכי, פה ושם ילד סהרורי חצה יחף את קו האש תוך סיכון אישי רב. קשה היה להשתיק ולהרגיע את הטף בסערת הקרב. כשמ' שאמורה הייתה לעשות זאת, "תקועה" על הכסא הגבוה עד יעבור זעם, נותנת "עצות", ומעודדת את השחקן הראשי על המגרש הביתי בזעקות מלחמה מסמרות שיער.

קיצורו של עניין, סוף גנב לתלייה, וגם העכבר, ר"ל, נאסף אל אבותיו.

לא נלאה את הקורא האנין בתיאור מצב הצבירה של המנוח אחר המרדף הזה, יאמר רק שהוא נזקק לשירותי זק"א על מנת להביא את כל חלקיו לקבורה.

מ' שתפסה פתאום ביטחון, ירדה סוף כל סוף מהכיסא והתחילה להרגיע את השטח במיומנות מדהימה. תוך דקות שב הכל למקומו כאילו לא קרה דבר.

 

סוף דבר –

למחרת, כשבאנו לשמירה, מצאנו פתק מחנצ'ו, שהייתה אז הגננת ב"גן רימון", כהאי לישנא:

"חברים יקרים, זה כבר האוגר החמישי שברח מהכלוב והשומרים הורגים לנו אותו. אנא, תנו לחיות לחיות".

ואשר לקטע הווידאו היפני שעסק בחזון אחרית הימים, מאליו יובן שהעכבר שוחר השיתוף לא היה אלא אוגר...          

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: