זיכרונות ילדות - חלק א' / ענבל כהן-אמיתי

זיכרונות ילדות - חלק א'

ענבל כהן-אמיתי [חורשים]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בפעוטון לימדו אותנו לצחצח שיניים. היה כיור לבן, נמוך וקטן שהגיע לי לקצת מתחת לציצים, של גיל שנתיים, ליד הכיור היה קיר עשוי מחרסינה לבנה שעליו היו תלויות מגבות הידיים שלנו, מעל כל מגבת היה שם של אחד מאתנו: גיא, עופר, ליה, רון, גבי, ענבל.

איור מאת יעקב גוטרמן

הברז היה קצת גבוה והיה צריך לעמוד על קצות האצבעות כדי להגיע אליו. היה גם ראי מעל הכיור, אבל כנראה שהוא היה מאוד גבוה בשבילי כי אני לא זוכרת איך נראיתי בגיל הזה.

 

אבל אני כן זוכרת שלכל אחד מאתנו היו שני זוגות סנדלים - סנדלי בוקר, שאתם הולכים לטייל למשל, ובקיצור הם בשביל הבוקר והצהרים, וסנדלי הקמה, שאותם נועלים רק כשהולכים לחדר של ההורים וגם ביום שישי לארוחה החגיגית או כשנוסעים לפתח תקווה לקופת חולים שזה איכס. בחורף היו לנו שני זוגות נעליים - נעלי בוקר ונעלי הקמה שהיינו גם משתמשים בהם כמו בסנדלים אבל אותם היה צריך כל יום שישי לצחצח עם משחת נעליים - פויה. אבל בחורף היו לנו גם מגפיים!

 

את המגפיים הכי אהבתי כי הם היו מגפיים שחורים מגומי ולא היה נכנס להם גשם. היה אפשר לטייל אתם בכל השלוליות הגדולות, אפילו בשלולית ה-ע-נ-ק-י-ת שהייתה מול המכבסה הישנה. זאת הייתה שלולית כל כך גדולה שאם היית עומד באמצע שלה היית רואה את כל השמיים אבל למטה - איפה שהמגפיים היו נפגשים עם המים. אבל הכי כייף היה לטייל עם מגפיים האלה לרפת.

 

ברפת, איפה שהפרות נחות, לא בתוך המכון חליבה, היה תמיד מלא זבל, זאת אומרת קקי של פרות. לדרוך עם המגפיים בתוך הקקי של הפרות זה ממש כייף, כי זה גם מאוד עמוק וגם הכי דביק. זה גם היה עושה קולות "פלאפצ' פלאפצ' " כאלה שמאוד אהבנו. לפעמים מגף אחד היה נתקע בתוך הקקי ואז כשמנסים להרים את הרגל - היא יוצאת רק עם הגרב ובלי המגף. אז ממש צריך להשתדל חזק לא ליפול כי אם נופלים אז זה ישר לתוך הקקי. אחרי שהיינו גומרים לטייל בתוך הקקי היינו הולכים למכון החליבה לראות את הפרות ואת הרפתנים בחליבה ולשטוף את המגפיים מהקקי. לי היה הכי כייף ברפת כי אז אבא שלי עוד עבד שם.

 

אפילו שהייתי עוד קטנה כבר ידעתי לעזור לאבא. הוא היה מושיב אותי על הארון תרופות של הפרות שבמכון החליבה, נותן לי צינור שחור גדול, ואני הייתי עוזרת לו להוציא פרות. אחרי שכל השורה של הפרות הייתה ממלאת את המכלים השקופים בחלב חם אז השער היה נפתח והפרות היו צריכות לצאת, כדי שפרות אחרות ייכנסו ויתנו חלב. אבל הפרות הן קצת טיפשות ולא מבינות שאם השער פתוח אז צריך לצאת ואז היה צריך לעזור להם להבין. אז אני, שישבתי על הארון תרופות שהוא היה ליד השער של הפרות, קצת נגעתי כל פעם בפרה הראשונה עם המקל ואמרתי "קישטא פרה, קישטא פרה" עד שכל הפרות הבינו ויצאו מהשער. זה היה משהוא שמאוד אהבתי לעשות ואהבתי גם מאוד לשחק בחצר-משחקים של הפעוטון.

 

יום אחד יצאתי לחצר-משחקים של הפעוטון. היו שם נדנדות בצבעים אדום, צהוב, ואולי גם ירוק וכחול. יש אפילו תמונה של אמא על הנדנדות שהיה לה שיער שחור וחלק וארוך עם קשת הכי יפה. אבל גם שמלה מאוד קצרה. ניסיתי לעבור בין הנדנדה לקיר של הפעוטון שלנו ו...טראח! הנדנדה פגעה לי בראש. הרגשתי כאבים ושחור והאוזן כל כך כאבה לי... אבל אחר כך זה עבר ונשארו לי רק פסים של פצע שמתייבש בחור של האוזן הרבה הרבה זמן. טוב תמיד המבוגרים אמרו שאני מאוד שובבה אז ככה מקבלים מכל מיני דברים מכות.

 

גיא ועופר תמיד רבו והלכו מכות. הם תמיד התחרו – מי יהיה המלך של הקבוצה. גיא תמיד היה המלך הטוב, ועופר היה המלך החזק.

 

אומרים שבגיל הזה אכלנו רברגלים. אנחנו זה גיא, עופר ואני, ורברגל זה חיה שחורה ומאוד ארוכה שעשויה מטבעות שחורות והמון רגליים, שהבפנים שלה צהבהב ומסריח. לא יודעת למה זה היה לנו טעים כי אני לא זוכרת מזה כלום, אבל זה הסיפור הכי מפורסם עלינו. יום אחד אמא באה לקחת אותי מהפעוטון ואיך שראיתי אותה מתקרבת - רצתי אליה עם חיוך ע-נ-ק-י מרוב שמחה. פתאום היא ראתה מסביב לשן שלי טבעת שחורה קטנה... כשהיא בדקה מקרוב מה זה, היא גילתה שזה חלק של רברגל... כנראה זה היה בעיניה ממש מגעיל כי אחר כך לא הסכימו לנו יותר.

 

בקיבוץ אנחנו אף פעם לא גרנו איפה שההורים, אנחנו גרנו בבית ילדים - רק הילדים. בפעוטון גרנו בשני חדרי שינה, אחד בצד אחד של האזור המרכזי, והשני בצד השני. בכל חדר היינו שלושה ילדים. בחדר שלי, בצד הראשון, גרתי תמיד תמיד גרתי עם גיא ועם עוד אחד מהשישייה של הגדולים, אבל אני לא זוכרת מי. בגלל שהיינו לבד אז אם היינו מתעוררים בלילה, אז היינו בוכים כדי שהשומרת תבוא: "שומרת - בואי! שומרת - בואי!". השומרות היו כל הלילה בבית התינוקות, עם התינוקות הכי קטנים, ורק אם מישהו אצלנו היה בוכה – היא הייתה שומעת אותו בשמרטף ובאה, וגם אז - לא תמיד.

 

בין שני חדרי השינה היה האמצע של הפעוטון, שם היו עושים לנו "ריכוז". בדרך כלל היינו יושבים על הכיסאות הקטנים שלנו או על הלינולאום והיו מקריאים לנו סיפור או מלמדים משהו חדש וזה היה כיף. ושם גם היינו אוכלים.

 

המטפלת הייתה מביאה אוכל מה"חדרוכל" של המבוגרים, בכלי רב קומות, בכל קומה היה אוכל אחר. היו שולחנות קטנים ושמו לנו אוכל בצלחות כתומות מפלסטיק ואכלנו. אני אהבתי את האוכל בקיבוץ. היה אורז ושעועית של ברזיל, כי בקיבוץ היו ברזילאים כמו ההורים שלי ושל עופר ואמא של גיא. היו גם קציצות ברוטב אדום - הכי אהבתי את הרוטב, והכי הכי אהבתי לטבול בו לחם לבן טרי. זה אף פעם לא שכנע את המטפלות שאני אוכלת מספיק, ותמיד רבו איתי שאני חייבת לאכול הכל והיו משאירים אותי ליד השולחן גם אחרי שכווווולם כבר גמרו לאכול, כדי שאגמור את מה שיש לי בצלחת. הרבה פעמים כבר כמעט הקאתי, ובטח גם ממש הקאתי לפעמים, אבל אני לא זוכרת.

 

אחרי ארוחת צהרים היו משכיבים אותנו לנוח - ואוי למי שהיה מרעיש! למדנו לדבר אחד עם השני עם פרצופים וסימנים כדי שלא יצעקו עלינו שאנחנו מפריעים. אהבתי בקיץ שהמאוורר שהיה תלוי על הקיר למעלה - הסתובב ועשה רוח נעימה, וגם את החצי חושך בגלל שסגרו את הוילון והתריס, אבל בחוץ היה אור, והוא נכנס לחדר בכל מיני חריצים וחורים.

 

בשלוש וחצי היו מקימים אותנו, בגלל זה קראו לזה "הקמה", מלבישים אותנו, ואז היה החלק הכייפי של היום מבחינת האוכל - ארוחת ארבע... כי זה היה כמעט בשעה ארבע . ארוחת ארבע זה תמיד איזה משהו ממש טעים - פרילי, או קרמבו, או פודינג אדום, לפעמים גם לחם עם גבינה צהובה. אבל לפעמים היה גם תפוח אפוי עם אבקת סוכר שזה איכס, כי היה לזה טעם וריח פויה והמטפלת אמרה שקוראים לזה קינמון ומאז אני יודעת שאני לא אוהבת קינמון. לפעמים הייתה דייסת סולת שאת זה מאוד אהבתי ולפעמים דייסת קורנפלור - שלא. גם רון כנראה לא אהב דייסת קורנפלור.

 

יום אחד בהקמה הייתה דייסת קורנפלור. שמו לכל אחד צלוחית גדולה של דייסה על השולחן, אנחנו רק התעוררנו מהשנת צהרים, וחלק עוד לא לגמרי התעוררו. בזמן שכל אחד התחיל לאכול מהצלוחית שלו, פתאום שמענו: "פלאפצ'!!!" כולם מיד הסתכלו לכיוון שממנו בא ה"פלאפצ'", ומה ראינו? רון כנראה לא לגמרי התעורר... בכל מקרה הוא שוב נירדם בישיבה, והראש שלו התכופף לאט לאט קדימה, והפרצוף שלו נפל ישר לתוך הדייסה. זה היה מצחיק וגם עצוב אבל מזה שהוא נפל לתוך הדייסה הוא מייד התעורר ואז הכל היה בסדר. אחרי ארוחת ארבע ההורים היו באים לקחת אותנו לחדר, החדר זה איפה שההורים גרים. אני אהבתי שההורים שלי באים ראשונים. מהבית ילדים שלי היינו הולכים לבית תינוקות לקחת את האח שלי.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: