בטרם / יגאל וילפנד

 

בטרם

יגאל וילפנד - עין השופט

איור מאת יעקב גוטרמן

 

(ראשית סיפור שנכתב בתקופת ההמתנה של מלחמת ששת הימים/יוני 1967)

איור מאת יעקב גוטרמן

תמה שיחת הקיבוץ, החברים יוצאים החוצה. חם. בלב כמיהה לא ברורה למשהו שיקרה, לפגישה, לשיחה, להיות ביחד. במפגש הדרכים שליד בית הרווקים המולה רבה, כאן נפגשים וותיקים המהלכים לאיטם וצעירים שנתקעו מרצונם בפקק והם משיחים בסעיפי השיחה שזה עתה נסתיימה.

 

"אתה מספר לי מה האמת והרי אני בן קבוצתה", עולה קולו של מנחם בקושי על קולו של אבי ידידו.

 

"ובכל זאת לא צריך למהר ולפסוק, תזהר שלא תהיה במצבה", אומר אבי לאיטו וכבר מצטרפים אליהם מכל העברים שומעים ומשמיעים. אנשים מתרוצצים כה וכה ואין שקט בלבם. אמהות, ואבות מנוסים מתחילים בהשוואות, כיצד היה במבצע סיני ואילו בעלי זיכרון ארוך חוזרים אפילו אל ימי הפלמ"ח ומלחמת השחרור. הנשים רצות לחדרים לראות העוד בעלם קיים ואמהות תרות בסתר אחר בנם. פתאום אוהבים יותר ודואגים יותר ורוצים להיות ביחד הגדול.

 

עם בוקר, מן הרחבה מתקרבים והולכים שני אנשים המזכירים במשהו, חיילים, צעירינו נוהגים לכנותם בשם "המזעיקים". מתפקידם להביא את צוו הקריאה, "הקורא לדגל." הם נכנסים בשערנו וכולם נסוגים מהם כמפני מגפה. רק לא אני, חושבים החברה בלבם. עדיין לא ברור האם מדובר בסתם כוננות או אולי זוהי המלחמה שעליה מדברים אלופי הפיקוד באומרם: "וכאשר תקראו למבחן."

 

איפה כאן אפרים אורבאך? אפרים אורן אתם מתכוונים מבינה אותם מירה, בואו אראה לכם וכבר היא מחשבת בראשה: אפרים פירושו יצחק, אילן, יואל, כלומר חטיבה 7, כלומר שריון, כלומר מצב חמור, וכבר יודעים כולם שהחטיבה מגויסת. האופטימיסטים טוענים שכל זמן שהם לא מגויסים לא תהיה מלחמה. ואילו הפסימיסטים מוסיפים כהנה וכהנה פרטים שהתקבלו משרותי הידיעות הפרטיים על תקרית בצפון, על הכרזת מג"ד, על צווים המוכנים למשלוח.

 

בבית האמנים, הנקרא כך על שום ששנים מאמנינו ידועי השם שוכנים בו, שמחה. עשרות מיודעים ועוברים לתומם חוגגים את יום הולדתו של איציק.

 

כל רגע מצטרפת משפחה נוספת לשמחה. שוב מחליפים דעות, מספרים על כך שנאוה עומדת להיפרד מארנון כנראה בגלל שהיא בוגדת עם יואל, אוכלים מן העוגה של יפה וצוחקים מלוא הפה. ה"מזעיקים", שליצנינו קוראים להם: "המזיקים", מגיעים עכשיו יחד עם מירה המלווה אותם בחיוך ואומרת: זה אפרים! כשהיא מצביעה על בחור מתולתל שער שמעט שערות שיבה נראות על ראשו, דבר המשווה לו ארשת של יופי מיוחד כפי שאומרות בנותינו החביבות בשיחות ההבחנה שלהן. "כן" עונה אפרים, ספק בשמחה, ספק בתמיהה: אני הוא, לרשותכם. וכבר הוא מסתכל לעבר אשתו אורנה כמו יודע וכמה יודע כי מרגע זה חששה.

 

"מה העניינים"? מתייצבים מחר ב- 08.00 במקום הקבוע, יבוא אוטובוס לקחת אתכם, עונה אחד המזעיקים כמתוך דקלום.

 

"נו יש ברירה כשהמולדת קוראת מי אנחנו שנסרב," אומר אפרים. בואו תתכבדו בינתיים, מזמינים אותם החברה ומזעיקנו שוכחים לרגע את חשיבות המעמד ומרשים לעצמם להתכבד. כן, נזכר אחד מהם: אתה צריך לקרוא גם לאיציק, גולן, אילן ויואל. וודאי, מהרהרת מירה, אין מקום לטעויות אצלנו.

 

בעל השמחה, ידידינו איציק נקרא אף הוא לשרת את המולדת. "כבר יהיה לי יום-הולדת," אומר מנחם, "אתה רואה את הגבעה הקרובה, יש לך שתי דקות להגיע לפסגתה, להבריח את האויב ולחזור. "זוז!" יום הולדת יהיה כבר שם, מסיים מנחם את פסוקו ומתחיל לארוז.

 

בא הבוקר שוב אין פקפוקים שהמצב חמור, הבית מתרוקן מצעירים, גם הצנחנים נקראו לדגל וזה אומר שהולך להיות משהו רציני. "לנו לא קוראים סתם," אומר אברהם לבני בגאווה. "אנחנו יודעים מה פירושה של מלחמה," אנחנו, פירושו אצל לבני, הצנחנים של פעולות התגמול ומבצע סיני, לבני עבר פעולות אלו כחייל בשרות סדיר והוא וודאי יודע מה זאת מלחמה.

 

"כשאת לבני לוקחים, פירושו שעלולה להיות מלחמה," אומרת אמו טובה בשמץ של גאווה ובהרבה דאגה, סוף כל סוף את הדמעות על הכר מזילה היא בלילות הארוכים והחשוכים ולא בנה היורה בעוזי. מה הם בכלל מבינים הבנים הנפלאים שלנו, שהכול כה פשוט וברור להם שרק יחזרו ילדים, שלי, שרק יחזרו.

 

גם גיבורנו אבי מתכונן ליציאה, הוא נכנס לחדרו שלא סודר מזה שבועיים ועוד ריח הקפה משיחה אחרונה עולה ממנו, לוקח זוג מצעים, כמה לבנים, גרביים קרועים שלא תוקנו עדיין, שני ספרי שירה מן האחרונים שיצאו, נייר ועט והמזוודה לשעת החרום מוכנה.

 

הוא איננו מחולי הצבא, נכון יותר לומר שהוא שונא צבא מובהק.

מעולם לא מצא עצמו בתוך ים הפקודות הסותרות, בתוך מדיניות הכבוד הצמודה לדרגות ובתוך שאר גינוני הצבא. הוא איננו איש המציית לפקודות והמותאם למסגרת וכל מי שניסו להתלבש עליו העלו חרס. ברגע ששוחררה קצת הרצועה חזר לסורו ושוב הוא אבי משדות העמק, מבגדי העבודה, מן הרגליים היחפות, מן המרחבים.

 

עכשיו הוא מתכונן לגיוס, האם תהיה זו מלחמה? לפי התחזיות הפוליטיות, האמונות על חברנו והמופיעות בעיתונות, היה מדובר על כך שמצרים יותר מתונה מסוריה וירדן והיא אשר תמנע מלחמה. אתמול החליף שיחה של אינפורמציה עם חברנו מייטיק היושב בכל הוועדות החשובות של המפלגה ויחד סיכמו שכנראה לא יהיה מנוס אלא מלהילחם.

 

כשיושבים בחדר על כוס קפה קל יותר לפתור בעיות עולם, להסביר מדוע מעצמה זו נוהגת כך ומדוע זו נוהגת אחרת ומה בדיוק אמרו בממשלה וכו... אבל מה פני הדברים בשעה זו שמודיעים לך שזה עתה התחילה המלחמה ואותך לא שאלו ובתוכניותייך לא התחשבו, פשוט התחילו. עכשיו עת הוא יושב סתם כך בחדרו עדיין לא השלים עם כך שיש ללכת, על פי רוב רק תוך כדי נסיעה נכנסים לאווירה וכשאתה בא למחנה לוקח כמה דקות ושוב אתה חייל לכל דבר.

 

ניגש אל מירה ויעל להחליף רשמים, לדווח מה נשמע ופשוט להירגע קצת בצילו של בית, באווירה של קירבה ורצון לעזור הנוצרת בימים מעין אלה.

 

מבויש דפק על הדלת, תמיד חש כאילו הוא נכנס לבית לא לו, בעלה של מירה נלקח לפני כשבוע לצבא ומישהו מאותם פוסקי שפתיים ומחפשי רכילות להכעיס יכול לפצות פה ולצפצף כאילו יש דברים בגו...

 

נכנס, קיבלה אותו בחיוך, חמודה כרגיל, פנים דאוגים קמעה, עיניים יפות החודרות במבטן. "מה שומעים מאברהם," שאל את שאלתו הרגילה לפתיחה. " שום דבר", אני כבר ממש דואגת, אל יפה כבר הגיעו מכתבים מאיציק שמספר שהגיעו מכתבים וחבילות ואילו מאברהם, כלום.

 

"העיקר את בסדר," אומר אבי. "שלחי עוד חבילה ותאמיני יהיה טוב". מדי ערב הוא חוזר על המשפט הזה, מי יודע אולי זה יעזור. יעל מציעה קפה ומספרת על כמה חברים נוספים שנלקחו לחזית. "מחר אני מתגייס". אומר אבי בתקיפות אל עצמו ואל הנערה.

 

"אני רואה שאתה כבר לא ישן בלילות, מתהפך בייסורי מצפון על שעדיין לא גייסו אותך".

 

"מה אתה חושב שהם כבר עושים שם," שואלת מירה ואח"כ בחיוך: "ומה בכלל אתה תעשה שם?" אמת, מה יעשה שם? מתהפכים גב-בטן, חופרים קצת, אחרי הכול מה שהוא עושה בבית חשוב הרבה יותר. בייחוד שלקחו את שני האנשים המרכזיים בענף בו הוא עובד והוא למעשה נשאר המבוגר היחידי בענף. אלא שאין השאלה חדלה להציק לו, נכון שמבחינה צבאית אני בסדר, הוצבתי בגוש ואם אתגייס למקום אחר אחשב כעריק. נכון שגם כאן צריכים אנשים, אבל בכל זאת אינני יכול שלא להיות עכשיו עם החברה, וודאי יושבים עכשיו סביב מדורה ושרים, אולי גם מופיעה איזו אמנית מאותן המסתובבות עכשיו כגיבורות ישראל ונזכרים בכל הימים שהיינו בצבא. ואם ביתר רצינות לחשוב, הרי איך זה ייתכן שלא יהיה עם כולם, שאם באמת זוהי "שעת הרת גורל," הרי לא ייסלח לעצמו לעולם שלא זז מכאן.

 

יש שעות שאינן יפות יותר להיסוסים, צריך היה ללכת ומזמן.

 

נכנסת יעל, מכנסיים קצרים, בנויה כאתלטית, עיניים חומות, טובות, מחייכת בביישנות.

"נו, מה שלום הפרשנים?" מנהג עשו להם מדי יום ביומו מירה ויעל שואלת ואבי מסביר ומבהיר, מנסה להרגיע. מן החדר הקטן נדמה כי אפשר היה ביתר קלות לפתור בעיות עולם. לו היו מקשיבים לנו ייתכן וכלל לא היו צריכים את כל זה. לא פעם היה מהרהר באפשרות של ניתוח ההיסטוריה דרך יחסיו של המנהיג עם אשתו. מה למשל קובע בהחלטותיו או אי החלטותיו של נאצר האם חיי האהבה שלו עם אשתו משפיעים על כך. אומרים אצלנו שהאישה אינה משפיעה מספיק אבל הרי זה דבר לא נכון, לפעמים גם חוסר השפעתה קובע לאנושות הרבה יותר מאשר החלטותיו וכישוריו של המנהיג.

 

עוד הוא חושב והרדיו מביא הקלטות מן הגייסות השונים.

 

זה מבקר אצל חיילי השריון בנגב וזה אצל טייסים בבסיס אי שם וכ"א מהם מרבה מילים כיצד חיילנו שומרים על רוח של גאווה ואהבת ישראל. מתגעגעים הביתה וחולמים. בערבים כאלה גם השירים זוכים לתחייה מחודשת ומילים שבימים רגילים אנחנו אוטמים אוזנינו משומען הופכות פתאום למילים של יום, יום שאין מבטאות מהן.

 

ליפתח גרודנמן מאשתו צילה והילדים ולמנחם הופשטטר מן החברה בגרעין "צאלה" השיר: "אילו כל האוהבים" מאת גמזו ונחצ'ה ועוד ועוד... הבנות מקשיבות לתוכנית תוך שהן עוסקות במלאכת הקודש של הסריגה ובמלאכת הפה, היא הרכילות המצטברת שבימים אלה לא רק שאינה פוסקת מלפעול אלא עוד מגבירה חיילים, עתה הן מוסיפות הערות לשמות המוכרים ואלו שנדמים כמוכרים.

"וודאי," אומרת מירה הוא היה איתי בצבא, "אפס גמור."

 

"ואת ציפי גרוס את מכירה?"

"לא. מי זאת"

"זו אחת שהתחתנה עם פרוייקה מנהלל ואח"כ התגרשה ועכשיו יש לה בן..."

 

וכך הן מרחיבות את מעגל ידיעותיהן כשאבי מוסיף כהנה וכהנה מידיעותיו הנרחבות בשמות, מקומות, שושלות, משפחתיות, וקשרי קשרים אחרים.

ומנאוה מיוחס לאברי גולדין, מחכים ואוהבים אומרת הקריינית.

 

נאוה מיוחס, השם מרעיד מיתרים בלבבו. אהבה גדולה אולי הגדולה ביותר. עמק של חום ויתושים, הוא המפקד במקום, היא המורה לאנשי המח"ל שצורפו ליחידה. פגישה ראשונה אינה מעוררת רושם רב, סתם עוד מורה. אט, אט, היא כובשת אותו, נדמה שהנערה הזאת יכולה לכבוש כל אחד בחיוך שלה, בתמימות החכמה הזאת. בהתפנקות צנועה, ביופי שקט ועמוק, בעיניים כחולות שכל הטוב והיפה שבעולם צולל בהם כשקיפות מימי הירדן שכה אהבו שניהם. שיחות על כוס קפה, חיוכים, ספרים שקראו, שתיקה, מבטים, שוב שיחה קולחת. שאלות קטנות. ציפייה לשובה מן החופשה. היא מהעיר הוא מן הקיבוץ. היא נחרב עליה עולמה ועל כן מחפשת אלוהים. הוא נדמה מאמין ועל כן מחפש אלוהים. אחרי זמן מה מספרים זה לזו רגשות וקורות. לפני כמה חודשים נפל חברה בשעת מילוי תפקידו כשמצנחו לא נפתח בשעת צניחה. שלושים שניות שהפרידו בין החיים למוות... בינו שהיה כה יקר לבין זכרו שנותר. "וכל שעל אינו את," כתבה לו פעם, כמה צדקה, וכל שעל אינו את. כמעט אלמנה בת עשרים ואחת.

 

"כמה אכזרי הוא העולם הזה. לו היה ניתן לי הייתי יושבת אצלו, אצל ריבון עולם, מול פניו כילדה קטנה בחיק אבא גדול וזועקת שישמעו כל הרקיעים, למה זה כך, למה צריך שיהיה כך, מדוע אתה נותן חיים ואח"כ לוקחם, את הטובים ביותר ואיך?" כתבה.

 

עיניים כחולות מול עולם אכזר, מה יכולות לעשות עיניים כחולות מול עולם שאיננו מבין.

 

נאווה עדיין אני אוהבך ילדה, את תמימותך כילדה קטנה שפקחה עיניים לעולם גדול וראתה שמיים, ים וחול, ילדה שהולכת לפעמים בשדות הגדולים, מתיישבת בין הרגבים, קרוב, קרוב לאדמה, מפוררת את הרגבים, מביטה אל השמיים הכחולים ומנסה להבין. עד שמישהו בא ומושיט לה יד ואומר לה כי מאוחר. כי כבר שקעה השמש, כי צריך...

 

 

פעם אמרו לייסד מפלגה של אנשים טובים, של אהבה שאינה תלויה רק ביצר, רק בקניין... האם זה אפשרי, אולי רק במכתבים.

 

נאווה, יצאו פעם אל הגבעות שליד הגבול, ממש ליד הירדן, המון פרחים, חפירות, ערבים מעבר לגבול, נפנפה בידה, מישהו ירה, לא קרה דבר רק הביטה בהם בעיניים כאלו זועקות, למה? אח"כ הלכה לתפקיד אחר. כתבה לו, "אני ואתה שני ניגודים, שני עולמות, אל יהיו אשליות, המרחקים גזרו ללכת, הלב רצה מאוד ולא יכול."

 

כעבור כמה חודשים קיבל ממנה הזמנה ובה כתוב לאמור: נאוה מיוחס ואברהם גולדין נישאים. למטה הוסיפה בכתב ידה ועכשיו אתה מבין את פשר שתיקתי, אנא בוא. חשב לנסוע ולא נסע, שוב חוסר האומץ בעוכריו.

 

"מה אתה חולם שם? מעירה אותו מירה מחלומותיו, קח, הקפה עם חלב בדיוק כפי שאתה אוהב."

תודה ילדה.

 

אתה יודע הוותיקים לוקחים את העסק ברצינות אמת. שם לב כשהוותיקים לוקחים את העסק ברצינות, כנראה שהם חשים טוב מאתנו, לאחר שעברו כל כך הרבה מלחמות, קיבלו כנראה תחושה מה רציני ומה סתם כך. זה כמה ימים יושבת המזכירות המצומצמת ומתכננת את ההערכות. בכל הקיבוץ נחפרו שוחות, הוותיקים ומעט הצעירים שנותרו בבית משפרים ומדפנים, אלמנות הקש טומנות בקפה את כל דאגתם ואהבתם לאלו שבמרחקים. מן הסליקים ומשאר המחבואים יוצאים לשרות פעיל בדים וניירות שחורים שידעו כבר ימים טובים בסיני ובמלחמת השחרור. שלוש נשים הנשואות לוותיקי ההגנה ופעילי הרכש עוסקות עכשיו בדאגה להאפלת הנקודה. בשעות הלילה הן מגיחות מאחורי חלונות ובמעברי המדרכות כשהן מתריעות על כל אור המרצד לו מן החרכים. במזכירות מתכנסת עכשיו מועצת המלחמה המורכבת מרכז הביטחון השוטף, המזכיר וחברי וועדת הביטחון. מתכננים את עמידת הקיבוץ בימי המבחן. על לוח המודעות מתפרסמות הודעות לאוכלוסייה שנותרה בבית. רשימת חברים המוזמנים לאימוני נשק, חלוקה במקלטים, תורנות ליד הטלפון. בענפים עושים את ההכרחי. נערינו מן המוסד הרחיבו פתאום כתפיים, בגרו בין יום וכבר הם מרכזים ונושאי ענפים לכל דבר. הטרנזיסטור נעשה לבן לוויה לכל חבר. חברים שמעולם לא נגעו במכשיר המשוקץ הזה הפכו לפתע לחסידיו הנלהבים. הפרשנות עולה כפורחת בכל שולחן ותחת כל עץ רענן עומדים חברים ומשיחים ויש המביאים דוגמאות היסטוריות מלוות בעשיית חשבונות ויש המסתפקים במה ששמעו מאוזן שלישית מפי הגבורה.

 

חברנו זילברברג מן המפקדים הנערצים של הפלמ"ח וצה"ל נמצא עכשיו במוקד ההכרעות, קרוב למטה ומדי יום הוא מדווח בטלפון הודעות ההופכות מיד לעדות המלך.

 

שמעתם, זילברברג טוען שלא תהיה מלחמה בשבוע הקרוב, מניחים קצת להכנות, מזילים דמעה ונאנחים, הלוואי. שמעתם זילברברג אומר שהבוקר תגיע השעה, עד עתה אומתו הודעותיו, מי יודע אולי הוא באמת יודע.

 

במזכירות הטכנית, נמצא כנראה מרכז הידיעות, כאן יושבות שתיים מנערותינו החמודות שמתפקידן לקלוט ולהעביר שמות, שיחות, עניינים והעיקר להעביר ידיעות חיות מן המתגייסים.

 

על דף יפה המחולק לשלושה טורים מאורכים רושמת מינה את הדשי"ם המתקבלים, טור, טור ותפקידו, בטור הראשון שמו של המגויס, לידו שעת הקבלה והמקום ולידו פרטים נוספים. כך כתוב כאן כי מנחם רוטמן צילצל בשעה 16.00 מאי שם ומסר כי הכול בסדר ואחריו עשרות רבות של חברינו שזכרו לב אישה דואג ועיניים של בת ודיווחו משהו ממשהו.

 

הלבבות נוטים לטוב בימים שכאלה. חברות שלא דיברו זו עם זו במשך שנים מהלכות עתה בשדרה חבוקות ומחליפות רשמים. וויטקה לווין שזה עשר שנים שומרת טינה לרינה פרומקין על שהצביעה נגדה בשיחת הקיבוץ כשהציעו אותה לקורס מטפלות בן שבועיים באורנים, נראתה לפי עדות של שלוש חברות, שאחת מהן התעלפה למראה עיניה, מוסרת ד"ש חם מבנה של רינה וכל זאת כשחיוך של אהבה נסוך על פניה.

 

רבות מן החברות אינן עומדות בפיתוי להיות קרובות לטלפון בשעת מסירת הד"ש מיקיריהם והן ניגשות מדי פעם אל המזכירות על מנת לוודא, לשאול או לקוות כי הוגשמה משאלתן והטלפון המקווה הגיע.

 

בצהרי היום מגיע אוטו הדואר כשהוא מצפצף כדי לדווח על בואו עוד מרחוק, יש הפוגשים אותו כבר בכניסה לקיבוץ ויש הרצים אחריו עד למזכירות וכאן ברחבה ממש אסיפת המונים ותוך דקות מעטות מחולק הדואר כולו ורשמי הכתוב מועברים מאוזן לאוזן ללא שובעה. עם ערב גובר הצורך והרצון להתכנסות בצוותא, חבורות, חבורות של נשים מתכנסות בחדרים על כוס קפה או תה ומחליפות רשמים, פחדים ותקוות.

 

ועדת תרבות מצומצמת שהוקמה במיוחד על מנת לבדר את האנשים דווקא בימים אלה, דואגת מדי ערב בערבו למשהו... הרצאה, מסיבה כלשהי או סרט, חברנו זילברבג מוסר מדי פעם ההערכות על המצב שיש בהן כדי לעודד את חברינו בימים קשים אלו. במיוחד נחרטה בזיכרונם של החברים אמירתו שעשרת המכות שחטפו המצרים בימי משה הן כאין וכאפס לעומת מה שיחטפו עכשיו אם רק יעיזו. היו שראו באמירה זו מידה של שחצנות אבל רוב החברים נרגעו קמעה ולילם זה שהוא הלילה האחרון בטרם, עבר עליהם ביתר שלווה.

 

עכשיו לילה, יושב בחדרו כשמסביבו ערימות של עיתונים וספרים מנסה לרשום רגשות. מנורת השולחן הקטנה מאירה עכשיו כתקווה מועטה. על השולחן אי סדר משווע כמחשבותיו, באוויר מן הרגשה של בטרם, איך לבטא אותה. יש בזה משהו מן האהבה, משהו מן הכמיהה אל הבלתי ידוע, איזה רצון עז שיהיה מה שאתה רוצה, איך עושים שיהיה מה שאתה רוצה. בחוץ ירח נפלא, תמיד ערב מלחמה משחק עמנו אלוהים בירח נפלא שכזה. אוחז את העט, רושם מן הלב אל הדף, רושם:

ערב מלחמה/ הנערות כמהות לאהבה( מאיפה לנו זאת?)/ מזג האוויר חמסיני/ בערבים הירח מציץ/ מבעד לעבים החמים/ ומצית בלבבות/ כמיהה לא תשוער/ לחיים. ( אם זה היה עוזר, אם)/ אתה מביט בעיניה/ מנסה לחדור עמוק, עמוק/...

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: