שנת חופש / עידן בן שלום

 

שנת חופש

עידן בן שלום - דגניה ב'

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך ספרו: הלוויה של קפטן שקולניק

 

סבתא לאה הייתה בת 93 כשהחליטה שנמאס לה והיא רוצה לעזוב.

איור מאת יעקב גוטרמן

למה פתאום נמאס לסבתא לאה - תמהו כולם בקיבוץ. האם מפני שמהלך השינוי לא עבר באסיפה האחרונה? האם בגלל שראתה רחוק יותר מכולם והבינה שככה אי אפשר להמשיך? האם משום שלא הסכימו להתקין לה ראוטר אלחוטי וקצב הגלישה באינטרנט לא השביע את רצונה ואת צרכיה? ואולי בגלל שסגרו לאלתר את "הבום" (הפאב המקומי) מפני שלא הצליחו להוציא לו רישיון עסק? בקיצור, המון תהיות ושאלות ליוו את מהלכה התמוה של סבתא לאה ולאיש בעצם לא הייתה תשובה וודאית.

 

אז נכון, שדמי העזיבה שלה הגיעו לחצי מיליון שקל אבל זה באמת היה רק "פינטס" מעבר לצרכים בסיסים של שכר דירה, תשלומים ארנונה חשמל ומים, אחזקת הפיליפינית ההמומה, קניית רהיטים, ככה בקטנה, ואולי איזה מסך פלזמה שטוח ומפנק 32 אינטש לראות את ערוץ הספורט, זה ממש לא היה העניין. הרי במילא סכום שכזה לא היה מספיק להרבה יותר, כך שאיש לא חשד שמדובר פה באיזה מעשה שגובל בחמדנות.

 

גם שלושת ילדיה, 13 נכדים וששת ניניה לא הצליחו לעצור את סבתא לאה בשעטה שלה החוצה אל החופש. "מספיק לי" כך אמרה לכל מי ששאל אותה. "נמאס לי מהקלות הבלתי נסבלת של החיים פה", היא נאמה בקולה הרם והצלול לכל מי שרק היה מוכן לשמוע. "אני רוצה יותר הגשמה, יותר חלוציות, יותר ערכים. אני לא יכולה יותר לסבול את הדאגה לשלומי, את הטיפול המסור והמפנק שאני מקבלת פה. די מספיק, קיבלתי די והותר ועכשיו הגיע תורי לתת בחזרה".

 

למי שהמשיך להקשיב לה הייתה מוכנה הסבתא לפרט את תוכניותיה לעתיד. "דבר ראשון, כמו שאני עוברת לכפר מזור אני נותנת בעיטה לרוזי הפיליפינית שלי ומשחררת אותה לכל הרוחות. נמאס לי מהקוטרית הזאת כבר. מה היא יודעת על ציונות, על עבודה קשה, על מה שעברנו פה כשרק באנו לעמק הזה? תראו הפרינססה הזאת. רק הגיעה וכבר קיבלה לעצמה חדר מדוגם בביתי, (שנים הרי הייתי הפרימוס של קלמן וסוניה עד שהצלחתי להעבירו אליי), קיבלה גם תקציב המפונקת, קלנועית חדשה, ביטוח בריאות, מספר לחדר האוכל על חשבוני, מנוי על העיתון "פותחים שבוע", תיבת דואר אצל סמי ומדבקות עם שמה אצל דבורה במכבסה, ובקיצור קיבלה הכול! וכשאני אומרת לה: תשמעי רוזיל'ה, אנחנו עוברות לכפר מזור לעשות קצת הגשמה ואולי גם ציונות אז היא מתחילה ליבב לי: "אבל סבתא, מה יהיה? מה נעשה לבד? מי יבשל לנו? מי ייקח אותנו למרפאה? מי ייתקן את הקלנועית שלנו כל יום שישי? מי ינקה לנו אם ציפורה לא תשלח את אילנה...?"

 

אתם יודעים מה אמרתי לה? "רוזי יקירתי כך נזפתי בה, מצידי שתלך הקלנועית לעזאזל! אנחנו נתחיל ללכת ברגל ממש כמו בימים שסבא קלמן היה עוד חי ואז הייתי גומאת איתו קילומטרים כל יום. מה קרה לך שנהיית מין פיליפינית שוקולדה מפונקת? לא נאה לך אז קפלי את הדברים שלך ותחזרי למקום שממנו באת. אני אסתדר גם בלעדייך".

 

כמובן שלא גיליתי לה שבמילא אני עומדת להעיף אותה כי אני מתכננת טיול תרמילים גדול במזרח. זה היה החלום שלי, שנים, ורק חיכיתי לרגע הנכון שיבשילו כל התנאים בכדי לממש את הפנטזיה הזאת. אני כבר יכולה להרגיש את עיקצוציה של השמש הטובה של קופנגאן על עורי הלא צעיר בזמן שאשכב לי פרקדן על החופים הקסומים של תאילנד עם פינה קולדה ביד אחת וצ'ילום ענק ביד השנייה כשאני מוקפת בכל הצעירים היפיופים האלה מסביבי... גן עדן, פשוט גן עדן. ואחרי שארווה את צימאוני בעולם הגדולה אני אחזור לכפר מזור ואחפש עבודה ואולי אתחיל לחשוב על לימודים. אני חייבת לחשוב קדימה...

 

המזל שלי שבקיבוץ שאני עוזבת עשו אקזיט למפעל כך שיהיה לי קצת כסף להתנהלות רגועה עד שאני אמצא כיוון בחיים. מי שמשגע אותי זה הבן הזה שלי שכל הזמן מנדנד לי לא לעזוב. הוא לא מפסיק להטיף לי שככה לא עושים." את לא יכולה פשוט לקום וללכת אימא". כך הוא מייבב באוזן החירשת שלי. "את לא מבינה שאת יכולה למוטט פה הכול, אם את וכל החברים שלך תחליטו לקום וללכת פתאום? מי יישאר לשמור על הקיבוץ? מי ימשיך פה את הצמיחה הדמוגראפית? מי יחלוב? מי יקטוף את הפרי? מי יחרוש ומי יזרע? מי יעשה פה חג ומי יחפור פה קבר בעת הצורך (לא עלינו)? זה פשוט חוסר אחריות שגובל באגואיסטיות" הוא ממשיך לחפור ולהטיף לי באוזן החזקה, "אין לך מצפון אימא? כך גידלת אותי? זה החינוך לאחריות שהטפת לי כל הזמן? לזה את קוראת טובת הקיבוץ? לתת כפי יכולתך ולקחת לפי צרכיך?"

 

"די די" אני אומרת לו, "תפסיק ליילל כבר קרצייה! בגלל יצורים פתטיים שכמותך אני קמה והולכת, מה אתה לא מבין את זה? תראה מה עשיתם אתה והחברים שלך עם המקום הנפלא הזה שהשארנו לכם אבא שלך ואני. אתם חבורה של חנטרישים ועלובי נפש. במקום לפרוח ולהפריח רק הסרחתם פה את הכול והחרבתם את כל מה שבנינו בעשר אצבעות ועכשיו אתה בא להטיף לי על התמוטטות? על כך שלא יישאר מי שיקטוף אבוקדו ויחלוב פרות?! לך אתה בעצמך תחלוב ת'פרות. הרי כבר שלא עשית שום דבר משמעותי לטובת המקום הזה, שום אחריות! רק על התחת שלך שמרת כל הזמן אפילו את רוזי הפיליפינית שלי הצלחת להנדס ואל תספר לי שלא ניסית - ממזר חרמן שכמותך...

 

סתמתי לו את הפה. הוא ושני האחים שלו, חושבים שהם ימשיכו לחיות פה על חשבוני עוד שנים... חסרי בושה שכמותכם! מזל שקלמן כבר לא בין החיים שלא נאלץ לראות את שלושת הקאקרים שגידלנו. זה היה הורג אותו!"

 

ביום שישי אביבי בחודש מרץ הגיעה המשאית של המוברים עד לפתח ביתה של סבתא לאה. צפצוף הרוורס של המשאית של "אילן הובלות" החריש את כל השכונה והוציא את כל השכנים החוצה כדי להיפרד מסבתא לאה. סבתא ישבה בכורסא שלה, לבושה בחולצה צבעונית ומכנסי שראוול. על ראשה הייתה קשורה בנדנה אדומה ועל גופה לבשה ווסט צילום שקנתה במשביר לחקלאי שבוע קודם ביחד עם זוג מגפי "רדבק" אוסטרליות.

 

כשאילן והבריונים שלו נכנסו לדירה הקטנה הם ראו שסבתא מנמנמת לה ברוגע. רק שהראש שלה, שלפתע צנח למטה רפוי סימן את תחילתו של מאבק לא נעים, שעניינו - מי הולך לשלם על יום העבודה המבוזבז, אם בכלל...

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: