לנשום עמוק / הילה שי

לנשום עמוק

הילה שי

איור מאת יעקב גוטרמן

 

... אני מוכרחה לשכנע אותו להשאיר אותי בעבודה בחדר האוכל. זה ממש קיומי עבורי. יהיה נורא אם לא, וגם לא הוגן לזרוק אותי אחרי כל כך הרבה שנים כאן. לאן אני אלך בגיל הזה, גיל 55?

איור מאת יעקב גוטרמן

ישבתי וחיכיתי לפגישה המיועדת עם מנהל חדר האוכל החדש-ישן שהשימו מעלי בחדר האוכל, ישיבה שתקבע את גורלי לשבט או לחסד. הוא, שכמובן מוכר לי ואני לו במשך שנים רבות ואפילו גידלנו ילדים ביחד באותו פעוטון. נפגשנו בהשכבות המשותפות, אז הבדיחות שלו הצחיקו אותי... ובינינו, הוא גם די מצא חן בעיני באופן אישי. גבר נאה, שאוהב להרשים ויש לו במה, איש מאד מעניין וגם שר נהדר ויכול לגנוב כל מסיבה. בקיצור - טונות כאריזמה וקסם אישי. אני גם די מיודדת עם אשתו ואפילו עבדנו יחד פה ושם. אך עכשיו בהפרטה - מצב מוזר וחדש בקבוץ. השימו אותו כאחראי על חדר האוכל והוא מחזיק את גורלי בידו. בסופו של דבר, שנינו שחקני שחמט על אותו לוח, הוא ואני יודעים שגם הוא, שכביכול מנצח על התזמורת הזו, בעצם נמצא כמוני במבחן, מועמד להדחה, וצריך להוכיח את עצמו. אין עכשיו סנטימנטים.

 

אולי זה יהיה על חשבוני? במצב החדש הזה של הפרטה, אין דין ואין דיין, אין זכויות עבר של עובדת טובה וחרוצה במשך שנים. כמו שאמר חכם אחד - המצב במידה רבה הוא - אם לא נהיה תלויים זה בזה, נהיה תלויים זה לצד זה ...רק שאני אהיה זו שתיתלה קודם...

 

אם לא אעבוד פה בחדר האוכל אצטרך לצאת לשוק החופשי ולהתחיל לחפש פרנסה בחוץ. איך עושים את זה? לא מתאים לי עכשיו, לא מוכנה לזה נפשית, לא רוצה את זה, זה מפחיד עד מוות... עבודה מחוץ לקבוץ? ים זר לי שאיני יודעת לשחות בו. מאוחר לי לכך... מחוסר ברירה אני אהיה פועלת ניקיון בעיירה הקרובה?, ואולי מט''בית, זאת אומרת, מטפלת בזקנים, שיוכלו להגיד לי: לכי הביתה, לא רחצת את הזקנה ההיא מספיק טוב... או, את לא נחמדה איתה, היא לא רוצה אותך... לרעוד מפחד אם יאהבו אותי או לא. אנשים שקודם אולי לא הייתי אפילו מתקרבת אליהם, עכשיו אהיה מטפלת של אמם הזקנה. בכל מקרה, לחיות על משכורת מינימאלית, ולהיאלץ להתחנף לכל מעסיק, להיות שמן זית זך עם כל אחד, לחייך תמיד ולהרגיש תלויה על בלימה... ועדיין גם זה לא יבטיח שאמשיך לעבוד שם למחרת... חוסר הביטחון המזעזע הזה במה יקרה מחר.

 

מה עלי לעשות?

 

מצד שני, אין יותר מדי קופצים על הג'וב שלי כעובדת חדר אוכל, אבל... היום כולם מועמדים להדחה ויש מי שיחמוד אפילו את העבודה הזו, שלי. אם לא אשכנע אותו, את הבוס ששמו עלי פתאום, שכדאי לו להשאיר אותי בעבודה הזו שאני עובדת בה כל כך הרבה זמן, ושבה נאלצתי לא פעם - בתוקף היותי מגישה וזמינה תמיד להערות ולהטפות והצקות, לספוג את כל הריטונים והטרוניות של הזקנות על האוכל החם/קר, על מזג האוויר, על העוף שלא הספיק או על הכתם של השמן ששפך סועד לא זהיר על הרצפה ולא טרח לנגב...והפרצופים החמוצים של סועדים שחטפו על הראש מהבוס בעבודה, והוציאו זאת, כנהוג, עלי, עובדת חדר האוכל...

 

הגישה שלי הייתה תמיד - הלקוח תמיד צודק. ללקוח לא עונים בחוסר נימוס אפילו אם הוא מאד לא צודק, או גס... תמיד לחייך בנימוס, להנהן בראש ולהמשיך הלאה... המנטרה הזו שוב לא מבטיחה שום דבר.

 

אני מוכרחה להיות הכי נחמדה בעולם ולשכנע אותו, את משה, איזו עובדת טובה אני, יעילה וחרוצה, נחמדה, משתפת פעולה עם שאר העובדים, צייתנית... כן, אני יודעת להיות נחמדה כשצריך. אין לי בכלל ברירה. על החיים ועל המוות, זה מה שאני חייבת לעשות, וזה מה שאני אעשה.

 

קודם כל, אני מוכרחה לאלץ את עצמי להירגע ולהחליט - אני נאבקת על מקומי, אשכנע אותו, את משה, שכדאי לו להמשיך להעסיק אותי בחדר האוכל... תספרי עד עשר, תנשמי עמוק, תתרכזי רק בפגישה, תתרכזי, נהרוג תורכי וננוח, קודם כל נעבור את היום בשלום, ואחר כך את השבוע ואת החודש, ו... נראה, קודם כל לאחוז חזק בג'וב...

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: