שינויים - סיפור הזוי על כפר אמיתי / עידן בן-שלום

 

שינויים - סיפור הזוי על כפר אמיתי

עידן בן-שלום - קיבוץ דגניה ב'

איור מאת יעקב גוטרמן

 

הכול קרה כל כך מהר, שאף אחד מאיתנו לא באמת הספיק להבין או להתכונן. זה התחיל בבוקר חורפי אחד שמשה שיטרית, האינסטלאטור, הודיע שהוא סיים.

איור מאת יעקב גוטרמן

טוב, זה לא בדיוק היה נתון להחלטתו שלו אבל בכל אופן הוא סיים לעבוד כאן אחרי 23 שנה שבהן הוא רבץ אצלנו בבוץ, בתיקוני פיצוצים גם בחורף המקפיא אבל בעיקר בקיץ הלוהט - לא ממש נעים...

 

יום אחרי שמשה נעלם הייתה אסיפה ובבת אחת הורידו לנו את ביטוח אובדן כושר עבודה, סגרו לנו את ארוחת הערב בחדר האוכל, הפריטו לנו את תרופות המדף, הורידו את האש"ל, וקיצצו את התרבות.

 

היינו המומים מדי בכדי להבין, או שסתם היה נוח להישאר בבית ולהסתכל על חנה חברת הקיבוץ שלנו, כשהיא עושה שטויות ומביאה כבוד בתוכנית ריאליטי חדשה בזמן שבחדר האוכל, האסיפה הצביעה בחיפזון וסגרה את הכול בחבילה אחת.

 

יום אחר, כך היה יום חמישי. גמרתי לשטוף את הבית והבנים אמרו לי שאני חייב להגיע לארוחת הערב האחרונה, כי מיום ראשון זה כבר הכול יהיה היסטוריה.

 

כשהגעתי לשם ראיתי את גיגי יושבת גמורה בחוץ, לבושה בשק יוטה וזורקת חול על הראש. הבנתי שגיגי מתאבלת חזק. אני עוד איכשהו אכלתי את הסלט שלי חנוק מדמעות אבל בשביל גיגי זאת הייתה מכה ממוטטת.

 

גם שלזינגר והילד הגיעו לארוחה הזאת. בדרך כלל שלזינגר לא זורק שיט לעבר המקום אבל יש לו את היכולת להתברג לרגעים היסטוריים אל מול המצלמה ולהיות חלק בלתי נפרד ממהלכים קובעי גורלות. הילד ישב על כיסא, מחויך מאוזן לאוזן ומרוח בשוקולד. כשהוא גמר הוא רץ לשחק במכסה של הביוב באמצע חדר האוכל, כי אצל השלזינגרים מאמינים בצעצועים חסכוניים.

 

מוני כהן נכנס בבהילות לחד"א כשהוא חיוור וצעק בקול נרגש שגיגי התמוטטה. רצנו כולנו החוצה. תפסתי את גיגי בכתפיים, היא הייתה קרה ואפאטית לחלוטין. ניערתי אותה וצעקתי עליה שאסור לה להתמוטט עכשיו כי אין לנו יותר ביטוח אובדן כושר עבודה נכון לאתמול. שמעתי חבטה מאחור.

 

כשסובבתי את הראש ראיתי שאליעזר שיפמן התעלף. הוא לא יכול היה להאמין כנראה שאין לנו יותר ביטוח אובדן כושר עבודה. מוני רץ בצליעה להביא קומקום עם מים, אם כבר אז כבר...

 

גיגי מלמלה דברים לא ברורים. מישהו הציע לתת לה נורופן אבל אז מינה חולדאי הופיעה משום מקום וצרחה בהיסטריה שהפריטו גם את התרופות אתמול ואין כסף יותר לנורופן כי הכול עבר עכשיו להיות על חשבון החבר. יוכי, רזה וחיוורת, עישנה בעצבנות מביטה מזועזעת על כל ההתרחשות.

 

המצב היה קשה. הילד של שלזינגר שנשכח בסערת האירועים היה תקוע בביוב מפרפר בניסיון להיחלץ אבל משה האינסטלטור פוטר שלשום ולא היה מי שידע איך פותחים את הביוב.

 

פתאום הגיעה רכזת התרבות לחדר האוכל והודיעה שאי אפשר לעשות את פורים, כי קיצצו את תקציב התרבות לחצי ואין כסף לבירה חופשית יותר שמחלקים לכל העמק כמו בכל שנה.

 

היינו בייאוש טוטאלי. ג'ולי שמש הקטנה שפירקה את ההגשה נראתה עצובה. היא בכלל לא מהקיבוץ אבל היא הבינה שהלכה לה הכנסה קבועה של 60 ₪ עבור שלוש שעות של עבודה בערב. היא כמובן לא הבחינה שנוני, אדמונד ושני 'שיכונאים' יצאו כל אחד עם שתי חתיכות חלבה ביד במסלול "עוקף קופה". כנראה שגם היא הייתה בהלם או שהבינה שאין כבר טעם להילחם.

 

בינתיים גיגי התאוששה ואמרה לרכזת התרבות שהיא רוצה לקחת את ראש השנה על עצמה. כולנו התפעלנו מהמהפך המהיר בעלילה. גיגי חייכה בעייפות אבל הרכזת נהייתה רצינית ושאלה את גיגי אם לדעתה היא והצוות יוכלו לעמוד בהוצאות של "התפוח בדבש".

 

אנחנו הסתכלנו משועשעים בפינג פונג ההזוי הזה. הרי זה רק סוף פברואר ועד ראש השנה... מי בכלל יודע מה יישאר כאן בקצב הזה...

 

הילד של שלזינגר חולץ מהביוב אבל מרוב אושר על השחרור המפתיע הוא רץ וחטף מכה בראש מהפינה של השולחן. ככה זה עם ילדים קטנים, הם קודם רצים מבסוטים ומסתכלים אחורה ואחר כך נתקעים במשהו וגומרים עם מצח מנופח. גם אנחנו לפעמים.

 

פיני בלנקו הופיע עם מצלמה לתעד את הערב האחרון. שלזינגר ישר נעמד מול המצלמה עם הילד והבולקלה על המצח. "צלם". הוא ציווה על פיני והפעם תורו היה להיות מחויך מאוזן לאוזן. אפילו את הרגישות להיות קצת עצוב בערב כזה (ולו רק בשביל התמונה) אין לו לאיש הזה.

 

זהו, חשבתי לעצמי, הוא שוב פעם יהיה בתמונה כשעושים היסטוריה. אני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שראיתי אותו בארוחת ערב בחדר האוכל אבל כבר אמרתי שיש לו יכולת פנומנאלית להתברג לאירועים היסטוריים.

 

ג'ולי גמרה להכניס את העגלות למכון הקירור. היא חשה על בשרה את הקור המנשב מהמקרר הגדול ובכלל. ממחר היא בלי עבודה, בלי פינה חמה לפתור בה תשבצים, בלי אינטרנט מהמחשב שבקופה ועם הרבה סגריריות בלב - חבל לי עליה, דווקא בחורה חמודה.

 

כיבו את האורות. מישהו צעק שארנון שמר הצליח לרדת לראשונה מהמיטה עם המפרק החדש. כולם חשבו בלב שבאמת כבר הרבה זמן ששמר לא בשטח ורואים שיוסל'ה לא ממש עומד בעומס של האכלת החתולים לבד. השיעול שלו ממש החמיר.

 

גיגי קיפלה את היוטה וטאטאה את החול. לקחה את הילדה ואת "סייגר" הכלב הלא ברור שלה והלכה הביתה. כנראה שהיא הפנימה את השבר ועכשיו היא תמשיך הלאה. אחרונת המוהיקנים הגיגי הזאת.

 

מחר, חשבתי לי בתוגה, נתעורר אל שחר חדש שבו לא יהיה לנו ביטוח אובדן כושר, לא יהיה לנו חדר אוכל בערב, לא נוכל לקבל תרופות בחינם על חשבון הקיבוץ ולחלק לכל מי שמבקש וגם התרבות מקוצצת בחצי.

 

בסוף הערב משה שיטרית התקשר אליי וסיפר לי שאשתו קנתה סלון חדש בעשרת אלפים שקל מכספי הפיצויים. ידעתי שאת הערב הזה אני לא אשכח עוד הרבה זמן.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: