עפה הציפור איננה! סוס דוהר אל חופש / יגאל וילפנד

עפה הציפור איננה! סוס דוהר אל חופש

יגאל וילפנד - עין השופט

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

איור מאת יעקב גוטרמן

(מתוך הספר: מעגלים")

 

"שב רגע," אמר המזכיר ופניו אפורות. זאת הוא זוכר עכשיו, חשב. לחלק עוד כלי בשולחן הקרוב ולשבת. מה הוא רוצה?

"הגיעה הודעה מתל-אביב, אביך נלקח במצב קשה לבית-חולים."

"מי? מי זה אביך?"...

"אבא שלך," חזר המזכיר, "אנחנו לא יודעים את הפרטים."

"אבל רק בשמונה בבוקר הוא אמר לי שלום, אפילו לקח איזה כוס לבן לסבתא. זו טעות, זה לא יכול להיות."

"כך הודיעו," פסק המזכיר, "לרגל המצב הקשה, כדאי שאתה תודיע לאימא. אנחנו נדאג לרכב. ביקשו שתבואו מייד לבית החולים."

 

זרק את הסינור, עלה על אופניים מזדמנות שהיו בחוץ וטס לאימא.

איך יגיד לה? וידע. בחדרי החולים שם היא עובדת, לא הייתה, אמר לידידתה העובדת עמה מה שאמר, שלא תהיה ומה שקרה, אחר כך טס לחדר. החדר שלנו, שהוא בית ההורים, מקום שאליו תמיד חוזרים.

אימא יושבת על המיטה, מתכוננת לחזור לעבודה לאחר הפסקה קצרה. מה קרה? חשבה, ודאי שקרה משהו לסבתא.

איך יגיד לה? אבא קיבל התקף לב, הוא בבית החולים, במצב קשה. ביקשו שמייד נבוא.

"אימא,"... רצה להוסיף עוד משהו ולא יכול, נחנקו המילים..."אני אודיע לאחות, תבואי לרחבה, תקחי כסף..."

"אמרתי לו שלא ייסע, אני אלך להגיד לסבתא ומייד אבוא."

עדיין לא תפסה ואני יודע, כמה יודע.

 

רוכב על האופניים להודיע לעדה . בדרך פוגש את האישה, מחבק אותה, היא בהיריון עם השלישית שכבר לא תכיר את סבא שלה, רק מסיפורים. סיפר לאישה מה קרה. עלו על האוטו ונסעו, עמם גם המזכיר, כנראה שהם יודעים יותר אם שלחו אותו. נסעו בשקט, כמעט ולא דיברו, מהרהרים, וחולפים הזיכרונות והפחדים מפני הרע מכל...

 

אימא אמרה שהוא יתגבר. האם יספיק לה הפעם כוחה להיאבק במופלא מאתנו? האם תנצח האהבה את המוות? נכון, יש לכך הסברים רפואיים, אבל איך הולך פתאום אבא שלנו ונהיה לאפר? עדה לא אמרה דבר, שתקה ואולי בכתה חרש... אני בכיתי פנימה, זוכר מה שאמר פעם האיש המבוגר שבאה לו שמחה גדולה: אנחנו המבוגרים בוכים פנימה. אבל אני עדיין בן, גם אבא, נכון, אבל אצל אבא שלי אני עדיין בן, והוא תמיד אבא, אבא שלי... איפה אלוהים של עמיחי שמרחם לפחות על ילדי הגן?

 

רוח חמסינית נכנסה דרך החלונות הפתוחים, שטפה וייבשה את הדמעות, משל היינו רצים במרחב שאין לו קץ... בדרך...

 

תוך שעה היינו בשערי בית החולים, שעת צוהריים חמה-חמה. הגענו מפחדים לרדת מפני הידיעה, ממהרים לרדת - אולי נוכל עוד להציל, אולי בכוחנו עוד לעזור. האוטו עוצר, מן החלון אני רואה את חברנו מן התנועה, עומד שם ומוריד את ידו במין תנועה של ייאוש שפירושה "זה נגמר". אימא והאחות רצות אליו, אני עומד מן הצד והוא מפרש את תנועת היד... הוא נפטר.

 

"לא!" צועקת אימא ופורצת בבכי, האחות מחבקת אותה ומושיבה אותה על ספסל קרוב. מולם יוצא מזכיר התנועה, יהודי למוד סבל וקרבות ומחבק אותם. אימא שואלת, מנסה למחות, לא משלימה... הוא לוחץ את ידי, ואני אומר: אם למות, טוב לפחות ככה... הוא ממלמל משהו: "אבל למה?", גם הוא לא מאמין. חברנו השני ניגש אלי ונותן לי את השעון והתעודות. "קח," הוא אומר, "זה של אבא." עוד הוא מוסיף: "קפוץ עם המזכיר למשטרה לפני שסוגרים, לראות שלא יצטרכו לקחת את הגופה לאבו-כביר."

 

ואני, אני רוצה ללכת לראות את אבא שלי. אולי עוד אפשר ואם לא, להיפרד. והם אומרים לי ללכת למשטרה... הולך עם המזכיר, אומר לאימא ולאחות שאנחנו קופצים למשטרה. קופצים למשטרה. בדרך, הדמעות, שוב הרוח החמה, החלונות פתוחים. נכנסים לחדרי המשטרה בלב רחוב הומה, מי מהם יודע שהלך אדם.

 

מועברים ממחלקה למחלקה. כולם רצים וצועקים, רוצה לברוח מכאן. בסוף מגיעים לאיזה סמל עייף. "מי הנפטר? מה אתה שלו?"

"בן."

"יפה. אתה מוכן לחתום שאינך רוצה שייקחו אותו לאבו-כביר?"

המזכיר אומר תחתום. חותם. על מה חתמתי? את אבא אף אחד לא יחזיר, את אבא אף אחד לא ייקח. זוכר אותו רק אמש יושב בכיסאו, הכיסא שלו שאהב ליד שולחן הכתיבה, מעיין באיזה פרק או מתרגם, כבר אינני יודע. פתאום נפנה אלינו והחל מדקלם שיר של שלונסקי שאהבנו: "גאה ושפוי וכנפיו אסופות/ חוכר תועפה ועד נוגה/ חוצפתי שחמדה כוכבים בסופות/ מלכותי בלא תוגה/ ילד ניבט בי נוכרי ונפעם/ צחוק משובה מהסס בעיניים/ פחד יצחק מול שיבת אברהם/ עצי עקידה על כתפיים..." אמר וחייך. כמו אמר שלום. אבא.

וכאן בתוך חשכת הצוהריים איזה כוכב יאיר?

 

"מה אתה של הנפטר?" "בן,"... אני עונה מרחוק, מרחוק. "מסכים שלא ייקחו אותו לאבו-כביר?" אני יודע... אף פעם לא נתקלתי בשאלה כזו, ומה זה חשוב בעצם... מסכים, מסכים וחותם. על מה חתמתי. עוברים שוב בין המסדרונות, אנשים רצים ודוחפים, משהו כמו האב המחפש את בנו בבית החולים ב"בתחילת קיץ 1970" של א.ב. יהושע. עכשיו כבר הרבה אחרי... כבר שנה לאחר יום הכיפורים, לאחר נפילתו של בארי... נפילתו של עמית... נפילתם. נפילתנו. "זוכר," אמרתי לאבא,"אם תוכל תעביר את המכתבים של בארי לירושלים... לנעמה..." אבא רצה לעזור במשהו, לבטא משהו מן הכאב הנורא שלו על כל הבנים שנפלו. עזרתי לנעמה לערוך את הספר לזכר בארי, של בארי, ואבא התעניין ורצה לעזור... הוא כבר לא ראה אותו, כשם שלא ראה את ספרו שכתב לאורך כל חייו ולא הספיק להשלימו... אף פעם לא היה מספיק, כי תמיד צריך לעזור למישהו, להתנדב, לערוך משהו, או להחליף מורה, או להדריך תיירים, או לברך באיזו מסיבה או שמחה, או להבדיל - להספיד.

 

השבת האחרונה, נסעתי עם דורוני בן השלוש וחצי לקחת את ההורים מנתניה. הם היו שם במלון הקיבוץ, בנופש. טלפנתי מלמטה להודיע שהגענו.

אבא ענה: "אתם כאן, יופי שהגעתם." "אני עולה לעזור לכם," אמרתי. "אין צורך,"ענה. "יש," אמרתי, ועליתי לקחת את המזוודות. דורון התרפק על סבא והקשיב לסיפוריו. כל הדרך ישב על ברכיו ושמע את עלילות הנופש. אמא סיפרה שאבא לא הפסיק להתבדח עם טוביה יערי ממרחביה... ושבכלל היה חופש של בדיחות. כמובן, אבא לא החמיץ איזו נסיעת עבודה לתל-אביב, אל הדפוס שבו נדפסה חוברת "המאסף" אותה ערך. שם, אצל הלרמנים - בעלי הדפוס, הרגיש כמו בבית, והם אהבו אותו מאוד, יהודי שורשי כמותם. "וכמובן עשה גם סיור אלמנות," אמרתי בצחוק. "סיור אלמנות" קראתי לאותו סיור בו היה אבא פוקד את אלמנותיהם של ידידיו הטובים מימי ארצות-הברית שהלכו לעולמם: טברסקי, בן-נתן, נורמן ולאחרונה ג'רוזנסקי... בכלל, הייתי מתבדח אתו, אתה חי על המתים... המינגווי מת - אתה מוזמן ל"צוותא" להרצות; חמישים שנה למות שלום עליכם, או איזה תאריך אחר "חגיגי"... מומחה לספרות יהודית וכללית באמריקה. אבל את האהבה הגדולה באמת אתה משאיר לביאליק וטשרניחובסקי, ומעל לכולם - לשלום עליכם אותו אתה מקריא כשחקן מעולה, וכולנו מתגלגלים מצחוק. פעם אמר לי אחד מתלמידיך: "הוא בכלל היה צריך להיות שחקן ב'הבימה'". כך גם הייתה אומרת שושנה, הספרנית הוותיקה: "אצל יוסף למדו את ביאליק וטשרניחובסקי במלוא ההזדהות" (שבוע לפניו היא מתה לאחר ייסורים רבים. היינו כמה ערבים לפני כן אצל משפחתה לנחם, מי חשב אז?).

 

כילד אני זוכר דווקא את "מופים וחופים הכו בתופים!" בהברה אשכנזית כמובן. בלהה גלילי, שבאה באחד הערבים לנחם, סיפרה כי בנה אלון עלה פעם על הג'רמק עם פלוגת חיילים וקרא: "עיט, עיט על הרייך!" כמו יוס'ל בכיתה, ואני, אני אהבתי מכל איזה סיפור נשכח, אולי של פייארברג, אולי סיפור של אבא, על ילד יהודי בימים רחוקים, בעיירה ברוסיה שלפני המהפכה, ילד ההולך בין העיירות אחר קולו של כינור הבא מביתו של פריץ העיירה, או אולי ממקום אחר. סיפור עצוב, יהודי כל-כך, עם הרבה תקווה ושאיבה למשהו נעלה יותר... סיפור שהיה אבא מספר בימי ההולדת שלי בגן ובכיתות הראשונות, והילדים היו שקטים ומקשיבים עד שנדמה כי אפשר לשמוע את קולו של הכינור המתייפח, המתגעגע... אז נזכרתי שאמר: "על קברי תכתבו מה שביקש שלום עליכם לכתוב על קברו: 'כאן נקבר יהודי פשוט ואוהב חיים'", וראיתי, ממש ראיתי את כתב היד המופלא שלו על החוברת שהוציא לציון חמישים שנה למותו של שלום עליכם ואף צייר את דיוקנו. הכתב שלו היה באמת מיוחד במינו, איזה יופי וניקיון מיוחדים. את עיתוני הקיבוץ הראשונים כתב בכתב ידו והם ממש מעשה אמנות.

 

נחזור לשבת האחרונה. סבתא השאירה דג מבושל במשך כל השבוע ולא היה מי שיאכל אותו מלבד אבא כמובן, שהיה אוכל בחדווה את המאכלים היהודיים לקול מחאותיה של אימא. מחאות לחוד ומעשים לחוד. כל יום היה אריה האופה נכנס לחדר ועל כוס משקה היה מחליף עם אבא רשמים והערכות על הנעשה בעולם, בארץ ובקיבוץ. עוד הוא מכלה את הדג ומגיעה משפחת ידידים לביקור. משפחה שעזבה לפני כך וכך שנים, וכל שנה ביום הכיפורים היא באה לפקוד אותנו. השנה לא באו ביום הכיפורים והחליטו לכפר על כך ולהגיע לביקור פתע דווקא בשבת זו. נו, אין ברירה, אבא הולך לקבל את פניהם, לשתות משהו, להחליף סיפורים. הוא כבר עייף מאוד, אולי כבר ידע כאשר שבוע לפני כן ערך ערב בקיבוץ על פרוסט. מה פתאום פרוסט בקיבוץ? בסוכות? השיגו סרט מן השגרירות האמריקנית המספר על הימים הראשונים של החלוצים בארצות-הברית, והיו הסברים על הדמיון בינינו לביניהם. אני לא באתי לערב, חששתי שלא יקשיבו, חששתי לו... אבל אמרו לי אחר כך שהיה יפה מאוד והוא הקריא באנגלית ובעברית: "עוד הדרך רבה לפני...עוד הדרך רבה..."

 

אהב את הדרכים, אהב לטייל, יוצא עם החוגים לידיעת הארץ, ובגיל מבוגר יותר עם תיירים, רבנים רפורמיים ואחרים, וזוכה לשבחים ובעיקר לביקורים בלתי פוסקים מהם. הדרכים ברגל והדרכים בשיר, "הדרך הגדולה" של אלתרמן מכאן, ו"הסוס הדוהר אל החופש" אצל ייסנין מכאן - ומכאן השאיפה אל היפה.

 

עכשיו שוב באוטו, הרוח החמה מכה בפנים, החלונות פתוחים, בוכים אל המרחב, אל הדרך, חוזרים הביתה, בלי אבא. שעה של נסיעה בחזרה, נועם אחי הבוגר בא אחרינו, כמה דקות אחרינו, הסתובב בבית החולים, שמע מה שקרה מן הרופא וחזר בעקבותינו. בשלוש אחר הצוהריים אנחנו ברחבה, זו הרחבה שכל הדרכים מובילות אליה והיא נקראת על שם חברת הנוער "אודים" שאבא היה מחנכה יחד עם ריבה. "אודים" קראו להם, כי היו אודים מוצלים מאש השנאה הנוראה ומשסיימו את חוק לימודיהם בטרם צבא, החליטו להשאיר זיכרון לקיבוץ בדמות הרחבה בכניסה, זו הרחבה ממנה יוצאות ההלוויות, הדרך האחרונה. מחר הם יבואו כולם ללוותו... (זוכר איזה תרגיל חורף בנגב בשנת 1965, אנחנו מצורפים ל"גולני", התקפה על היעד, אני מפקד מחלקה, קוראים לזהות את היעד, מישהו קורא בשם משפחתנו: וילפנד קדימה! אני מתקדם, מפקד התרגיל, אלוף משנה, עוצר את התרגיל: "מי זה וילפנד?" "אני." "תמסור ד"ש חם לאבא מיחזקאל מ'אודים'." (יחזקאל היה אז הסמח"ט של גולני, בעבר נער פרטיזן ביערות, ניצל מן השואה והתחנך בקיבוץ שלנו).

 

מגיעים. כמה ותיקות כבר על הרחבה, מחכות, רוצות להיות עמנו ברגעים הקשים... אנחנו ממשיכים, רוצים להיות עכשיו לבד. אימא נכנסת ראשונה לחדר, עכשיו לבד, אנחנו אחריה לבית שהתייתם. אני יוצא אל הבית שלי, למיכל שהביאה את הילדים. חוזר כמו מדרך ארוכה-ארוכה, מחבק אותם ודמעות חמות באות. אילה עוד קטנה, אני לוקח אותה על הידיים ויוצא בחזרה אל חדר ההורים. יום חם היום, חמסין. בדרך אני שר לה "ציפ, ציפ, ציפור קטנה...," ואחר כך "עפה הציפור איננה, עפה הציפור איננה..."

 

נכנסים לחדר, כבר באו ידידים. אילה אומרת: "סבא, סבא!", נכנס אריה האופה, השכן והידיד ואומר משהו באידיש כמו: "היה לך הרבה נחת...," ובוכים. אחר-כך שוב עם הילדים והאישה עד להשכבה, ובלילה מותר לבכות עד כלות. ובחלום אני רואה את הסוס הדוהר של ייסנין שאבא כל-כך אהבו, זה הסוס שבתוך המהפכה ממשיך לדהור אל החופש והוא תמיד בדרך... והציפור משיר הילדים עפה ואיננה...

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: