גן החרובים של בלו היה לגבעת נדל'ן / יגאל בן חיים

 

גן החרובים של בלו היה לגבעת נדל"ן

יגאל בן חיים - רמות מנשה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

 

איור מאת יעקב גוטרמן

גבעת חייך עוד ניצבת שם

צריף נשכח

חלוקי האבן חשופים בלבן

פטל דוקר בערוץ הוואדי

עץ חרוב מוכה בזמן

בית עלמין נושק לאורן

צלקות שהזמן שהיה בך

מציף מצליף ברגש

את פני הכאן לפרוטות זהב

 

ש… ש… שקט הס בונים את קירות האבן התלולים ליד בית הקברות זוהי גבעת החרובים שנטע בלו ככוורן הדבורים של אז… היום הגבעה בנויה וכבר לא עונה…

 

מעשה שהיה כך היה לפני שנים רבות היה בלו רותם את סילונה סוסתו האהובה, סילונה שהייתה בעינינו הילדים של אז ברמות מנשה הסוסה המהירה בעולם. היו שהוסיפו כי הייתה בכלל במקור סוסת קרקס איטלקי שעבר בארץ. בסיפורנו בלו היה עורם על עגלתה של סילונה את חביות המים וכך היו שניהם עולים במעלה הגבעה הצחיחה שהפכה לימים להיות גם להר המנוחות המקומי התחנה הסופית של כולנו. כך במו ידיו של אותו בלו שוקמו שיחי החרוב ממש כאותם פליטי שואה של גרעין "בוני הנגב" שבמקום הנגב בנו לעצמם ולנו את בית רמות מנשה בלב שממת הקוצים והאבנים.

 

עם השנים התאוששו שיחי החרוב והאלה והפכו כפלא לחורשת עצים ירוקים. עד היום אני תמהה כיצד שרדו שיחים אילו את אלפי שנות הגלות וכאילו חיכו והמתינו לבלו ולחבריו החלוצים שיגיעו כבר להרוות את צימאונם היבש. ואכן בלו היה משקה אותם בנדיבות ואהבת אין קץ כבילדיו. אנחנו הילדים הראשונים של הקיבוץ עם גבי (בנו של בלו) בראש היינו מוזמנים לעיתים לעזור במלאכת ההשקיה. אך ניתן לומר כי ברוב המקרים שיחקנו ודהרנו במורדות הגבעה יותר מאשר עזרנו. כך כאילו יש מאין החלה השממה על הגבעה לפרוח. כילד צעיר בקיבוץ של אז הפעים אותי החזון ההזוי הזה של להפריח עצי חרוב נבולים לאחר אלפי שנות היעדרות בגולה. כך או כך האיש, הסוסה, העגלה וחביות המים הפכו את המקום לגבעת חרובים פורחת, שדרת ברושים מרהיבה.

 

עברו השנים ויש ואני פוסע עם עצמי או ילדי במורד הגבעה לבקר אצל אבי בבית החיים או אל סבך הפטל שם היינו כילדים בונים ערי מחבוא בדרך היורדת למעין מאחורי הדיר הישן, בואך אל דובי וסוסיו. היום הנוף השתנה לבלי הכר, בולדוזרים שעטו, עקרו, חפרו וגדעו את העצים הירוקים. הגבעה הוצאה למכירה, הכורת כרת הבולדוזר שעט, בחיפזון נבנו חומות אבן ובטון מזוין, כמו בימנו הכל בקצבו של הזמן ואני עוד נטוע לי בזיכרונותיי על בלו וגבי בנו שכבר מזמן נחים להם בגבעת העלמין, זיכרונות של ילדות שטופות אור וצל בקיבוץ של פעם, על גבעה פורחת שהלכה ואיננה וכל הנדל"ן שבעולם לא יחזיר את פריחת החרובים שם במעלה בגבעה ובמורד הוואדי של בית החיים.

 

בעודי עורך את הפרוזה קרה הרצח ברמת הכובש. כפסיכולוג ולא רק, חשבתי לעצמי על כעס ותסכול אנושיים כאשר הם כלואים ללא מוצא וטיפול... כן פעם היו לקיבוץ תחנות ואנשי מקצוע לבריאות הנפש שהופרטו, להנהלת הקיבוץ לפחות בקיבוצי אין את הידע והרגישות הדרושים... כך זאת על רקע קריסתו של מפעל חיים, התוצאות יכולות להיות הרסניות ביותר. היום מותר לספר כי לפני כשלוש שנים ממש בעצם הפריחה של חורשת החרובים נערכה פגישה שאותי ריגשה בגלל ההזמנה לבית שתמיד יישאר גם שלי וכך במועדון לחבר נפגשנו ותיקי הבנים והבנות עם נציגי הקיבוץ ויקטור וגברי שהזמינו אותנו לחזון הקמת גבעת בנים חוזרים מעין מקבילה משלימה לתשובה. גברי דיבר על כ-300 מגרשים לבניה... ואני חשבתי לעצמי כי גם 30 מגרשים כהתחלה יספיקו... כך גבעה משונה שכזאת תקלוט את היורדים חזרה אל חיק הבית.

 

קיבוצים רבים כמו רמת השופט, יחיעם, גת ועוד רבים למדו מהר ובהצלחה כי בן חוזר הוא ממש כמו למצוא את משפחתך מחדש. עוזבי קיבוץ מענית כמשל בחרו בהתנגחות משפטית על החלוקה המפלה של נכסי בוני הקיבוץ ובית המשפט העליון יפסוק בעניין. אכן ציפיות גדולות יוצרות אכזבות גדולות. במבט לאחור ובמבט נוסף להיום דומני כי דווקא ההיעדרות של חברי לילדות היא הכואבת. בני הדור השני נושאי הקיבוץ של היום חמקו וכנראה כלל לא התכוונו להגיע אל החזון שדובר בו באותה שיחה והעדיפו את חלוקת הנחלות והנכסים לבני הדור השלישי. את כעסכם על שלא היינו אתכם בשעות הקשות של הבית אני מבין ומעריך אך לו היה מתקיים דו שיח עניני יתכן והיינו מקשיבים ומגשרים על פערי הרגשות והדעות לקראת פתרון מקובל, שהרי לא כל אחד יכול לתרום באופן ישיר למקום שעזב אך יש ותרומות נעשות לעיתים מבחוץ בעקיפין בכדי שיהיה גם לכם בית מוגן… הדיון הזה לא נעשה ואולי זה עדין לא מאוחר. כי בעדר דיאלוג ההפסד הוא כולו של שני הצדדים. דומני בנימה אופטימית כי לתחושתי דווקא לבני הדור השלישי יהיה קל יותר למצוא את דרך האמצע למפגש ואף להשקות את החרובים שעוד נותרו.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: