זיכרונות ילדות - חלק ב' / ענבל כהן-אמיתי

זיכרונות ילדות - חלק ב'

ענבל כהן-אמיתי [חורשים]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

אצלנו כל הקיבוץ זה דשאים. יש את הדשא שמול המזכירות, יש דשא גדול ליד כל בית ילדים, ויש את הדשא של הכדורגל.

איור מאת יעקב גוטרמן

יש דשאים ליד החדרים של ההורים ויש דשא גדול מול הקומונה, זאת אומרת עכשיו זאת הקומונה, אבל אז זה היה החדרוכל - חדר האוכל של הגדולים), ובגלל זה קראנו לו "הדשא הגדול" - הוא היה הדשא הראשי של הקיבוץ.

 

"הדשא הגדול" היה מספיק ענק שאת כל החגים והחתונות בקיבוץ היו עושים שם. כשיש ב"דשא הגדול" ממטרות - זה המון ממטרות, וכשמפעילים אותן - זה כמו גשם במעגלים מסתובבים. ואם מסתכלים טוב גם רואים קשת. לשם זה הכי כייף לרוץ כשממש חם-חמסין. אבל זה באמצע הקיבוץ אז חייבים עם בגדים וזה מה שהמבוגרים לא הסכימו - להרטיב את הבגדים. אז אנחנו היינו מתגנבים לשם ומשתוללים במים ומשחקים בממטרות. אז מה? גם הכלבים היו משחקים אתנו שם ועליהם לא כעסו. וגם שרה שהיא האחראית על הנוי תמיד שמה ממטרות בכל הגינות, ותמיד הממטרות השפריצו גם על השבילים, אז גם המבוגרים אפילו שניסו לא להירטב היו נרטבים - וכלום לא קרה להם. זה רק מים והרי אנחנו לא עשויים מסוכר.

 

בגן חובה אילנה הייתה הגננת. אפילו שגם אצלה היה דברים שאסור היא הייתה הגננת הכי טובה בעולם. היא הייתה גם מספרת לנו את סיפורי התנ"ך עם ציורים בשעת הריכוז, והם היו הסיפורים הכי מעניינים ויפים. אבל היא גם הייתה לוקחת כל אחד לחוד, כשכל השאר נחים בצהרים, והייתה מלמדת אותו לבד. אותי היא הייתה לוקחת ומשחקת במשחק עם לוח גדול וקלפים. היו שם תפוחים ופירות אחרים בשחור לבן, ואחר-כך בצבעים, ועוד דברים שאני לא זוכרת. אבל ידעתי שבזמן המשחק היא בודקת כמה אני חכמה. וכל פעם שהייתי יוצאת משם - הרגשתי שאני הכי חכמה בעולם.

 

בכלל - לא תמיד המבוגרים יותר חכמים מהילדים... למשל בגן - אנחנו עשינו הרבה פעמים צבעי-ידיים ועבודות עם דבק, ותמיד היה בשביל זה מוכן במקרר שלנו קצת דבק מקמח ומים. יום אחד מילטון היה ה"מקים". הוא העיר אותנו מהשנת צהרים והכין לנו ארוחת ארבע. הוא הכין לכל אחד צלוחית עם דייסת קורנפלור, אבל איך שטעמנו ישר יידענו שזה לא! זה היה אייייייכס ! הדבק הזה מהמקרר !!! זה היה דומה לדייסת קורנפלור אבל ממש לא אותו טעם ! כולנו פחדנו להגיד את זה למילטון אבל גיא, שהיה המלך הטוב שלנו, התחיל להגיד לו: "מילטון - זה דבק - זה לא דייסה ! בגלל שתמיד בגן היינו משתוללים ועושים שטויות ל"מקימים" אז מילטון התווכח ולא האמין לגיא והכריח אותו לאכול את ה-כל! רק אחרי שכבר כולנו הלכנו לחדרים של ההורים מילטון בכל זאת חשב שאולי גיא צודק ושאל את הגננת שלנו, והיא אמרה שזה באמת היה דבק, ושבכלל היה פודינג אדום לארוחת ארבע.... ואז מילטון הרגיש הכי אשם בגלל שהוא הכריח את גיא לאכול את זה. אז הוא הלך לחדר של דפנה ויהודה, ההורים של גיא ואמר שהוא ממש ממש ממש מצטער ואפילו רצה לקחת את גיא לבלינסון שיבדקו אותו. אבל דפנה סלחה לו, כי היא ידעה שכולם טועים לפעמים ושמזל שיש בזה רק דבק ומים אז זה לא טעים אבל לא נורא... ויש דברים יותר רעים מזה...

 

כשהיינו בגן חובה הייתה המלחמה של יום כיפור. בגלל המלחמה לא היו בכלל בנים בקיבוץ. אבא שלי וכל האבאים של כולם הלכו לצבא ונשארו בקיבוץ רק אמהות וגם ריינר ואבא של גיא שהם לא הולכים לצבא אף פעם. במלחמה אמרו לנו שיש גם ערבים רעים, לא כמו חוסני ויעקוב, אלא ערבים בסוריה כי בגללם היינו צריכים לעשות "האפלה" לחלונות עם בריסטול שחור, וכשיש סירנה ללכת למקלט בלילה עם שמיכות. אבל זה בטוח שהשכנים שלנו מכפר ברא לא היו ערבים רעים, כי הכרנו את כולם וידענו, ובטח גם הם חשבו שהערבים בסוריה הם רעים כי גם בכפר ברא עשו "האפלה" והלכו למקלטים בלילה כשהייתה סירנה...

 

בזמן שהיינו בגן חובה, והכינו אותנו לכיתה א', קבוצת "שפירית" וקבוצת "רימון", שאימא שלי הייתה המטפלת שלהם, כבר גרו בבתים גדולים עם הרבה חדרי שינה, אזור מרכזי גדול וכיתה. אבל לא היה עוד בית כזה בקיבוץ, ולא הייתה לנו כיתה לעבור אליה כדי ללמוד כיתה א' וכדי שאלו שמתחתנו, קבוצת "סנונית", יוכלו לעלות לגן. ואז התחילו לבנות לנו את "כיתת רקפת". ממש מעל הגן, מעבר לכביש הראשי, על הגבעה, בנו לנו בית חדש. הרבה יותר יפה משל "שפירית" או "רימון". תכננו אותו במיוחד בשבילנו, ומאחוריו היה הקצה של הקיבוץ.

 

עוד לפני שעלינו לכיתה א', ועברנו ל"כיתת רקפת" אמרו כל מיני פרופסורים שגיא לא יוכל לעלות אתנו. הוא היה לוקח כדור לבן וכדור צהוב והיה משתולל הרבה, אני ידעתי על הכל כי תמיד גרתי אתו באותו חדר וגם אימא שלו ואימא שלי היו חברות כבר מהגרעין הברזילאי. אמרו לו שהוא פשוט לא יוכל ללמוד אתנו - שזה ממש מאוד עצוב. אבל הוא לא כעס, הוא פשוט אמר להם: "אתם תראו שאני ועוד איך יוכל",ואני גם ידעתי שהוא יוכל והייתי מאוד גאה בו, ובאמת הוא עלה אתנו לכיתה א', וגם לכל הכיתות שאחרי זה!

 

לקריאת חלק א' - לחצו כאן

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: