אגדת המרצה והכפית / עירית שני


אגדת המרצה והכפית
מאת עירית שני,   שמיר
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן
 

באותם ימים רחוקים, רחוקים כשסבא היה עוד צעיר (1940), היה חדר האוכל בשמיר בנוי כולו מקרשים - צריף קטן.

בלילות כשהייתה השרקייה (היא הרוח המזרחית) נושבת, היו ברל ודידל -עובדי הבניין, יוצאים ומוסיפים תמיכות מקרשים ואבנים לבל יעוף הצריף ברוח.


איור מאת יעקב גוטרמן

ובפנים שולחנות עץ גסים, מכוסים מפת שעוונית שהייתה אי פעם לבנה וספסלים ליד כל שולחן - כל ספסל יכול היה להכיל שלושה וחצי אנשים (בערך).

המטבח כל כולו חדרון צר ובו סירים מהבילים על פרימוסים רועשים. המבשלות טורחות ומזיעות ליד הסירים, עושות פלאים במעט המצרכים שבידן.

המגישים היו מחלקים לפי מידת הצדק: צלחת וספל לכל אחד, מזלג כמעט לכל אחד, סכין- אחד לשולחן! וכפית? כפית אין...

התחכמו החברים והמציאו שיטה לבחישת התה, איך? פשוט, הופכים את הכף ובוחשים בעזרת הידית.

חדר האוכל, עליכם לדעת היה באותם ימים רחוקים לא רק מקום אכילה, אלא היה זה לב הקיבוץ.

בחדר האוכל שמעו  רדיו - כולם יחד, 

בחדר האוכל אכלו ארוחת ארבע - כולם יחד, 

בחדר האוכל עשו סידור עבודה - כולם יחד, 

רקדו - יחד,  שרו - יחד ושמעו הרצאות - יחד.

 

יום אחד הגיע מרצה לחדר האוכל להרצות על יהדות.

ישבו כולם סביבו והאזינו בחרדת קודש, צמאים היו לכל טיפה של השכלה.

כשתמה ההרצאה הגישו תה לכולם, והנה שלף מישהו, כקוסם, כפית... 

עלתה הכפית ממקום סתר כלשהו, הועברה מיד ליד עד שנמסרה בכבוד רב למרצה.

המרצה, שלא ידע דבר על המחסור הנורא בכפיות, הסתכל סביבו וראה בתימהון איך הופכים כולם כמו בטקס מסתורי את הכפות ובוחשים בספלים.   

חשב המרצה בלבו: "איזה מנהג מוזר, אך בבואך לרומא, נהג כרומאי". 

הפך גם הוא את הכפית ובחש את התה בעזרת הידית.


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: