הסיפור האמיתי על הרולה בבאר / יפתח מזור

 

הסיפור האמיתי על הרולה בבאר

יפתח מזור - משמר הנגב

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מי יודע מהי רולה?

‏הבדואים, שוכני המדבר, מספרים כי בלילה כשהשמש שוקעת, הרולות השחורות הורגות אדם, יוצאות מתוך בארות המדבר...

איור מאת יעקב גוטרמן

לפני חמש שנים, כשעוד הייתי חסון וחזק, בן 13  ‏ליתר דיוק, רבתי עם הוריי והחלטתי שנמאס לי מכל הקיבוץ הזה; מההורים, מהחברים ומביה"ס. לקחתי תיק קטן, בקבוק מים, שק שינה ודג מיובש והתחלתי ללכת; לא היה לי משנה לאן.

 

יצאתי מגדר הקיבוץ אל השדות. השעה הייתה שבע בבוקר. בהתחילה ההליכה הייתה קלה ונעימה, עד שהתחלתי להיכנס לשעות החום המדברי של אזור הקיבוץ שלי. אז ההליכה הפכה קשה ומתישה, החום טיפס לכמעט40 ‏ מעלות. השמש הכתה בקרקפתי החשופה. זכרתי את מה שלימד אותי המדריך מחוגי סיירות, ביום שמש חם, יש לשתות לפחות כל שעה. לכן, כדי שלא אתייבש, הצבתי לעצמי חוק שכל שעה אנוח ואלגום מלוא השלוק. מדי פעם גם נגסתי בדג היבש, ומתוך פחד שגם לי יקרה הדבר, שתיתי עוד ועוד.

 

צעדתי מספר שעות. הנוף מסביבי היה עגלגל וחד גוני. מרחבים ריקים של גבעות דלות, צחיחות, צהבהבות. הרוח הלוהטת היה הרעש היחידי בסביבה. ‏עד שפתאום, נקודה קטנה ושחורה תפסה את עיני הימנית, ואחר הצטרפה גם העין השמאלית - התמקדתי בה. כמו חתול הנמשך לשמנת הרגשתי שאני חייב לגלות מה זה. סוף סוף מצאתי לי הרפתקה חדשה. הרהרתי בליבי.

 

התחלתי לצעוד לכיוון המבוקש במלוא המרץ. הלכתי והלכתי, נחבטתי, נשרטתי, אך ככל שגדלה הנקודה, כך גם גדלה מידת הסקרנות שלי, וקצב ההליכה רק גבר. כעבור שעה קלה הנקודה התבהרה. היה זה אוהל בדואי אפור, ולידו הייתה באר מים עשויה מלבנים.

 

נעמדתי, חששתי להתקרב אל האוהל, אך לפתע, הציץ מתוכו אדם, לבוש שחורים, כשד יצא החוצה והחל להתקרב לעברי. בעוד אני חושב אם לברוח או לא, הוא הגיע כל כך קרוב אלי, שכבר החלטתי להישאר. יכולתי ממש להרגיש את נשימותיו. פחד עז אפף אותי. לבי החל לדפוק כמו קטר.

 

הוא היה זקן מאוד. אולי כבן שמונים. עורו הכהה היה חרוץ ומקומט, כפיה עיטרה את ראשו, ריחות עזים של טבק ומדורה עלו מבגדיו הבלויים. פתאום, הוא החל להרים את ידו הימנית. צעקתי מרוב פחד. אך זו, לא עברה את חצי הגובה, והושטה לעברי, במטרה ללחוץ את ידי. "אהלן ו'סהלן." אמר. תוך בִלבול מעורב בפליאה הושטתי את ידי אליו. בעקשנות רבה הוא קרא לי לבוא לאוהל, ובאין ברירה הלכתי איתו, לא בלב שלם. אני לא סומך על זרים, ובעיקר לא בלב מדבר, כשאין ‏איתי אף אחד וברור שאיני יכול להגן על עצמי.

 

נכנסתי לאוהל, התיישבתי ונשענתי על כרית אדומה ומזוהמת. הבדואי שאל אותי אם אני רוצה קפה, עניתי בחיוב (למרות שידעתי שאסור לי, כי אני עוד קטן). הוא הוציא את סיר הקפה מתוך המדורה שבערה באוהל, מזג לי כוס, התיישב מולי ושתק.

 

שעות בין ערביים הגיעו, השמש כבר החלה שוקעת. המתח מהמפגש הראשוני עוד הורגש באוויר.

 

"מאיפה אתה?" הוא שבר פתאום את הדממה.

‏"אני מקיבוץ משמר הנגב, מרחק כמה שעות הליכה מכאן." עניתי.

"ומה ילד בגילך עושה במדבר האכזר הזה לבדו?‏"

"נמאס לי מהחיים הרגילים והמשעממים בקיבוץ. ללמוד, להרביץ ‏לחבריי, לריב עם הורי. יצאתי לחפש לי קצת הרפתקאות חדשות."

הבדואי הסתכל עליי ואמר "אתה די אמיץ לילד בגילך. ‏אבל, אני חייב לספר לך שהמקום הזה מסוכן יותר מכל מקום אחר. אסור לך להסתובב פה לבד!"

‏"למה?‏" שאלתי בסקרנות ובמעט חשש.

‏"תישמע י'עיבני, המדבר הוא לא מקום לילדים. בלילות כאשר השמש בורחת אל תוך האדמה."

‏"מה?!" התפרצתי לדבריו.

"שוקעת י'אהבל!"

"אז תגיד שוקעת!"

"טוב, שתוק! אוסקוט! אוסקוט!". המשיך הזקן בסיפורו:

 

"‏אז בלילה, כשהשמש שוקעת, מתחילים לצאת מתוך בארות המדבר קולות מוזרים. קולות שאוזן האדם נמשכת אליהם כמו עקרב אל אש. אלה הם הקולות של הרולות השחורות הורגות אדם. לא כדאי להיפגש עם הרולות. הסיפורים מספרים שהן עולות מתוך הבארות, מחופשות לבדואיות תמימות לבושות שחורים ומתחילות להוציא את צליליהן הקסומים. וכשמגיע אליהן אדם, לאחר שהלך שבי אחר קול שירתן, הן מפתות אותו לשתות ממי הבאר המכושפים. ואז פתאום, קול שירתן, נשמע כצרחות איומות מחרישות אוזניים. האיש נופל על הארץ מרוב אימה, ומת. אתה רואה את אוהלי הריק?! כל משפחתי נרצחה על ידי הרולות הנוראיות. אסור לך להתפתות לצליליהן! ואל תעז לשתות ממי הבארות שבסביבה! נוס לך, שוב לקיבוצך!"

 

‏לאחר סיפרו של הבדואי הרהרתי לעצמי, הייתכן דבר אל-טבעי?רולות, שדים, רוחות - הייתכן?

 

השמש שקעה, אור המדורה הכתום עמעם באוהל, פניו של הבדואי פעם הופיעו פעם נעלמו. השתיקה שלטה. ‏הבדואי הוסיף עוד עצים למדורה, האש גברה ושטפה את האוהל באור אחיד. לפתע, החלו להישמע קולות מוזרים מכיוון הבאר. הבדואי קם בבהלה וקפץ לעברי מבועת. "אתה שומע? אתה שומע? אתה שומע את הקולות?" התאמצתי להקשיב, אך קולות הנפץ של עצי המדורה ונשימותיו הצרודות והמהירות של הבדואי המבוהל, גברו על הצלילים מסביב. "תירגע". אמרתי לו, והדפתי אותו בעדינות הצידה. "לא יכול להיות שיש דבר אל-טבעי בעולם!"

הבדואי היה המום. הוא התרומם, הביט בי באימה ואמר: "אז איך אפשר להסביר דברים, אפילו פשוטים, כמו שמתוך האדמה, בלב מדבר יבש וצחיח, יוצאים פתאום מים חיים מתוך באר? ואיך תוכל להסביר את הקולות המוזרים היוצאים מתוך הבאר לעת ערב, ואת מות כל משפחתי?"

 

"את המצאות המים בתוך הבארות אין בעיה להסביר. למדנו בחוגי סיירות שכאשר יורדים גשמים, אפילו מועטים, המים בחלקם, מחלחלים לתוך האדמה, עד שהם מגיעים לשכבת אדמה אטומה שלא נותנת להם להמשיך לחלחל. שכבה זו נקראת 'שכבת איטום'. שם הם מצטברים ויוצרים מאגרים טבעיים תת קרקעיים הנקראים 'אקוויפר'."

"איך?‏" שאל הבדואי.

‏"אקוויפר." אמרתי, "אתם הבדואיים חופרים וחופרים עד שאתם מגיעים לאקוויפר או במילים אחרות ל'מי התהום', ומשם מוצאים את המים."

‏"כן, ואיך אתה מסביר את הקולות המוזרים שצצים מתוך הבאר לאחר השקיעה, ומושכים אותנו כמו שגבר נמשך אל אישה?‏"

"הקולות המוזרים הם בטח קרפדות וצרצרים המעדיפים סביבה לחה שבדרך כלל מצרצרים ומקרקרים בלילה. וזה שאתם נמשכים אליהם, זה בטח בגלל שהמקום הזה כל כך משעמם שאין לכם מה לעשות ואתם קופצים על כל מציאה חדשה."

"והמשפחה!" מה עם המשפחה? ‏כולם מתו יום אחרי יום!"

"בבאר יש תנאים אידיאלים לשגשוג של וירוסים, חיידקים וגורמי מחלה נוספים. שתיית המים עלולה לגרום לשלשולים ועקב כך להתייבשות. התייבשות קשה גורמת לאדם להזות הזיות ויכולה אף לגרום למוות. כנראה שההזיות, הן אלו הגורמות לכם להאמין בהמצאות הרולות. לא למדתם שצריך להרתיח את המים לפני השתייה כדי לקטול את כל המחלות?"

‏"וואללה?" הבדואי הסתכל עליי במבט המום.

"אתה די חכם לילד בגילך‏. איפה אמרת למדת את כל זה?"

‏"בחוגי סיירות" עניתי.

"אני יכול גם להצטרף?‏"

 ‏"כמובן יש חוגי סיירות גם לבדואים. תחזיר אותי לקיבוץ על הגמל שלך ואני אתן לך את הכתובת."

‏"וואללה?!"

 

וכך הבדואי הזקן החזיר אותי הביתה, ואני למדתי להעריך יותר את חוגי סיירות ואפילו לא רציתי יותר לברוח כדי שלא אפסיד פעולה.

 

ובאשר לבדואי. היום הוא כבר מדריך מכובד שמעביר חוגים לעדה הבדואית בסביבה; אך ימיו ספורים כי בריאותו לא כל כך...

 

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: