זיכרונות ילדותי / הילה שי

זיכרונות ילדותי

הילה שי - [אילת השחר]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

הזיכרונות הכי רחוקים שלי מאילת השחר הם של מיץ ענבים טרי, חמצמץ מתוק, סחוט מענבי הקבוץ, שהיה מוגש לנו הפעוטים בקיץ.

איור מאת יעקב גוטרמן

אני זוכרת במעורפל אותי עומדת, קטנה, במטבח בצריף גדול וחשוך עם חלונות רשת גדולים, וכוס מיץ כזה, ורוד- סגול - עכור, מוגשת לי מהקערה בה נסחט, עם שאריות ענבים צפים בו. נשים עבות בשר בבגדי עבודה וסינרים מסתובבות וטורחות בחדר הגדול, האפל ומלא האדים.

 

בחורף, בשמיים, מעל השלולית הענקית במרכז אילת, שנוצרה ממי הגשמים, ליד עצי הברושים הגדולים, ושהשמיים התכולים השתקפו בה, התעופפו להקות ענקיות של צפרים, התפרשו באלפיהן כרשת שחורה אך אוורירית, מרפרפת, משנה כיוון ומטס לרגעים, ומכסה את כל פני השמיים. אנו הילדים היינו עומדים מוקסמים במשך זמן רב מלווים בעינינו הנישאות למעלה את הצפרים החולפות, מי ידע מאין, מרחפות גבוה גבוה מעלינו וממשיכות למחוזות עלומים אחרים, משאירות אותנו מאחוריהן, כשרגלינו נעוצות כשורש באדמה. מי יתנני עוף, הייתי חושבת במעורפל, באורח ילדותי, בעקבי אחריהן בעיני זמן רב, בכל המטסים, התרגילים, ההתפרשויות המרהיבות והשבירות החדות של הלהקה העצומה, ימינה שמאלה כמו לפי צו של מפקד אחד... גם אני רציתי לעוף. כמה קסם היה בריחוף הזה הרחק מעלה, בתוך התכלת האינסופית...

 

פעם גם ניסיתי לעשות משהו בנדון תעופה, וצרפתי גם את אחי הקטן לניסיון. לבקשתי, אימא נתנה לי למטרה זו, וילונות בד חומים ישנים, ואני, בת השש, שמתי אותם במי סיד בתוך קערת האמייל, אחרי הבית, לכמה ימים, כדי שילבינו ככנפיים; קשרתי לי ולאחי בן השלוש את הכנפיים הללו לכתפיים, ואחר כך רצנו על הדשא סביב בית הורינו, אני הגדולה בת השש ואחרי מיטלטל ומדדה אחי בן השלוש, כשזרועותינו מתנפנפות למעלה ולמטה, והוילונות הספוגים מי סיד נגררים ומתחבטים על אחורינו ונשרכים אחרינו על האדמה. להתרומם לא הצלחנו...

 

בשנים, 1950-51, היה קר במיוחד. אלו היו השנים שלאחר מלחמת השחרור בה השתנו כל סדרי בראשית. באותן שנים קפאו המים בצינורות וביקעו את חלקם. בבקרים היו גבישי קרח קטנים, במקום טיפות טל, על כל הדשאים ועשבי הבר. שורת עצי הפיקוס בואכה חדר האוכל הפכה שחורה מהקור. היה קר גם דרך נעלי העור החומות. הקור הקפיא את הבהונות. בבקרים היו השלוליות מכוסות מעטה קפוא. הפיקוסים נגזמו בסוף החורף ההוא מכל עלוותם שלא התאוששה, לכלל גדמים קרחים שעמדו כך זמן רב, וחלקם גוועו מהשוק.

 

בשנת 1952 או 1953, היה שלג בכל הגליל. שכבה לבנה כיסתה את כל הגבעות מסביב, את הגגות, את עלוות העצים. אותנו, ילדי המשק, לקחו להרים סביב ראש פינה לשחק בשלג, שראינו לראשונה בחיינו. לימדו אותנו לעשות בובות שלג, עם מקל במקום אף, לזרוק כדורי שלג קפואים זה על זה. פגיעתם היתה מכאיבה למדי, ומקפיאה... לא הצלחתי לסכם לעצמי אם אני אוהבת את המעטה הלבן, החגיגי, הקפוא הזה או לא.

 

הטיולים שלנו, הילדים עם המטפלות, הובילו אותנו לכיוונים שונים. בכיוון האחר, מאחרי בית הורי ואחרי השדות הייתה חורשת איקליפטוסים שבחורף הייתה מלאה כשטיח אדום בכלניות. אך אליה וקוץ בה: ריח רע של בשר רקב עלה ממנה. הפרות המתות היו מושלכות בה וגוויותיהן קידמו את פנינו, המטיילים בצחנה עזה וזבובים, שלא לדבר על מראה הפרות הגדולות המתפוררות והמרקיבות שהיו מוטלות שם דוחות ומפחידות... באחד השדות הסמוכים לקבוץ, מאחורי בית הורי, צמח, בודד בלב השדה, שיח שיזף, ענק ומצל כעץ רחב ידיים, שפריו כונה בפינו - דומים. פעם אחת, בעת ההבשלה, הלכנו לשם שלושה ילדים, כבר מעט יותר גדולים, עם תרמיל צד צבאי. קטפנו ומילאנו אותו וגם אכלנו מפרי העץ האחד - הפרי הכתום - מתוק - חמצמץ, והשיח נותר מלא פרי כשהיה, על הארץ ועל העץ...

 

כל השכנים בביתנו חלקו דשא אחד שלא פעם ראה סירי פול מצרי חום - גרעינים שמתבשלים על פרימוס רועש על המרפסת של אחד מהשכנים. כשהפול היה מוכן נקראו הכול לכירה.. על הדשא המשותף הזה הייתי נדבקת, ילדה זערורית, לבני התשחורת מהקבוץ, ולצעירים מהעיר שגרו באהלים גדולים בקבוצנו... הגפירים, הנוטרים והפלמחניקים. אלו היו שרים לתוך הלילה את השירים הנוגים שספגו מיוצאי רוסיה, על הדשא שליד ביתנו, בזכות אמי בעלת ההרמוניקה. ובזכות כמה צעירים בני הקבוץ שהוריהם גרו בסמוך. אימי שגרה ליד דשא זה הייתה יושבת עם החבורה ומנגנת במפוחית - היד דמוית האקורדיון שלה, שגם בזכותה צורפה לקבוצת הפלמחניקים הצעירים ממנה בכמה שנים. היא הובילה את השירה, שירי פלמ"ח ושירים מקומיים כגון 'שם בחורשה מעין מים, נרוצה נטבולה את הרגליים...', שיר שנכתב בקבוץ עין-חרוד, שלימדה אותה עמליה חברתה, השירים הנוגים היו משתפכים אל תוך הלילה... 'שיר הפינג'ן', ו'כבר הלילה יורד ועוטף את ההר, והתן מילל בגנים...'

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: