עולם קטן / יגאל וילפנד

 

עולם קטן

יגאל וילפנד - עין השופט

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך ספרו "מעגלים"

 

[על הקשר בין נורית גרץ לעין השופט, לחברת הקיבוץ צלה בורנשטיין לעמוס קינן בעלה].

איור מאת יעקב גוטרמן

בספרה המצוין של נורית גרץ יחד עם אמה דבורה גרץ "אל מה שנמוג", מספרת נורית על חיי אמה, ילדות ונעורים בפולין ובשומר הצעיר בוורשה, חברות קצרה בעין-החורש ולאחר מכן שנים רבות בירושלים.

 

בין השאר יש קטע קטן מאוד, מסעיר, המספר על נורית התינוקת, שאינה מוכנה לאכול ומועברת לתקופת שהות בקיבוץ. משאירים אותה לבד בקיבוץ וחברת קיבוץ, קרובת משפחה, מטפלת בה. לא פעם משאירים אותה לבד בלול עד שתסכים לאכול.

 

"שנים חשבתי שמי שחי בקיבוץ מת רק מכדור בלב. 'כל הנצח ברגע אחד רופף' נכתב ב'קהילייתנו'. גם אני, בקיבוץ, קמתי כנראה לתחייה. לפי אמא שלי, הייתי בת שנה ולא רציתי לאכול ואז שלחו אותי לקיבוץ. שם, בקיבוץ, במדשאה הגדולה, מול בית הילדים, בצל עצי הערבה הבוכייה, בין שיחי הגרניום האדום, השאירו אותי לבד בלול, בלי אוכל ובלי מים למשך יממה. לאף אחד מהמשפחה לא נתנו לגשת אלי. זו היתה השיטה. לאחר יממה, כשכבר כמעט התמוטטתי מבכי ומאפיסת כוחות התחלתי לאכול. זה הצליח. אחר-כך נשארתי שם שנה שלמה. בלי אמא. בלי אבא. בלי אף אחד". (עמ' 90).

 

בספר לא מוזכר שם הקיבוץ, אך בראיונות בטלוויזיה נאמר שמדובר באשה בשם צלה שהיא-היא היתה "המאמצת" של נורית.

 

עשיתי אחד ועוד אחד ונזכרתי שנורית גרץ היא אשתו של עמוס קינן. קינן פרסם בזמנו, כאשר צלה מתה, רשימה יפה לזכרה ב"ידיעות אחרונות".

 

נזכרתי בקשר: צלה היתה קשורה למולה גרץ, חבר הקיבוץ שנפטר ב-1941 ממחלה. מולה היה אחיו של אהרונצ'יק גרץ, איש עין החורש בראשיתו של הקיבוץ, שהוא אביה של נורית. שאלתי את שלמק וטובה בורנשטיין (צלה היא אחותו של שלמק) על אמיתות הסיפור, והם אישרו אותו. נורית היתה כאן שנה ב-1942. כנראה שצלה וטובה טיפלו בה ומרים הוברמן היתה המטפלת.

 

עולם קטן.

 

על צלה

 

כמה ימים לפני מותה נכנסנו לבקר את צלה בחדרי החולים, מיד אחרינו באו עוד צעירים ומישהו אמר בצחוק: הנה כל אהוביה של צלה באים. והיו לה כאלה בכל קבוצה של מוסדניקים לשעבר וצעירים. בזמן הקצר הספקנו לדבר על מה שקורה במוסד, במפ"ם, על חברות שלה ועל ספר שלקחה עמה לביה"ח ולא הספיקה לקרוא, אך היא מקווה בקרוב לקרוא. הנה כל עולמה, הבנות ומשפחותיהן, המוסד, החינוך, חברות בפעילות הפוליטית, ספר ועיתון פתיחות לכל מחשבה חדשה ורעננה, והעיקר הגשמה עצמית. במוסד כשהייתה בו מזכירה היה בה שילוב נדיר של מסירות וחום יחד עם איזו אוטריטה חינוכית שאין לה פשרות, כשהייתה נתקלת בעוול או אי צדק, אוי למי שעמד בסביבתה וסופג מחדות לשונה, אבל באותה מידה גם מילה טובה. כמה טוב היה לזכות בידידותה והערכתה. היינו יחד במזכירות הקיבוץ לפני שבע שנים, מישהו סיפר בצחוק ואולי לא שבחרו בה ובהשק, על מנת לשמור עלינו, עלי ועל יענקלה ז"ל, אני לא יודע אם הם שמרו, אבל אנחנו נעזרנו בהם רבות. זוכר את צלה עומדת לידינו המומה כאשר השק נפל בשיחת הקיבוץ. יחד הוכינו כולנו, כמה חודשים אח"כ בכינו יחד, על יענקלה שלנו ושוב הייתה היא משענת למשפחה ושמרה על קשר כפי שיניב מספר במכתבו.

 

בנושאים פוליטיים הייתי מתייעץ עמה לא פעם, מדברים על הלבטים, על ההרגשה שלא מבינים ועוד יותר שלא הולכים בדרך הנכונה, צלה הייתה מקשיבה אח"כ נאנחת וכמו אומרת לעצמה:"קינדרעלך, אין מה לעשות בעד אמונה צריך לשלם, בעד דרך צודקת, גם אם אתה במיעוט, יש להלחם, אני הרבה כבר לא אוכל לעזור לכם, אבל לכו בדרככם ואת המעט שאוכל לעשות, את האהדה וההקשבה אתן לכם ברצון", זה לא היה מעט ובימים שכאלה היא הייתה משענת של אור ותקווה. בבוקר, בבוקר בדרך לעבודה כשהיינו עוברים במטבח היא כבר הייתה עומדת שם. ועכשיו לא. היא תחסר לכולנו מאד מאד.

 

עמוס קינן/ צלה מעין-השופט (ידיעות אחרונות 3/12/1986)

 

פעם היו אומרים על שכמותה, "היא הייתה אדם פשוט, רבבות ישנן כמוה". היום כבר לא. מאוד מאוד, לא פשוט, ומאוד, מאוד לא רבבות. צלה שהלכה לעולמה לפני חודש ימים, חייתה ופעלה והובאה לקבורה באי הבודד שלה, עין-השופט.

 

פה ושם באוקיינוס ששמו ישראל, פזורים איים בודדים שכאלה. קיבוץ, מושב, מושבה ישנה. בכל אי בודד שכזה, כמה סמוראים זקנים שעדיין לא נודע להם שמלחמתם תמה ונשלמה, שהקיסר שבשמו יצאו להלחם, כבר מזמן הובס ונכנע. הקיסר אינו אלא משל. אפשר לקרוא לו ציונות, או סוציאליזם, או אחוות עמים, או חזון האדם, או משהו. מרבית תושבי האיים יודעים זה מכבר שהמלחמה נגמרה, והם למדו לדבר בשפתו של המנצח, חלק מהם אולי גם המיר את דתו. לא כולם. לא הסמוראים שבהם. צלה המשיכה עד יומה האחרון, להלחם למען הקיסר שהובס ונכנע. היא הייתה אישה מוכשרת ופעילה, מעורבת ולוחמת. היא דברה בשפה ארכאית נכחדת. מלים כמו "ערכים" יצאו מפיה בטבעיות. למלה "תרבות" התלוותה מן יראת כבוד. היא ניהלה מוסדות חינוך ובצעה משימות ושליחויות חברתיות. הלכה להפגנות אבודות, לפעילויות אבודות, מבלי לחוש כל תחושה טראגית של קץ, אישי, חברתי, איזה קץ שלא יהיה. לא מתוך תמימות. מתוך עקשות. מתוך סרבנות לקבל את גזר הדין של ההיסטוריה נגד העם היהודי, ואת המרד שלהם כינו "ציונות" או "חלוציות" או שניהם. היא נקברה בקיבוצה, עין-השופט, חייל אלמוני במלחמה שרק בשבילה, לוחם שנפל, כבר תמה. יהי זכרה ברוך.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: