העבודה היא לא ארנבת / ירמי בן צבי

עבודה היא לא ארנבת

ירמי בן צבי - רמת יוחנן

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

בשעה 06:00 צילצל השעון המעורר בביתו של מ. חבר ותיק, אושיה ידועה ומעמודי התווך בקיבוצנו "תל עבודה".

איור מאת יעקב גוטרמן

צלצול מוזר. שהרי בשעה כזו לא מטרידים אנשים עייפים ממנוחתם.

 

פקח ידידנו עין אחת ועצם חזרה, אחר כך את השנייה ועצם חזרה. שלח את ידו השרירית והשזופה אל הצ'ופצ'יק של השעון. לחץ על מה שלחץ, השתיק את המהומה שעורר השעון הסורר, וחזר בשלווה לתנומתו. מתוקה שנת העובד...

 

אבל לא לעולם חוסן. אחרי רבע שעה גברה עליו מידת האחריות. הוציא בחשיכה רגל אחת מתחת השמיכה החמה לגשש ולחפש אחר נעלי הבית.

איפה לעזאזל השאיר אותן אתמול?

 

לאחר חיפוש עקר, שלף את עצמו מהמיטה ודידה יחף לאן שדידה, רוקן מה שרוקן באסלה, גירגר מה שגירגר בכיור, השחיל עצמו אל תוך "בגדי העבודה" המגוהצים שהכינה לו רעייתו ליד המיטה, העביר מסרק במה שנשאר משערו המתדלדל, העביר בקלילות קבוצת תלתלים מצד אחד של הפדחת לצידה השני, לכסות את ניצני הקרחת, פגיעתו הרעה של הזמן...

 

כן, כן, אמר לעצמו מול המראה, אנחנו כבר לא מה שהיינו פעם. ויצא לקפה של הבוקר.

בשעה 6:30 עצר את קלנועו בפתח חדר האוכל, לאחר שכבר הספיק לבקר בדואר ולשלוף את עיתון הבוקר, ובעיקר את מוסף הספורט שחיכה לו בסבלנות בתאו.

 

נכנס ללובי, העיף לאיטו מבט מרפרף בפתקים הרבים שעל לוח המודעות, אולי יש איזה דבר חידוש שעוד לא עמד על מהותו, אולי איזו פעילות תרבותית, הרצאה מעניינת, חוגי לימוד מחכימים, התעמלות, אסיפה, אבל חוץ מעלון הבטיחות והגיהות הצבעוני ורשימת התורנויות השבועית (שבו, כמובן, היא לא נוגעת), לא מצא שום דבר להעסיק בו את סקרנותו המתעוררת. באין מעשה אחר לענות בו, ניגש לפינת הקפה ומזג לעצמו שלוש אספרסו קצר, שמילאו פחות או יותר את כוסו הצמאה והתיישב לשתות.

הזמן בידו. ברצותו ממהר וברצותו מאט.

 

בשעה 07:00 סיים לשתות, לקרוא את כל חדשות הספורט מהחל ועד כלה, להחליף דעות עם שכניו לשולחן הבוקר, לחלק צ'אפחות, ולהתווכח על כל מה שראה אמש בחדשות בטלוויזיה בשלושת הערוצים וגם ב-CNN.

 

בשעה 07:15 נוכח לפתע בעובדה המעיקה והלא נוחה, שעדיין לא כל חברי הצוות התייצבו לעבודה. מה עושים?

דיה לצרה בשעתה, הימהם לעצמו בסיפוק, בצוות חסר הרי לא נצא לעבוד!

 

ואז... בשנייה אחת של הארה, החליט שהשעה עוד מעט חצי לפני שמונה וכבר ממילא לא כדאי לצאת.

 

לא עבר זמן רב עד שרעשים מוזרים וגירגורים קלים החלו לטפס מקיבתו השוקקת אל מעלה הוושט, רעב קל וצורך דחוף "לשים משהו בפה" החל להציק לו על אף השעה המוקדמת, ובעודו שוקל את שלל האפשרויות שפתוחות עכשיו לפניו, הגיע למסקנה הכל כך מתבקשת מאליה בשעה זו - בינתיים יכניס לפה "משהו קטן" להחזיר את השקט בבטנו על כנו, שום דבר לא בוער!

הזמן בידו. ברצותו ימהר וברצותו יאיט.

 

ישב לו מ. חברנו הוותיק, אושיה ידועה ועמוד תווך, נתון לשרעפיו עוד מספר דקות יקרות בלי לזוז ממקומו. שלח מבט עורג לירכיים הדקיקות שטופפו בין השולחנות, לקורקבנים החשופים, העליזים, המתרוננים, לציצים הפורחים, הפורצים, תוצרת מקומית או של האולפן החדש, שחגים מסביב, אבל עיקר מעייניו היו נתונים לחבריו הנאמנים שממש ממש ברגעים אלה ממהרים לעבודת יומם.

החיפזון מן השטן! לחש לעצמו בסיפוק על אוזניו הכרוּיוֹת לשמוע "בשורות" מסוג שכזה.

 

פונקט ב-8:00 קם בנחישות, ניגש לעגלת "כלי העבודה", לקח צלחת סכין ומזלג לא לפני שבדק את ניקיונם, סידר אותם יפה על מגשו. סדר הרי חייב להיות! והמשיך אל שאר הירקות שציפו לו בשפע מרהיב, מרחיב דעת ופותח תיאבון על הדוכנים, מוכנים לעלות קורבן על צלחתו המבהיקה בלובנה.

 

העמיס והעמיס, לא חסך מעצמו פירור, הבוקר ה"מתמשך" והמתיש (וגם הרעב), התחיל לתת בו סימנים.

 

התנהל חברנו מ. לאיטו אל מקומו הקבוע, הושיב בכבדות את כרסו הרעבה אל השולחן, והתחיל להכין לעצמו את הסלט, תוך שהוא מתלונן מרות על מחיר האוכל שעלה, על טריותו, על "היעלמותם" המיסתורית של הדג מלוח ומכונות הקפה, על החביתה הקרה, על התורנים שנעלמו פתאום, על הניקיון, על המזגן שמקרר בחורף ומחמם בקיץ, וכל כיוצא בזה מומים ופגמים שנפלו בטיב השירות שניתן לחברים בזמן האחרון...

 

בשעה 9:00, שבע וטוב לב הוביל את שאריות ארוחתו אל מכונת הכלים והחליט ששום דבר לא יעמוד יותר בינו ובין מטלות היום שעוד לפניו.

הנה, או-טו-טו יוצאים לעבודה!!!

 

אבל הגורל רצה אחרת ... בדיוק בדרך החוצה מחדר האוכל, גילה שפעילות מעיים דחופה מאלצת אותו להמשיך את הישיבה במקום אחר. כוח עליון!!.

 

התיישב מ. ידידנו החרוץ היכן שישב, עם שאר עיתון הבוקר שעוד לא קרא, נאנח וגנח ונפח בהנאה...

הזמן בידו, ברצותו עוצר וברצותו משחרר.

 

ב-9:30 נאספו סוף סוף כל החבר'ה בהחלטה נחושה לצאת לעבודה, אבל מפאת קוצר השעה החליטו שאולי בשביל לא לבזבז זמן יקר אחר כך, מוטב לשתות את הקפה של 10:00 עכשיו, לא להתחיל איזושהי עבודה ולהפסיק באמצע לקפה. הגיוני.

 

אמרו ועשו. הזמן בידם.

ברצותם דוחים, ברצותם מקדמים.

 

בקיצור, הקפה של 10:00 נמשך עד כמעט 11:00, עד שהודיעו לכל החבר'ה שמקדימים את הקפה, ועד שרחצו את הכוסות, ועד שמצאו היכן הניחו אתמול את הסוכר, ועד שיישבו את כל המחלוקות שהתעוררו עם הוויכוחים של הבוקר ועד ועד...

 

בקיצור, הקפה נלגם ביישוב הדעת, ומקץ שעה, אחרי סיגריה אחת או שתיים לקינוח, יצאו כולם כאיש אחד, נחושים מתמיד, לרתום את הטרקטור לעגלה.

הזמן קצר והמלאכה מרובה.

 

ואז... אבוי! שוד ושבר!

פנצ'ר באחד הגלגלים של הפלטפורמה!

מה עושים שהשעה דוחקת, שהרי אין שום סיכוי בעולם שיצליחו לתקן את המכשלה הזו עד ששוב יגיע הזמן לכתת את רגליהם לחדר האוכל. נעמדו כולם אובדי עצות סביב הצרה החדשה שהתגלגלה לידיהם בדיוק בזמן הנכון, שהרי כל עכבה לטובה, וכמעט שיצאו במחולות המחניים..." אלא שכאמור כבר כמעט "חצי שתים-עשרה" וגם הזמן לשמחות שכאלה הולך נגרע, ונעבעך, מה לעשות? סוף סוף אוטוטו צריך להתכונן לצהריים...

 

כּוּלה חצי שעה! חשב לעצמו מ. חברנו הוותיק, אושיה ועמוד תווך, מה כבר אפשר לעשות בחצי שעה? חשב וחשב וחשב והגיע למסקנה שבינתיים עדיף ל"נצל" את הזמן לכמה טלפונים דחופים מאוד, לקפוץ למרפאה, למרכולית, לקופת בית, להציץ ולראות "מה המנה" שמגישים היום בחדר האוכל, לברר איך עובר היום הקשה על רעייתו שתחייה. גם לה מגיעה קורט מתשומת ליבו הרחב.

ישתבח שמו, יש הרבה אפשרויות ושפע של זמן, ברצותו מרבה, ברצותו ממעיט.

 

ואחרי ככלות הכל, עשה חברנו מ. סדר במחשבותיו, אחרי ארוחת צהריים כבדה, על בטן מלאה ונפש יגעה, יהיה לו קשה לעמוד בכל המטלות המרובות שעדיין נותרו לו למלא, לפני שיגיע עייף ויגע למנוחת הצהריים שלו.

 

אוי לי, נאנח תוך שגל רחמים עצמיים שוטף ומוחק ודורס לו כל שביב של רצון לעשות משהו לקדם את העניינים. למען האמת, ולפי קצב ההתרחשויות עד כה, נאנח שוב ושוב, עדיף וגם רצוי להניח להם להידחות לזמנים "פחות לחוצים". מה לעשות, עלה בו פעם נוספת ההירהור המדכא, המציק והמרגיז הזה, אנחנו כבר לא מה שהיינו פעם.

שהצעירים ילכו לפרנס את עצמם, אני את שלי עשיתי.

כך או כך לאכול צריך.

 

בשעה 12:00 בדיוק התייצב מ. חברנו הוותיק, אושיה ועמוד תווך, עם המגש עמוס על גדותיו לפני הקלדנית שרשמה בדקדקנות את היבול המבורך שאסף בדוכני האוכל. בדק היטב את הקבלה, שמא נפלה טעות והקלידה לו גרגר אורז מיותר, אבל הרעב המציק הסיח את דעתו מהאפשרות המרגיזה הזו. טעויות קורות, אף אחד לא מלאך. בחר לו את השולחן הכי קרוב לדוכן האוכל, שמא ירצה להוסיף "משהו קטן" אל צלחתו באמצע הארוחה והושיב את כרסו הרעבה לשולחן.

 

אט אט, בלי שירגיש בכך, החלו, כבר בשעה זו, לעלות במוחו הקודח רעיונות זדון על פרישה אל המיטה שכל כך חיכתה לו חסרת סבלנות משעה 6:00 בבוקר, אותה שעה שלווה הזכורה לטוב שהופרה בסערה על ידי השעון הסורר.

 

לא היה לו צל של ספק עתה, אחרי כל כך הרבה שעות "על הרגליים", מנוחת צהריים בגילו היא לא רק משאת נפש, היא חובה! העבודה היא לא ארנבת... וחוץ מזה כמה מטלות עדיין לא הגיעו לידי מימוש ועליו לבצע בטרם... קודם כל יש להציץ בדואר ולקחת את הבגדים מהמחסן, ושנית יש לשנע הביתה את חבילת המצרכים הענקית שקנתה רעייתו במרכולית שמא תיפרוץ מלחמה. את כל הדברים האלה הכרחי לסיים עוד היום, כדי שיוכל להקדיש את שעות אחה"צ למנוחה, שהרי מחר יפציע יום עבודה חדש...

 

אחר כך הביט בשעונו וחשב לעצמו, איך שהזמן רץ, ממש לא הספקתי היום כלום, והנה כבר השעה 13:30 מחייכת אלי...

 

לא מן התבונה הוא לגמור את כל העבודה היום...

כדאי להשאיר גם משהו למחר...

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: