אבא יחזור עד הערב / אילנה

אבא יחזור עד הערב

אילנה

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

 

ממרחק השנים, לפעמים, אני עדיין רואה אותי: ילדה בת 12 כמעט, רזה, לבושה בג'ינס "רפי" מתרחבים שהיו שיא האופנה ומשאת הנפש ב-1979, הולכת הביתה מאימון על הפסנתר, והמפתח לחדר המוזיקה מטלטל בשרוכו הלבן ונכרך על אצבעי.

איור מאת יעקב גוטרמן
זו התמונה שנחקקה לי בלב כתמונת ה"לפני" של הכל. לפני ששבת הפכה להרבה מאוד שנים ליום שרק צריך לעבור, לפני שהבנתי שבתוך כל היחד יש לבד שרק מחכה להזדמנות להתנפל עלי.

1979 הייתה השנה שבה מכרה חברת סוני את הסוני הראשון שלה בארץ, שנה שבה נחתם הסכם השלום עם מצרים וגלי עטרי ולהקת חלב ודבש זכו באירוויזיון עם "הללויה".

בשבילי הייתה זו גם השנה שבה נגמרה התמימות.

 

זו הייתה שבת שמשית של ראשית מרץ. עונת פריחה משתוללת של כלניות, עיריונים, כרכומים, פרגים ותורמוסים בשדות המקיפים את הקיבוץ ובגינות. 

השבתות היו ערבוב של הבית וחברת הילדים. קימה בבוקר בכיתה, ארוחת בוקר של לחם מטוגן שהוכנה ע"י ההורה התורן והליכה הביתה ("לחדר") ב 10.00.

אהבתי את השבתות האלו. את הקימה ליום שפרוש כולו לפניי, פנוי ומלא בריגושים. את הזמן לקרוא ולחלום ואת הבילוי עם המשפחה. 

אימא לא הייתה בבית באותה שבת. היא נסעה לחו"ל, לבקר את משפחתה בפעם הראשונה מאז שעלתה לארץ. אבא עשה הכל כדי שהבית לא "יתפרק" עם היעדרה ומבלגניסט חסר תקנה הפך למשוגע לסדר שלא השאיר אפילו כלי בכיור.

כל אחה"צ היינו יושבים כולנו בחדר הקטנטן, אני ואחיי התאומים הצעירים ממני בשנתיים לארוחת ארבע מושקעת שאבא היה מייצר.

אבא שלי היה סימפוניה של ניגודים. הוא אהב ספורט ועסק בספורט אבל נלחם שנים במשקלו, הוא אהב את עבודתו כמנהל מחלקת הפלסטיקה במפעל אבל היה גם שחקן חובב במסגרת קבוצת התיאטרון האזורית, הופיע בחתונות  ב"שלישיית בצל ירוק" והיה פעיל בוועדת התרבות המקומית. הילדות שלי הייתה שזורה בחוויות ובהתנסויות שהיו כמו טעימות קטנות מחייו: נסיעה בווספה הכחולה אחה"צ לבדוק את המכונות במפעל, צפייה נרגשת בהצגה שבה השתתף, וגם נסיעה למשחק כדורגל "אמיתי" שהוא החליט שאני חייבת לחוות (אצטדיון רמת גן,  דרום קוריאה - ישראל, 0:0).

הוא היה איש גדול, חם, רעשני ורגיש שאהב אוכל, ספרים, תרבות וטיולים, חשב שהילדים שלו הם יצירות מופת חד פעמיות ומעל הכל אהב את אימא שלי אהבת אמת והיא אהבה אותו מאוד בחזרה.

אבא היה יצירתי  בכל אשר עשה והתייחס לכל מה שקשור אלינו ברצינות תהומית. כשהייתי קטנה היה ליד מיטתי בבית הילדים חור בקיר ואני הייתי בטוחה שבתוך החור שוכנת מפלצת נוראית שרק מחכה שאירדם כדי לצאת מהחור ולטרוף אותי. אבא סתם את החור בבריסטול ירוק וסיפר לי סיפור ארוך ומפותל על מקורותיו ההיסטוריים של הפחד הבלתי מוסבר של מפלצות מצבע ירוק. למרות שהייתי ילדה אינטליגנטית, הסיפור הניח את דעתי והרגיע את פחדיי.

בלילות הארוכים בבית הילדים, היה לי קשה להירדם ואסור היה לקרוא, אז אבא נתן לי טרנזיסטור אדום קטן עם אוזנייה וכך בלילות הייתי נכנסת מתחת לשמיכה ולצלילי מוזיקה או קולות רחוקים של אנשים מדברים, הייתי נרדמת.

 

כל אירוע היה מבחינתו פרויקט. כל טיול או נסיעה היו הזדמנות "לעשות משהו ביחד" וכל סנדויץ' היה בסיס מצוין להתפרצות קולינארית יצירתית.

באותה שבת התקיים טורניר כדורגל במגרש שליד בתי הילדים ואבא שיחק וגם שפט בטורניר. אני התמקמתי לי על אחת הנדנדות המשקיפות על המגרש. התנדנדתי גבוה ככל שיכלתי והרגשתי איך השיער שלי מתנופף ברוח. מתנדבת אחת צילמה אותי (ואני עשיתי כאילו אני לא שמה לב. שנים אח"כ פנטזתי איך אני משיגה את התמונה הזאת. כאילו שאם תהיה לי תמונה של אותו יום, ממש לפני, אקבל פתאום תובנה אחרת על הדברים).

 

עם סיום הטורניר, הלכתי לחדר המוזיקה להתאמן לקראת רסיטל הפסנתר הצפוי. המוזיקה הייתה אהבה גדולה נוספת של אבא, ואני התחלתי ללמוד פסנתר בעיקר כדי לשמח אותו. אבא אהב מוזיקה קלאסית ובעיקר את הקונצרטים הברנדרבורגים של באך אבל גם אהב את הגשש החיוור, את הכל עובר חביבי ואת להקת הנח"ל. פעם אחת אימא חלתה ואבא לקח אותי במקומה לראות את האופרה "פידליו" של בטהובן באמפיתיאטרון בקיסריה. בתמונת הסיום נפתחה לפתע התפאורה ואפשר היה לראות את הים, ולמרות שלא הבנתי את המילים החוויה הייתה כל כך עוצמתית ושלמה שהבנתי פתאום למה אבא טען תמיד שמוזיקה צריך להרגיש, לא לשמוע.

 

כשירדתי בשביל מחדר המוזיקה, אל עבר הבית, ראיתי מרחוק המון אנשים עומדים בחוץ.

אמרתי לעצמי בקול: "משהו לא טוב קרה" ואז צחקתי על עצמי, על האובר-דרמטיות הזאת שמכניסה אותי תמיד לצרות עם ילדים אחרים שאומרים שאני כל הזמן מציגה ואי אפשר לדעת מתי אני, אני האמיתית.

כשהתקרבתי אל הבית השתרר שקט מוזר. כולם הסתכלו עליי, ואני הרגשתי איך הלב שלי דופק יותר ויותר מהר. בסוף ניגש אליי מישהו ואמר: "אבא הרגיש קצת לא טוב, לקחו אותו לבית חולים, הוא יחזור עד הערב".

בדרך כלשהי שאיננה זכורה לי, מצאתי את עצמי בביתם של שכנים, שבנם היה חברי לכיתה ושם למדתי, מפיו, שמצאו את אבא שלי במקלחת – "ושכולם ראו לו".

אחר הצהרים עבר עליי בין הערות מתגרות שלו לבין דאגה מענה לגורל שני אחיי הצעירים ממני שמאז ומתמיד הרגשתי אליהם אחריות גדולה. אחד מהדברים שבמרוצת השנים אתקשה לסלוח עליהם יהיה ההפרדה הכפויה הזאת מהם. חוסר היכולת שלנו להיות באותן שעות  ובימים שיבואו, יחד.

לקראת ערב הגיעה לבית המטפלת שלי. היה לה, כמו לרבים מחברי הקיבוץ (כולל ההורים שלי) מבטא דרום אמריקאי כבד וגם חוש דרמטי מפותח ואפס ניסיון במסירת מסר מהסוג שהייתה צריכה להעביר לי, ולכן לקח לי קצת זמן להבין למה היא מתכוונת כשהיא אומרת לי ש"הנורא מכל קרה".

אני זוכרת מילים מכות בתוכי: אבאשלימת, אבאשלימת.

אני זוכרת את ההתקוממות שלי כילדה שרגילה לדרוש צדק ויודעת שמבוגרים לא אמורים לשקר לאור ההבטחה של מי שזה לא היה שאבא יחזור עד הערב. אני זוכרת ממש איך הייתי עסוקה בשאלה למה הוא הבטיח לי כזה דבר אם לא ידע בביטחון שזה מה שיקרה.

תיאוריות קונספירציה, שילוו אותי במשך השנים שיבואו, נבטו כבר אז בתוכי, מסבירות למה בעצם אבא לא מת ורק אי אפשר עדיין לספר לי את זה.

התגובה האינסטינקטיבית שלי הייתה לברוח, להתרחק. להיות לבד במקום קטן וחשוך. אולי במערה הקטנה שיש מתחת לבית שלנו ששם פיקה הכלבה שלנו המליטה פעם גורים.

המטפלת החזיקה אותי בכוח. אני לא זוכרת מה עוד היא אמרה. רק שאחר כך היא פשוט הלכה.

 

בשבת, היינו חוזרים לבית הילדים מאוחר יותר מימים רגילים, ואז צופים יחד ב"מבט ספורט". לכיתה היו שתי כניסות. קדמית ואחורית. האחורית נפתחה ישירות אל ה"סדנה" שבה עמדה הטלוויזיה.

וכך, אני, כשעה או שעתיים לאחר שהודיעו לי שאבא שלי נפטר ולא יהיה עוד, כאשר אימא שלי בחו"ל ואחיי רחוקים ממני, עוברים את חוויותיהם שלהם בבית הילדים שלהם, נכנסתי עם אותה משפחה ש"ביליתי" אתה את אחה"צ בכניסה האחורית, כאשר ההורים והילדים הצופים ב"מבט ספורט" לוטשים בי מבטים, הלכתי אל החדר שלי, אל המיטה שלי, לישון. לבד.

 

למחרת התעוררתי. זה קורה הרבה, למדתי במרוצת השנים, לאנשים שחוו אובדן. בימים או בחודשים הראשונים, לעתים קרובות, חווית ההתעוררות בבוקר היא חוויה מטלטלת. יש כמה שניות חסד של ערפול חושים עד שההכרה במה שקרה נוחתת עליך מחדש ומכריעה אותך בסופיותה. אחרי אותה הבנה מחודשת, הציפה אותי תחושה של בדידות, ושל דאגה לאחיי ולאימא שלי. מה עובר עליהם, מי דיבר אתם, מה הם יודעים ומה הם מבינים?  מה מרגישה אימא שנמצאת רחוק מאתנו, מי אמר לה? איפה היא? מתי ואיך היא תחזור?

המטפלת שהעירה אותנו כמו בכל בוקר בפתיחת התריסים וקריאת "בוקר טוב" לא התעכבה לידי.

רציתי להישאר שם, במיטה, מוגנת ממבטי הילדים והתלחשויותיהם, משאלותיהם הפוצעות, מההתלבטות איך מתנהגים ומה אומרים בבוקר שאחרי שאבא שלך מת.

רציתי לברוח לתוך דפיו של אחד הספרים שאהבתי לקרוא. לחשוב על אן שרלי ועל תלאותיה הרחוקות או על וינטו יד הנפץ.

אמרתי למטפלת שאני מבקשת להישאר קצת במיטה ולא להיכנס לשיעור (ערבית, אני זוכרת) כי אבאשלימת.

היא אמרה בפסקנות: "זה לא תירוץ". והאיצה בי לקום כי "השיעור כבר מתחיל".

אני משערת ש"גורם פדגוגי" כלשהו יעץ ל"צוות החינוכי" להחזיר אותי כמה שיותר לשגרה ולא לאפשר חריגה ממנה. אני משערת שזו הסיבה שגם ביקשתי ללכת לבקר את אחיי שהכיתה שלהם הייתה במרחק שתי פסיעות מכיתתי, נענתה בשלילה נחרצת.

הימים הבאים עברו עליי בערפל כשהתחושה החזקה ביותר בתוכו היא בדידות אין קץ. אני זוכרת אנשים שליטפו לי את הראש ובעיקר דיברו עליי מעליו. אני זוכרת הסתובבויות ברחבי הקיבוץ. אני לא זוכרת אצל מי הייתי בשעות אחר הצוהריים באותם ימים. הכל כאילו נמחק.

נקודת האור היחידה הזכורה לי מאותם ימים היא ביקור בספרייה, בחדרה של היועצת הפדגוגית. היא אפשרה לי פשוט לדבר קצת, והבהירה לי שאכפת לה ושבכל זמן אוכל לבוא ולדבר אתה. 

 

אימא שלי חזרה אחרי שלושה ימים או אולי יומיים. לי בכל אופן זה נראה כמו שבועות ארוכים.

לקראת הלוויה כבר הייתי בבית, אתה ועם המון האנשים שבאו לבקר (אני זוכרת שכשהגיעו לבקר אותי המדריכים הנערצים מהתנועה שאליה בדיוק נכנסנו באותה שנה הרגשתי דקירה של התרגשות וגאווה שהתחלפה במהירות ברגשי אשמה על אותן תחושות).

הדבר הבא שאני זוכרת הוא שאני התעקשתי לא ללכת ללוויה.

בין הסיבות היצירתיות שעלו בניסיון לשכנע אותי ללכת היה גם הטיעון שאם לא אלך – ארגיש לעד שאבא לא סולח לי על כך. 

לא הלכתי. לא הצטערתי על כך מעולם.

בערב הזיכרון שהתקיים בשלושים התנגנו ברקע הקונצרטים הברנדרבורגים של באך. התברר שאבא אמר פעם לאימא שזה מה שהוא רוצה אם יקרה לו משהו. כאילו ידע.

הגעגועים לאבא שלא חזר בערב ההוא ולא בשום ערב אחר לא פסקו מאז.

הפצע הגליד, אבל הצלקת עוד שם.

היא מזכירה לי את היום שבו איבדתי את האיש שאהב אותי מעבר לכל פגמי וחולשותיי . האיש שהאיר את ילדותי ונטע עמוק בתוכי תחושת מיוחדות וחד פעמיות ששום "יחד" קיבוצי ושום מטפלת לא יכלו  לקחת.

היא מזכירה לי גם את היום שבו שלושה ילדים שאיבדו את אבא פתאום, הלכו לישון לבד. היום שבו הבנתי, שהקיבוץ כולו איננו המשפחה שלי.

המון שנים עברו מאז, כמעט 30.

מהקיבוץ של פעם ומהקיבוץ של היום יש לי גם הרבה זיכרונות טובים.

הילדות שלי הייתה בסך הכל  ילדות שמחה ועטופה.

אבל בכל ערב לפני השינה, אני עוברת ליד מיטותיהן של שלוש בנותיי, נוגעת בהן בידיי, כמו מוודאת שגם בתוך שנתן הן יודעות תמיד.

הן לא לבד.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: