ארכיאולוגים קטנים / ענבל כהן-אמיתי

ארכיאולוגים קטנים    

מתוך: פרקי ילדות

ענבל כהן-אמיתי

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן 

   

עמוס מ"רימון" היה תמיד לבד ורק הכלבים היו חברים שלו. היה לו כלב מפחיד שקראו לו "לוק" וכשלוק מת הייתה לו כלבה מפחידה שקראו לה "טרויה". אבל יום אחד טרויה נעלמה, ולפני שהיא נעלמה היא הייתה בהריון. איך ידענו? כי היא הייתה שמנה וגם העטינים שלה גדלו. ואז עמוס התחיל לחפש אותה בכל מקום. בגלל שהוא לא מצא במקומות אחרים אז הוא בא לחפש מאחורי הכיתה שלנו.

איור מאת יעקב גוטרמן

מאחורי הכיתה שלנו הייתה מערה. אף אחד אף פעם לא נכנס לשם כי הפתח היה ממש נמוך, ואם היינו זוחלים לשם גם היינו מתלכלכים, ובעיקר זה היה מפחיד כי מי יודע מה יש בתוך מערה כל כך חשוכה? גם אי אפשר לראות בפנים כלום וגם אי אפשר לברוח בריצה אם יש בפנים משהו (או מישהו) מפחיד. בגלל כל זה אף אחד לא העיז. אבל עמוס העיז.

 

אני חושבת שעמוס שמע את טרויה קוראת לו, אבל לא בקול אלא בלב, בגלל זה רק הוא שמע ולא אנחנו. הוא זחל לשם, וכשטרויה ראתה את הראש שלו בפתח היא באה ללקק אותו מרוב שמחה. אבל בגלל החושך היא לא ראתה שגור אחד מחובר לה לציצי וככה הוא פשוט אבד במערה. עמוס לא ראה כלום' אבל הוא שמע את הגור מילל ובוכה וניסה לזחול לכיוון שמשם הוא שמע אותו. בפנים, המערה הייתה טיפה יותר גבוהה והוא היה יכול ללכת על ארבע. הוא מישש וחיפש עם הידיים ולאט לאט גם העיניים שלו התרגלו לחושך והוא קצת ראה... בצד הוא ראה שלמערה יש עוד פתח שחור ומשם גם הגיע הבכי של הגור אז הוא זחל לשם וניסה לגשש עם הידיים על הרצפה. למרות שהכל בפנים היה אבק וחול וטינופת הוא היה חייב למצוא את הגור אחרת הגור היה מת... כשהוא הגיע לחור שבקיר של המערה הוא גילה שזה גם מין פתח די גדול, אבל לא החוצה אלא כנראה לעוד חדר. כשהוא מישש את הרצפה שם הוא גילה שיש מן מדרגה שיורדת קצת למטה וששם יש משהוא עגול. הוא מישש כמה פעמים ובסוף החליט שזה משהו כמו פיה של כד גדול. הוא הכניס לכד את הידיים עמוק עד הכתף, ופחד שאולי יש שם עקרב או נחש, אבל למטה בתחתית של הכד הזה הוא מצא את הגור.

 

אחרי שהגורים קצת גדלו וטרויה הסכימה להם לצאת מחוץ למערה, עמוס סיפר למבוגרים על הכד והם קראו לארכיאולוג, שזה איש שמבין בדברים עתיקים. יחד אתו, חפרנו והרחבנו את הפתח של המערה כדי שנוכל לראות מה קורה בפנים. כשהפתח עוד היה בינוני, הארכיאולוג היה שולח אותנו לראות מה קורה בפנים, ואנחנו באמת ראינו כל מיני כדים וחרסים. כשהפתח היה מספיק גדול למבוגר להיכנס והוא נכנס - הוא אמר שמה שעמוס וטרויה מצאו זה מערת קבורה מימי ברונזה תיכונה א' - שזה פחות או יותר אברהם אבינו.

 

זה היה מאוד מרגש! כל הילדים השתתפו בחפירה. לימדו אותנו לחפור במברשות קטנות ועדינות, ובכל פעם שמגלים משהו קשה (זה יכול להיות חרס או עצם כי קברו שם אנשים) צריך לקרוא לארכיאולוג שיבוא לראות מה זה ויסמן את זה. הכד הגדול (זה שעמוס מצא בתוכו את הגור של טרויה) היה כד ענק, בגובה של מטר בערך, והיו שם עוד הרבה כדים גדולים ובינוניים. שלומית ואני חפרנו יום אחד וגילינו בקבוקון חרס קטן ועדין. ממש שמחנו שהוא שלם כי הרבה דברים שמצאנו היו שבורים. הארכאולוג מאוד התרגש והוציא את זה בעדינות כדי לקחת לבדיקה. אחרי כמה ימים הוא אמר שמצאנו משהו מאוד מאוד נדיר - בקבוקון בושם מחרס. יש רק 4 כאלה בעולם, ושלנו זה החמישי. ואמר לי ולשלומית הרבה תודה. את כל העתיקות שחפרנו שם לקחו למוזיאון, חוץ מכמה כדים שיש להם כבר, אז אותם השאירו בקיבוץ.

 

הארכיאולוג סיפר לנו שהפתח שטרויה מצאה זה לא הפתח האמיתי של המערה, זה פתח שנפתח בטעות כשפוצצו את הסלעים שם עם דינמיט כדי לבנות לנו את "כיתת רקפת". (אני זכרתי את זה שהיינו בגן ופתאום מישהו היה צועק מרחוק בקיבוץ: "באאאאארררדההההה" והיינו צריכים מייד להיכנס לבתים. מייד אחרי זה היה פיצוץ אדיר והיו עפות אבנים), אז ידענו שהוא צודק. הוא אמר שהפתח האמיתי של מערת קבורה מתקופת ברונזה תיכונה א' - אמור להיות מלמעלה. מה שהם עשו בתקופה ההיא זה  - הם חצבו בור בסלע שקוראים לו פיר, ואחרי איזה מטר וחצי עומק הם התחילו להרחיב את זה לכיוון למטה, וככה יצרו את המערה, לפעמים עם כמה חדרים (כמו במערה שלנו). בתוך המערה הם השכיבו את האנשים המתים של המשפחה ולידם שמו כדים, כלי נשק, תכשיטים ועוד דברים שהמתים אולי יצטרכו פעם. אחרי שהמערה הייתה מלאה הם יצאו ממנה וחסמו מלמעלה את הפתח של הפיר באבנים ואדמה, ומעל כל זה - אבן ענקית. לאבן הזאת קוראים גולל. לפי הגולל גילינו איפה נמצא הפיר. זה היה למעלה, אבן הגולל בלטה מעל האדמה שמעל המערה. אנחנו רוקנו את האדמה והאבנים רק כדי שנראה ששם זה באמת הפיר ושהארכיאולוג יוכל לצלם, אבל מייד כיסינו שוב כדי שאף אחד לא ייפול לשם. היינו משחקים שם הרבה כי זה היה סוף הקיבוץ, וההתחלה של היער שלנו.

שווים               

קיבוץ ואקטואליה

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: