הם קוראים לי "בבושקה וירה / ירמי בן-צבי

הם קוראים לי "בבושקה וירה

ירמי בן-צבי - רמת יוחנן

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 
איור מאת יעקב גוטרמן

יום קודם היא כבר מודיעה לי מראש שאכין לה "מספיק עגלות".

"שיהיה".

"עם פחות מדי עגלות קשה לי להסתדר", היא אומרת.

וזה קורה כל יום שלישי בשבוע בשעות הבוקר המוקדמות ליד המכבסה. כמו שעון, בשעה היעודה היא מתייצבת עם הקלנוע שלה במכבסה. היא כבר סיימה את שחיית הבוקר שלה ועלתה מן הבריכה.

 

אחרי שהיא מכינה את העגלות בסדר הנכון היא יושבת ומחכה. בינתיים רק מחכה.

למתבונן מהצד זה נראה די מוזר, אישה לא צעירה עם כוס קפה ביד יושבת על הקלנוע וסביבה העגלות. למי בדיוק היא מחכה שם?

לאט, לאט, הם מתחילים להגיע, כל בני טיפוחיה עם שקיות הכביסה שלהם, אחד, אחד, זוגות, שלישיות, זה עתה שלפו את עצמם מתוך המיטה, טרוּטֵי עיניים, חצי ישנים חצי ערים, מבולבלים. קשה להם להבדיל בין מגבת וג'ינס, בין כהה ובהיר. ובדיוק לשם כך "בבושקה וירה" נמצאת שם. 

 

קשה להם להבין מה רוצים מהם. קשה להם לעשות את ההקשר ההגיוני בין סימון הבגד ובין ... קבלתו חזרה נקי ומסודר. כל אחד וה"חבילה" שלו.

אבל וירה לא מוותרת. כבעלת ניסיון משנים היא מצווה: "תפתח את החבילה!"

היא מסבירה להם בסבלנות, לכל אחד בשפתו, משיבה על כל ה"למה" וה"איך", והיא גם מדגימה, בעיקר איך לקשור את השקיות, כי "אם ייפתחו חבל על הזמן..."

לי זה נשמע כמו רוסית-אנגלית-עברית, הכל מעורבב.

"עושים לי עוול", היא תספר לי אחר כך, "אומרים שאני יודעת 'רק' ארבע שפות". 

"ולמעשה", אני שואל אותה, "כמה שפות את מדברת?" 

"רק" שמונה", היא אומרת ומתחילה לספור, אבל עם קצת יידיש ועוד איזו שפה אנחנו מגיעים לעשר שפות, אבל זה פרט שולי... 

 

וככה אני עומד לי בצד ומסתכל.

הם קוראים לי "בבושקה וירה" היא אומרת בלי להפסיק למיין את הכביסה. בודקת כל בגד אם הוא מסומן כראוי ומשליכה אותו לעגלה הנכונה.

הזרם האטי של זורקי הכביסה ממשיך, שוטף לאטו.

ככה זה  נמשך עד שבע וחצי, לא בוער להם כלום לחבר'ה האלה...

לה דווקא כן! 

כשמגיעה השעה רבע לשמונה, הסבלנות שלה נגמרת והיא קובעת נחרצות: "זהו זה!" נוטשת את המערכה וטסה על הקלנוע לעיסוקיה האחרים.

 

לא להרבה זמן.

אחרי זמן מה היא תופיע שוב לברר אם יש "מאחרים", והיא יודעת גם למה.

בעלי השעון הביולוגי האינדיבידואלי ממשיכים ל"טפטף" עוד זמן מה, עד שהזרם מתייבש לגמרי.

לפעמים, וזה לא חזון נפרץ, מגיע מישהו גם בצוהריים, הוא כמובן "לא ידע", "לא שמע", "לא ראה את הפתק", "לא התעורר".

וירה כבר לא בשטח ואני מנסה להסביר לו באנגלית שכבר די מאוחר, אחר כך בכאלו ספרדית, ואחר כך בכאלו רוסית, ואחר גם כאילו בידיים ובפרצופים...

מעניין שאת וירה כוּוּוּוּלם "מבינים" מצוין. אותי אף אחד לא!

 

לקראת הצוהריים היא שוב בשטח, מתחילה לעשות "נאגלות" עם הכביסה הנקייה מהמחסן לאולפן. לכל הדעות עבודה שגם הצעירות ממנה יכולות לעשות, אבל היא לא מוותרת לעצמה: "עדיף לי הבלגן שאני עושה בעצמי, אחר כך יותר קל לי להסתדר בתוכו".

- "בת כמה את?" אני שואל אותה.

- "בת 79"!!!!

- "ולא קשה לך להתרגל כל כמה חודשים לאנשים חדשים?"

- "כן, זה קשה", היא אומרת, "בהתחלה עוד הייתי זוכרת שמות ופרצופים, עכשיו עם הגיל זה נעשה יותר ויותר קשה".

ועוד שאלה בנאלית מתגלגלת על לשוני: "מה מניע אותך בבושקה?", גם אני קורא לה ככה.

היא מסתכלת עלי כאילו שנפלתי מהירח. לא מבינה מה אני רוצה ממנה.

אחר כך היא מחייכת.

לא בדיוק יודעת מה להגיד או מה התשובה שמצפים ממנה, שהרי לה הדברים נראים הרבה יותר פשוטים ומובנים, זה רק אנחנו שמסבכים את העניינים. היא כבר עברה משהו בחיים - מלחמות, מחסור, רעב, קור, רכבות, אושוויץ, "מצעד המוות", ואחר כך עלייה לארץ והתיישבות... 

אבל אני לא מרפה: "בכל זאת, בגילה?... מדוע היא צריכה  לסחוב, כמעט בלי עזרה, את ערימות הכביסה הכבדות האלה לבדה?"  

היא פשוט עונה: "כי צריך!"

ולא מבינה מאיפה הקרצתי את השאלה הטיפשית הזו.

שווים               

קיבוץ ואקטואליה

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: