זיכרונות ילדות - חלק ג' / ענבל כהן-אמיתי

זיכרונות ילדות - חלק ג'

ענבל כהן-אמיתי [חורשים]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

עלינו לכיתה א' - עברנו לבית החדש ונכנסנו ל"חברת הילדים" שזה כל הילדים מכיתה א' לכיתה ו'. אנחנו היינו הכי קטנים ועשו לנו טכס יפה עם חולצות לבנות. בזמן הזה כבר היינו טיילים מנוסים וטיילנו למקומות רחוקים הרבה יותר מברכת סמי ומגדל סמי, למשל ל"שוויצריה הקטנה".

איור מאת יעקב גוטרמן

"שוויצריה הקטנה" היה המקום הכי יפה ביער, ריינר וקבוצת "רימון" גילו אותו. יכולנו להגיע לשם כי ידענו בדיוק איפה לרדת מהשביל שבין עץ החרוב לגבעת הצבעונים, ללכת לתוך היער עד שמוצאים מסדרון מאבן. אם יורדים בו עד למטה (עד איפה שיש חור בסלע שדרכו מגיע אור מלמעלה) מגיעים ל"שוויצריה הקטנה". זאת מין פינת סוד ענקית שבה תמיד העשב ירוק ונעים, העצים מאוד גבוהים וצפופים – בעיקר אורנים, ויש שם מלא סלעים ואבנים בכל מיני גדלים שאפשר לשחק במחבואים מסביבם או לשבת עליהם ולאכול ארוחת עשר. הקצה של "שוויצריה הקטנה" הוא שורה של סלעים לא גדולים שתקועים עמוק באדמה שעל המדרון של הגבעה. בין הסלעים האלה היינו שוכבים ומשקיפים על האיילות שהיו לפעמים באות לאזור. אפשר היה לראות משם גם את "וואדי קאנה", את גבעת הברכות, גבעת הצבעונים ועד לגבעה של "חירבת זאקור". על הגבעה הזו גם היה מגדל של שומר יערות, אבל לא ידענו מי הוא. "שוויצריה הקטנה" היה מקום סודי, אף עירניק לא ידע עליו וגם כמעט כל המבוגרים בקיבוץ לא ידעו להגיע אליו לבד - בלי אחד מאתנו, הילדים. שם היינו מבלים המון. וזה אחד המקומות הכי מרגיעים בעולם. אפילו האדמה והעצים באים לשם לנוח.

 

היינו גם עושים טיולי לילה. זה היה די מפחיד אבל גם כייף. כשריינר היה ה"משכיב", אז במקום להכין ארוחת ערב ולהקריא סיפור הוא היה מבקש מכל ההורים להחזיר אותנו ל"רקפת" קצת יותר מוקדם בערב, והיינו הולכים לטיול לילה. אני זוכרת שהיינו מטיילים בין העצים והיה ירח, ומאז אני מאוד אוהבת את הירח. כשהירח מלא - אז הכי יפה לראות אותו עולה מעל הגבעה של הנורית הצהובה שמול עץ החרוב, בין העצים. מין דבר ענק, צהוב כתום, ומהרגע שהוא עולה כבר אין חושך ואפשר לראות את הדרך כמעט כמו ביום. היינו אפילו עושים טיולי לילה ל"שוויצריה הקטנה" כי שם זה לא מפחיד, אבל אף פעם לא למקומות מפחידים, למשל ל"מערת החמור המת"...

 

ל"מערת החמור המת" קוראים ככה, כי ביום שגילינו אותה היה שם חמור מת. בגלל זה היה שם הרבה סרחון והרבה זבובים עם טוסיק ירוק. עד אז חשבתי שזה זבובי זבל, אבל אז הבנתי שהם אוהבים גם חמורים מתים. בסך הכל זאת יכלה להיות מערה נחמדה, כי היא הייתה גדולה ומוארת, וגבוהה מספיק שנוכל לעמוד בה בלי להתכופף. אבל בגלל שהחמור החליט למות דווקא שם, ובגלל העטלפים שהיו שם (או שפחדתי שיש שם) זה היה מקום לא ממש א, יא, יאי. בכל מקרה כדי לא להסתבך עם רוחות של חמורים כשטיילנו לכיוון הזה, למשל בריכת המים הרחוקה, לעץ החרוב, לעכבישי המלכודת או לגבעת הצבעונים... תמיד עברנו ב"מערת החמור המת" לבקר. וככה ראינו לאט לאט איך חמור המסכן נרקב, עד שהוא כבר לא הסריח, ואפילו עד שנשארו ממנו רק עצמות וכמה חתיכות פרווה (לי זה היה נראה כמו האוזניים שלו). כשהיינו כבר ממש גדולים זה כבר הפך להיות שלד של חמור. אז כבר ידענו מה זה שלד. פינחס (המורה לטבע) לימד אותנו.

 

במקום שאני גדלתי היה כמעט רק טבע, אז ללמוד טבע זה היה מאוד חשוב. פינחס היה גם מהגרעין הברזילאי ובגלל זה הוא דיבר קצת מצחיק, אבל הוא היה מורה טוב וידע המון. הוא זה שגילה את עכבישי המלכודת ואיך שהוא מצא אותם - הוא גילה גם לנו.

 

עכבישי מלכודת זה עכבישים שאני לא יודעת איך הם נראים, כי הם תמיד מסתתרים בתוך המלכודת שלהם. והמלכודת - זה הדבר הכי מיוחד בעכביש הזה. אם ממשיכים על השביל של "שוויצריה הקטנה" קצת הלאה, קצת לפני גבעת הצבעונים יש עיקול בדרך. בין קצה השביל להתחלה של הגבעה יש רצועה של אדמה שבחורף זה בוץ, אבל בוץ די קשה. שם העכבישים בנו את המלכודות שלהם. מאוד מאוד קשה למצוא את זה, זה נראה ממש כמו המשך של הבוץ, אבל לאט לאט, כשלמדנו מה לחפש, כבר ידענו למצוא. בעצם מה שרואים כשמוצאים זה מין עיגול קטן של בוץ שזה הבחוץ של המכסה של המלכודת. אם מרימים את זה בזהירות בזהירות עם הקצה של הציפורן, רואים חור ארוך, (לא רואים את הקצה העמוק שלו בגלל החושך שבפנים) והחור מכוסה מבפנים בכורי עכביש. גם הצד הפנימי של המכסה מכוסה בזה. כשלא מפחידים אותו העכביש בעצם עומד בתוך החור, עם המכסה על הראש (קצת מורם), ומחכה שאיזו חיה יותר קטנה (וטעימה) תעבור במקרה ליד. אז הוא מפתיע אותה וחוטף אותה לתוך החור החשוך שלו ואז אין לה סיכוי. אנחנו השתדלנו כמה שפחות להרים את המכסים של העכבישים כדי לא להרוס ולא להפריע להם לצוד, ובגלל זה עד היום הם עוד שם. ומאותה סיבה גם הצבעונים שבגבעת הצבעונים...

 

גבעת הצבעונים זה בהמשך השביל של "שוויצריה הקטנה", ולשם הכי כדאי לטייל באביב. אם נכנסים בזהירות, בזהירות, בין העצים ממש מתחת לשביל ועד לואדי, ומחפשים טוב – אפשר למצוא אותם, ובאביבים טובים - יש המון! צבעוני זה ממש פרח מלכותי. למטה - כדי שיהיה לו נחמד כשהוא יושב על האדמה - יש לו עלים ירקרקים רחבים שעולים ומלווים את הגבעול בדרך אל הפרח. לפרח יש עלים ענקיים בצבע אדום של מלכים, אני חושבת שקוראים לזה ארגמן, ובתוך העלים האלה מסתתרים ציורים בגוונים של שחור וזהב. אנחנו ידענו שאם מישהו יידע עליהם אז מיד יבואו לקטוף אותם, במיוחד אם זה עירניקים שתמיד קוטפים, אז שמרנו עליהם בסוד. בכלל - בגלל פנחס ושרה וההורים וכל החברי קיבוץ שלכולם הטבע והנוי היו מאוד חשובים, אז אנחנו תמיד שמרנו בסוד על כל הפרחים והחיות המיוחדים.

 

שרה הייתה אחראית על הנוי ובגלל שהיא כל כך אהבה את הנוי אז הנוי אהב בחזרה את כל הקיבוץ. היא גם הכירה את כל הפרחים והעצים והשיחים ביער וכל פעם שמצאנו משהו שלא ידענו מה זה היינו באים לשאול אותה. הנוי בקיבוץ היה הכי יפה - בכל מקום היו פרחים מיוחדים, על כל העצים היו שלטים שכתוב בהם השם של העץ, וגם על השיחים היה כזה. למשל בשבילנו - מתחת ל"כיתת רקפת" היא שתלה בננות בר ענקיות וגם שתילים שאחר כך הפכו לפרחים אדומים ענקיים. היו לנו פרחי היביסקוס אדומים שאת החלק הדביק שלהם הדבקנו על האף, שיחים של עפרה שהפרחים שלהם בצבע תכלת ואם מושכים אותם בעדינות הם יוצאים עם מין גרב קטנטנה וקוצנית ונדבקים לבגדים ולראש. והיה שיח ענק ליד החדרוכל שהפרחים שלו צהובים וארוכים שאם קוטפים ושמים על כל אצבע פרח אז זה נראה כמו אצבעות של מכשפה... לנוי היה הטרקטור הכי קטן בקיבוץ, אז קראו לו "טרקטורון" אבל לא כמו הטרקטורונים של היום, אלא ממש טרקטור אמיתי, כמו הגדולים של השלחין, אבל בקטן. הייתה לטרקטורון עגלה מיוחדת שמתאימה לגודל שלו ואיתה לקחו שתילים חדשים, או שלקחו עשבים שעקרו למזבלה. אבל בגלל ששרה הייתה אמא של שלומית, ושלומית הייתה מ"רקפת" אז שרה הייתה מסכימה לנו לפעמים סיבוב על העגלה הזאתי, אבל רק לנו. ובגלל ששרה הייתה אחראית על הנוי היא הכירה את כל פינות הסוד בקיבוץ.

 

יש פינת סוד פרטית שזה רק שלי, ומקסימום עוד מישהו אחד יודע על זה, בגלל זה אני לא מגלה איפה זה. ויש פינות סוד של כל הקבוצה שאסור לגלות אותה לאף אחד מקבוצה אחרת. הייתה פינת סוד כזאת מול החדר של ההורים של שלומית, החדר של שרה ודנצ'יק שגרו אז ב"דיזנגוף" - שזו שכונה בקיבוץ. הם גרו מול היובל של "ואדי קאנה". בשקע שנוצר באדמה בגלל היובל הזה, שזרמו בו מים רק שהיה המון גשם אבל בדרך כלל הוא לא היה ממש רטוב, הסתתרנו ושחקנו הרבה. בגלל שזה היה ממש מול החדר שלהם אז שרה ודנצ'יק ידעו על פינת הסוד הזאת ולא גילו לאף אחד. פעם אני חושבת שעשינו שם יומולדת לשלומית. היה קצת חורף וישבנו שם רטובים קצת בטוסיק, ושרה הכינה לנו "גוגל מוגל" ואני לא חושבת שהיא הייתה מכינה את זה סתם בלי יומולדת... או שאולי זה היה בחנוכה?

 

אוי חנוכה זה גם חג כייפי. זה חג שמכינים בשבילו למפיונים. למפיונים זה פנסים שכל אחד מכין בעצמו מבריסטול שחור. בבריסטול גוזרים חלונות בצורות שמתאימות לחנוכה, נניח סביבון או נר. ועל החלונות האלה מדביקים צלופן צבעוני, בצבעים המתאימים. צריך להדביק את כל הצלופנים בצד אחד של הבריסטול כי זה יהיה הצד הפנימי של הלמפיון. אחר-כך עושים מהבריסטול מן קופסה אבל כזאתי שפתוחה מלמעלה. ללמעלה הזה מחברים חבל ארוך - כדי שאפשר יהיה להחזיק את הלמפיון מהחבל. הכי חשוב זה לשים נר בפנים - כאילו על הרצפה של הבפנים של הלמפיון. ואחר כך כשמדליקים את הנר הזה שבפנים אז לא רואים את האור שלו דרך הבריסטול השחור נכון? אז מאיפה רואים אור? רק דרך הצלופנים הצבעוניים שדבוקים לחלונות שבצורות של חנוכה. וזה כל כך מקסים וחגיגי. בלילה של חנוכה מכבים את כווווול האורות בכווווול הקיבוץ, ואפילו את הפנסים שליד השבילים מכבים, וכשהכל הכל חשוך מתחילה "תהלוכת-הלמפיונים". כל אחד מדליק את הנר בלמפיון שלו, ולאט לאט מתחילים לרדת ביחד, מהשכונה למעלה, דרך הבתי ילדים, דרך הכביש שליד הדשא הגדול - לחדרוכל. זה מן נחש מלא צבעים ואור, וכווולם ביחד שרים "ב-אנו חו-שך ל-ג-רש... ב-יד-נו אור ו-אש... כ-ל אח-ד הוא אור ק-טן, ו-כול-נו אור אי-תן..." ולמרות שחנוכה זה בחורף וממש קר - למי שמשתתף ב"תהלוכת הלמפיונים" ממש ממש חם. וכשכולם מגיעים לחדרוכל ושרים "סו-רה חו-שך הל-אה שחור!!!, סו-רה מפני ה-אור!!!" אז מכל הלמפיונים החדרוכל נהיה חגיגי וחם ומואר בצבעים יפהפיים.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: