בחבצלת ובחיטה מורעלת / עירית שני

מעשה בחבצלת ובחיטה מורעלת
מאת עירית שני, שמיר

מה שקרה בחבצלת רציתי לספר,

וזה לא סיפור על אוצר, אלא על משהו אחר.

כל יום כשמגיעה השמש לאמצע השמים

מגישים ב"חבצלת" ארוחת צהרים-

אז יושבים הילדים לשולחן, לאכול

מחסלים בתיאבון כל פרור- הכל.

ודלית מה?

-       אני לא רעבה.

-       לא רעבה? אל תאכלי,

    צאי החוצה ותבלי.


ישבו כולם צהרים לאכול,

אכלו בתיאבון, חיסלו כל פרור – הכל.

אבל מה קרה? מה? התברר שדלית כן רעבה.

ובמרפסת, מונח ליד הארון,

שק גרעיני חיטה- ממש מעורר תיאבון.

טעמה דלית: - ממ... טעים,

אבל לאכול לבד? זה לא נעים,

המטפלות כשיראו ודאי יכעסו נורא,

כדאי שיהיה איתי עוד מישהו לעזרה


וכך קרה שדלית הזמינה לארוחה (על חשבונה)

את אילת ולילך, והגישה לכל אחת מנה.

אמרה אילת: - מצטערת,

אני לא רעבה, אני מוותרת !

ודלית ענתה: - שום מוותרת,

את אוכלת איתי, כי אחרת...

 

אז אילת אכלה והיה די טעים,

ולילך אכלה והיה לה נעים,

וגם דלית כמעט כבר שבעה,

ופתאום אמר אדם: - יש לי בשבילכן הודעה

הגרעינים האלה מסוכנים ומורעלים,

שמעתי את אבא מסביר למבוגרים.


הסתכלו הבנות סביב מבוהלות,

- אין דבר, העיקר שלא ייודע למטפלות.

וכשרבקה הגיעה דלית הסתירה את האגרוף,

ולילך הסתתרה תחת הספסל הקרוב,

ורבקה חייכה לעצמה: - מעניין מה קרה,

הן בטח עוללו משהו, לא נורא.

אבל תוך רגע שינתה את דעתה,

כשאדם רץ בבהלה, לקראתה

והוא צועק ומספר על גרעיני החיטה המורעלים,

ואיך אכלו הבנות ולא הקשיבו להסברים.

אז קמה בגן המולה-

רעש, צעקות, פחד ובהלה

רבקה ואסתי התחילו להתרוצץ

עם ליאורה והרופא רצו להתייעץ

ליאורה אמרה: - תשתו חלב ! זה מה שאפשר לעשות.

אז דלית, מה שבטוח שתתה חמש כוסות.

(אחר-כך הבטן כל- כך כאבה

ומי יוכל לנחש את הסיבה).


בינתיים עד שיוחלט מה לעשות

נמשכו בחבצלת הרעש והצעקות:

עובד הציע: - אני אלך להביא את דן עם האמבולנס.

ועופר על הבנות מאד כעס,

מעין דאגה מאוד לחברות שלה:

-מה יקרה להן שאכלו חיטה מורעלה?

לעידן היה עצוב, קשה היה לו למצוא את המילים,

ואדם אמר: - כואבת לי הבטן אפילו כשרק כשמדברים .

אחר-כך הלכו לנוח כולם במיטות,

התהפכו מצד לצד וחשבו מחשבות:

מה יהיה? מה יכול לקרות לדלית, לילך  ואילת?

 


ומה היה קורה אילו אני אכלתי חיטה מורעלת?

ואולי זה מעט, מעט  מדבק,

הנה גם אצלי בבטן כבר מדגדג...

 

בשלוש הופיעו ב"חבצלת" שלוש אמהות-

חיוורות פנים ומבוהלות,

מהר אספו פיג'מות, מברשת שיניים ומסרק,

חטפו את הבנות ומהרו להסתלק.

ילדי הגן עצובים ומודאגים,

הלכו להם לחדרי ההורים,

ושלוש הבנות, עם האמהות,

לבית-החולים "רמב"ם" נוסעות.

ובבית החולים עומדים הרופאים ומחכים:

שיגיעו משמיר ה"עכברים המורעלים",

ויש להם כל-כך הרבה שאלות-

שאלות קשות ושאלות קלות:

-כמה בדיוק אכלתם? ולמה? האם זה כל-כך טוב?

ודלית מסבירה: - בדיוק... בערך... חצי אגרוף.

ואילת שוב ושוב מודיעה בקול ברור:

-       אכלנו גרעיני חיטה וזה אסור !!


הרופאים שמעו ואמרו: - אין ברירה,

צריך לסלק, כספית בגוף זו צרה, צרורה.

נתנו לבנות תרופה בטעם אקמול

והן שתו ברצון... ואחר-כך הקיאו הכל,

וכשהבטן התרוקנה ודלית כבר רצתה ארוחה,

הגישו להן מין דייסה שחורה וסמיכה.

ניסו לטעום- פוי, זה נורא!

אמרו האמהות: - איכלו,  אין ברירה.

הדמעות בעיניים חיש עלו

בכי וצעקות, אל תשאלו...

ראשונה דלית- עצמה עיניים, סתמה את האף

פלום, בלעה את כל הכף.

לילך בכתה, צעקה, ופתאום-  פו... נשפה

סביב, סביב, אבקה שחורה התעופפה,

השחיר פרצופה, השחיר חלוקו הלבן של הרופא

וכולם אמרו: - זה לא יפה, זה לא יפה.

ואילת?  בלעה והקיאה, הקיאה ובלעה,

עד שגמרה את הכף כולה.

ואז שאלו: - אבל למה לבלוע אבקה כזו גועלית?

הסביר הרופא: - זה פחם, הוא תופס וסופג את הכספית.


לפתע פתאום, אימה ופחד-

באה לה אחות עם מחט.

הושיטה דלית את היד- קצת כאב,

הושיטה לילך את היד, קצת דאב,

ואילת? – לא ולא, אני לא אתן,

לא יעזור כלום, ולא מעניין !!!!

והיו שם בכי וצעקות נוראות,

עד שכל החולים באו לראות ...

 

בסוף אמא תמי סדרה והרגיעה,

וזמן לישון כבר הגיע-

"כלבוטק" נגמר, השעה עשר ושלושים,

נותרה רק בעיה קטנה- איזו פיג'מה לובשים?

פיג'מה מהבית? או כזו ורודה מבית החולים?

לילך ואילת: - רק מהבית, מה אתם בכלל שואלים?

ודלית מתעקשת וכמובן מנצחת,

היא – פיג'מה של בית-החולים לוקחת.

ששש... הבנות במיטה שוכבות,

ואיפה ישכבו האמהות הטובות?

דליה נדחקת למיטה עם לילך

ולילך דוחפת: -  אוף, זה בכלל לא מוצלח.

לרעיה אין זמן לחשוב על רעיון,

היא שוכבת על הרצפה ומתכסה בעיתון-

בנעליים, בגדים ומשקפיים,

והנחרות עד לב השמיים.


אמא תמי לא התרגשה ולא התביישה,

אל האחיות בשקט ניגשה, שמיכות של צמר בקשה,

על הרצפה אותן – בנחת פרשה

ושקט וסוף לפרשה.

 

אבל אגלה לכם בסוד:

המבוגרים בדרך כלל לא רגילים

לישון על הרצפה בבית החולים...

כך קרה שבבוקר התעוררו שלוש ילדות עליזות ושמחות

ושלוש אמהות עייפות ומתוחות-

מה השעה? כבר חמש?

אנו עוד לא הספקנו להתאושש...

מה פתאום מודדים עכשיו חום?

יש זמן בשביל זה כל היום !

נו, עכשיו שש, איזה שעה יפה,

ברור שזה הזמן לשטיפת רצפה...

לבנות בכלל לא היה אכפת, הן קפצו ורקדו ריקודים,

דלית אפילו הסבירה לעובדות איך גילה שוטפת רצפה בבית הילדים.


בשעה שמונה כל בית החולים נקי ומוכן,

הבנות רוצות ללכת לגן.

 

ופתאום אימה ופחד-

באה לה אחות עם מחט...

 

הושיטה דלית את היד- קצת כאב

הושיטה לילך את היד- קצת דאב

ואילת? "לא ולא, אני לא אתן!!

לא אכפת לי ולא מעניין !"

והיו שם בכי וצעקות נוראות,

עד שכל החולים באו לראות...


סוף, סוף אמא תמי סדרה והרגיעה וסוף לבלגן,

הבנות חזרו לגזור בגן.

בגן גזרו חנוכיות וסביבונים עגולים-

הכנות לחנוכה בבית החולים.

 

בצהרים הגיעה הודעה משמחת לב:

חוזרים הביתה, יה, איזה כף !

רגע, עצרו, דלית רוצה עוד קצת בבית חולים להיות,

"לא דלית, מה אתך? הביתה, מהר, בלי בעיות."

 

ובבית בינתיים כל הילדים חיכו ודאגו,

שאלו שאלות ולא נרגעו.

- "מה עושים להן שם בבית החולים?

    באמת הוציאו להן מהבטן גרעינים מורעלים?"

- " עכשיו הן כבר בריאות?

    אולי נסע לבקר ולראות?"

- "בטח נותנים להן שם הרבה זריקות,

   והן כל הזמן בוכות וצועקות"

-"נו שיחזרו כבר, שיחזרו מהר,

אז נראה שהן בריאות והכל יסתדר."


עברו שעה, שעתיים, שלוש שעות

והבנות בבית שלמות ובריאות

ובבית פרחים, מתנות ו...שאלות

המון, המון שאלות

וההתרגשות גדולה, והשמחה רבה

וכך סיפורנו אל סופו בא.

 

          ואומרים שילדי "חבצלת" עד היום

                כשרואים גרעיני חיטה בורחים מהמקום... ! 


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: