זיכרונות מאילת השחר / הילה שי (גלשטיין)

זיכרונות מאילת השחר

הילה שי (גלשטיין)

איור מאת יעקב גוטרמן

 

הזיכרונות הכי רחוקים שלי הם של מיץ ענבים טרי וסחוט מענבי הקבוץ, שהוגש לנו הפעוטים בקיץ. המטבח בו נסחט היה צריף עם גדול וחשוך, עם חלונות רשת גדולים, ואני זוכרת נשים עבות בשר בבגדי עבודה וסינרים מסתובבות בחדר הגדול, האפל ומלא האדים.

איור מאת יעקב גוטרמן

זיכרון נוסף מאותו אזור, לא רחוק מהפעוטונים שלנו: מכבסה, גיגיות אלומיניום גדולות ומהבילות, וקרש כביסה שעליו עבדו בפרך הנשים המכבסות, בידיהן האדומות ורטובות מהכביסה במים הלוהטים, מעלי האדים.

 

אני זוכרת אותי בשמלה קיצית דקה ועליה שורות פרחים קטנטנים, בגיל שנתיים-שלוש ושאהבתי. כפי הנראה היא שרדה בזיכרוני כיוון שבדרך כלל לא היו לנו בכלל שמלות והלכנו במכנסיים עם גומי או כתפיות, וכנראה משכה את תשומת לבי הפעוטה בצבעוניות הנדירה של הפרחים שעליה.

 

זיכרון אחר, מוקדם למדי שלי הוא של החיילים-אוסטרלים או אנגלים, נדמה לי שדווקא אוסטרלים, שהגיעו לקבוץ.והסתובבו בו, גבוהים, בבגדי חאקי וכובעים רחבי שוליים, מחלקים לנו, הקטנים, סוכריות טופי צמיגות כהות בטעם לא מוכר-אניס. למבוגרים אולי היו חיילים אלה לא רצויים, אבל עבורנו המפגש הזה היה דווקא די סימפטי...

 

זיכרון אחר: הפעמון הולם, בלילה, בחושך, אנחנו, הילדים, ההורים, השכנים, יוצאים החוצה מהבתים, מוחים את קורי השינה, וענן מואר, אדום-אפור מתנשא לשמים, מאיים,ממקום קרוב מתוך הקבוץ. הורינו ושאר החברים הולכים לכיוון בו התנוססה העננה האפורה אדומה: שריפה פרצה במתבן. שרפות לא היו נדירות. גם ביום; למשמע צלצול הפעמון נאספו חברי המשק, כל חבר וחברה שרק יכלו, לכיוון המיקום שעבר מפה לפה, וגם נראה לעין, ואנחנו הילדים נכרכים בעקבותיהם, נאלצים להישאר מאחור, מרחוק. איש איש נשא או מצא בשטח דליים ופחים, צנור עבה נגרר מאי שם במהירות והמים החלו לזרום בו. החברים התפרשו קדימה ואחורה והיו מעבירים מיד ליד מהעורף לחזית כלומר למקום הבעירה את דליי מים, הקרובים ביותר לדליקה שהתפשטה במהירות שופכים את המים על האש, וממהרים להחזיר את הדלי הריק לחברים מאחור שימלאונו שנית, מהצינור שתמיד היה קצר מדי... היה קשה לכבות כך, בידי אנוש בלבד, שריפות וכל מי שהיה בנמצא באזור מיהר להירתם למאמץ, למנוע את השמדת צריפי הקבוץ, או שריפת החציר או התבואה, היבול שנאגר בעמל רב במשך כל השנה. מראה המחשוף החרוך ושחור, המעלה עשן, לאחר השריפה, היה מכאיב: כל חבילות הקש, המזון לפרות שנאסף לחורף, עלה באש...

 

עוד זיכרון, מאד עתיק, שלי מגיל כנראה צעיר מאד הוא הופעת הארבה: יום בהיר אחד הופיע ענן שחור, מרשרש ועצום, בשמים והתקרב במהירות מבעיתה לקבוץ, והתפרד לחרקים שנחתו במהירות עצומה, בכמות עצומה, על השדה לכל מלוא העין. בפחים, שקים, מקלות, צעקות, יצאו כל חברי וילדי הקבוץ והתפשטו בשדה שהברד של החיות הקטנות נחת עליו; היצורים היו נמעכים ברגלינו, עוברים ליד אזנינו, מתעופפים בגלים נוחתים וחוזרים וממריאים, והורי עם שאר החברים ניסו, בצעקות, בנפנוף בשקים ובמקלות, בהכאה על פחים לכדי ליצור רעש תופים מחריש אזניים, להבריח את המזיקים הטורפים הקטנים הללו שבאו במיליוניהם להשמיד את כל יבול השנה..הקרב לא היה שווה כחות והארבה היה מתרומם, מתעופף וחוזר ונוחת. מכלה בשניות, ברעבתנות, כל מה שהיה בשדה.ואני זוכרת את האדמה החרוכה שנשארה אחרי שבכל זאת התרומם הענן והמשיך הלאה, לאחר שכרסם כל מה שהיה שם. ילדים נשים וטף מפוזרים בשדה, מקישים, מנופפים, חובטים, ושדה עירום כולו...

 

אילת-השחר שוכנת על גבעה, שכביש צר וארוך, כמעט שביל, הוביל אליה, בילדותי, מהכביש הראשי. הכביש הראשי הזה התפתל מכיוון מחניים וראש פינה- הישובים הקרובים ביותר שתחמו בתודעתנו את אזור המגורים. עוד יותר רחוק, מהכיוון האחד, הלא מוכר, אי שם במרחק, הייתה טבריה - ובהמשך, וכלפי מטה, לכיוון השני - חולתה ויסוד המעלה; תל אביב, חיפה, ירושלים- היו בגדר שמועה.

 

הכביש הראשי הזה היה בעצם פס אפור שירד וחצה נוף גבעות שהיה ירוק בחורף ויבש למדי בקיץ, שמנוקד בסלעי גיר לבנים- חלודים ואבני לבה שחורות; הוא הופיע לרגע כסרט צר ושחור מעל גבעת האירוסים הנצרתיים, ירד והשתפל ברכות לתוך הבקעה שממנה התרוממה הגבעה של אילת השחר, והתחבר לאילת בכביש צר שנראה אינסופי לילדה בת הארבע שהעפילה לקבוץ ברגל,

 

הילדה ירדה עם אמה האוחזת מזוודה קטנה מהאוטובוס המסורבל.והכבד שהתנדנד לאטו, ונעצר בחריקה ליד הפניה לאילת.לא תחנה, לא שלט...

 

האוטובוס הישן והמקרטע הזה היה בדרך כלל הרכב היחיד שנראה לכל מלוא העין, ולכל אורך הכביש.

 

הכביש הראשי נמשך בין השדות של הקבוץ מצדו האחד, שבהמשכם מטע תפוחים, ומצדו השני מתגבהים בהפתעה שרשרת גבעות שמלווה אותו לאורכו, ונעלם מאחורי עיקול הדרך.

 

את השתיים אסף חבר נוהג סוס עגלה, בידו מושכות; העגלה-עגלת עץ מארכת עם דפנות אלכסוניות, עולה לאיטה בכיוון איילת. וכך, מקופלות על רצפת העץ הצרה, מעופרות בעפר והקש שבתחתיתה, וכל קפיצה של העגלה הנחבטת ומקפצת בשקערוריות ובבליטות בדרך, דוקרת את אחורי הילדה הרזים.

 

במעלה הכביש נגלו מספר בתי אבן –בהם בנין המזכירות שעמד בכניסה לקבוץ,

 

הכביש הצר, המעופר ובוהק באפור מחום השמש נמשך בתוך הקבוץ, כשמצדדיו 2 שורות ברושים ומעבר להם, ומכיוון אחד, באמצע הקבוץ, במורד משופע מעט, מטע תפוחים, שגובל בסופו בבתי ילדים.

 

בכיוון מעלה הגבעה, בצד השני של הכביש, מעבר לשורת הברושים, היה הדשא הגדול שעליו ראינו את סרטי הקולנוע הראשונים, הנדירים, בשנות הילדות: על סטלינגרד במצור, את הסרט לאסי חוזרת הביתה; המטרה בורמה, סרג'נט יורק.

מעט הלאה באותו כיוון בראש הגבעה, נמצא חדר האוכל, מעבר לו המכבסה, מחסן הבגדים;

 

בתוך הקבוץ הייתה חורשת אורנים ובנין בן 2 קומות ששימש כחדרי חולים. במורד אותה גבעה, על המשטח למרגלותיה, היה בנין גבוה וגדול, בית אבן מוצק, ששימש אז כרפת או מקום אכסון לחבילות קש, והיה המבנה הראשון שנבנה בקבוץ.לידו היו מבני הרפת, האורווה, שגבם פנה למורד הגבעה, לכיוון הוואדי.

בחורשת האורנים הזו שבמרכז המשק, לקח אותנו, כמה ילדים, איתמר בן גילי וחברי לכיתה, שהייתה לו גישה לאורווה ולבעלי החיים,-אולי בכיתה ג' או ד', על עגלת עץ רתומה לסוס, לסיבוב, כדי להשוויץ, הסוסה החלה לרוץ והעגלה השטוחה, חסרת הדפנות, ניטלטלה בשיפוע הגבעה ואנחנו עליה, מחליקים ימינה ושמאלה, עד שהוטחתי ממנה לאדמה האפורה והקרחת תחת הארנים. אני זוכרת את עצמי קמה, בוכה ובודקת את העצמות הדקות אם לא נשברו.לא היה איש בסביבה,לחבק או להרגיע. לא מבוגר ולא ילד. היינו בני 9.

 

ליד המבנה הגדול, הרפת הראשונה של איילת, היו מפוזרות חבילות קש. היה שם מתחם רחב למדי ושטוח, שנתחם בין הרפתות, האורווה והמבנה. במקום הזה לעתים נדירות, ספורות, נערכו הצגות. התיאטרון הגיע לקבוץ.

 

שם ראיתי את ה'הצגה' הראשונה שלי: 'המכשפה' לגולדפאדן; הורי החליטו במחווה נדירה ויוצאת דופן, שהילדה בת הארבע חייבת לראות את המחזה המוזיקלי הזה, שהגיע למשק;

 

על הבמה היה קסם: אם מרשעת, יתומה שנחטפת, אב שנודד עד תורכיה לחפש אותה, מכשפה שמעלה באוב, עם אורות אדומים ומהבהבים, את דמות הבת (צל שחולף מאחורי דלת זכוכית חצי-שקופה, מואדמת); שירה ומוזיקה, השיר 'יהודים רחמו רחמו' ו 'בארצות רבות כבר עברתי' הנוגעים ללב. הילדה ישבה מוקסמת, חלק מהזמן על ברכי אמה וחלק מהזמן, כמו כולם, על חבילת קש, כשריח זבל הפרות וגעיית עגל אקראית נישאת ואופפת אותה ואת כל הצופים, והקש מחבילת-הקש עליה ישבה דוקר את הרגליים והטוסיק, הגב דואב מישיבה של שעתיים ללא תמיכה מאחור.

 

שנים אחר כך, באירוע נדיר שוב נדד התיאטרון עד לקבוץ הצפוני, ועל הגורן הוצג באותו מקום, אך בנסיבות אחרות לגמרי, 'בערבות הנגב' של מוסינזון, שעשה רעש בכל הארץ, עם האב - כמדומתני היה זה מסקין, עם המבטא הרוסי הכבד- הלבוש כמצופה כקיבוצניק בבגדי עבודה כחולים-אפורים וכובע טמבל לראשו. בשלב מסוים האב יודע שבנו, שמתנדב להוציא את הפצועים מהקבוץ המוקף באנשי האויב, במשימה אבודה, הולך אל מותו. האב נקרע, במבטאו הרוסי הכבד, הזר, בין אהבתו לבנו, והחובה הקדושה של המאבק וההקרבה למען מטרה נאצלת: הגנה על הישוב. הבן מוחזר למשק כגוויה, כמדומתני, בחלק האחרון של המחזה. שחקנית יפהפיה בלטה מבין השחקנים ה'אפורים', ה'קיבוצניקים', בצמת הזהב שהייתה כרוכה סביב ראשה.(שושנה רביד? עדה טל?). ההצגה 'בערבות הנגב' הוצגה במהלך מלחמת השחרור, כנראה ב'הפוגה' שהושגה בלחימה,- אילת השחר הייתה במקום מסוכן, בלב ההתקפות - ולפני שאנו, הילדים עד כיתה ד', הוצאנו במהלכה מהקבוץ לחיפה.

 

יותר מאוחר נדדה והגיעה עד לקבוץ עוד הצגה אחת, 'בני ערובה', אך זו כבר הכניסה אותנו לעולם המבוגרים ובעיותיהם; כיוון שהצגות היו כל כך נדירות, הורשינו על אף גילנו הצעיר, לצפות בה.

 

הפולקלור באילת הזכיר זמן רב את בן קבוצתי וגילי יובל, שבהזדמנות נדירה בה הגיע לקבוץ המנהיג בן גוריון, ועצר בצומת הכביש הראשי שממנו יצא הכביש הצר הפונה למעלה הגבעה הרדודה, למשק. כל הקבוץ, על נעריו, טפו וזקניו, חיכה לו בצומת כשירד ממכוניתו, ועטף אותו בהערצה. יובל בן ה-4 היה הנבחר להגיש לו את זר הפרחים, ואחרי-כן התפתחה השיחה הזו: איך קוראים לך? שאל יובל את האיש כסוף השיער שכרגע הגיש לו פרחים. קוראים לי דוד ואתה מי? אני יובל'ה, ענה הקטן בלי למצמץ, כדבר איש לחברו.כל הקהל פרץ בצחוק.

 

אחרי הרפת, האורווה, המחסנים, השתפע ההר במורד לכיוון הוואדי. לעתים מזומנות היינו הולכים-ילדי הגן, עם המטפלות לטייל שם. הוואדי, אמיתי ומפכפך, דבר נדיר במקומותינו, זרם במשך כל השנה צלול אך צר ורדוד, על אבנים קטנות, חלקות, לבנות ועגולות, וצפרדעים מקרקרות בשוליו, בין ההרדופים והמרווה והצמחים אחרים שלא ידעתי את שמות כולם; מאחוריו התגבהו שוב גבעות נמוכות. על צלע אחת מהן צמח עץ חרוב ענקי ומתחתיו 'מורד החלקה'. אני זוכרת את עצמי עם עוד ילדים מהגן ובלי המטפלות מחליקים תחת הצמרת הענקית, המצלה, במורד הגירי החשוף, במכנסים קצרים, כשהאבנים הקטנות מידרדרות מתחתינו על אדמת הגיר האפורה שתחת העץ, חשופה מירק; נתמכתי בידיים, כדי לא להישרט והייתי עסוקה בכך כאשר לפתע הופיעו זקופות, עטויות בשחור מכף רגל ועד ראש, מספר נערות ערביות, כבנות 13-15, שעלו מהוואדי לכיוון הכפר שלהן, שעל גבעה סמוכה לאיילת, על ראשיהן עגאל ופחי מים כבדים, שנישאו בלי לנטות ובלי ליפול, ודרכן, דרך עפר צרה, עלתה בדיוק למרגלות השיפוע שמתחת לעץ החרוב הגדול. הבנות ראו אותנו, הקטנים, קראו לעברנו קריאות הפחדה ועשו תנועות לעברנו. אנחנו פרצנו בבכי והתחלנו במרוצה לכיוון הקבוץ, והן צוחקות, זקופות, יחפות, עטויות שחור, המשיכו במעלה הגבעה לכפרן, בכיוון ההפוך.

 

בתחתית צלע הגבעה שעליה נמצאת אילת- השחר, ליד הוואדי, בין הצמחיה הירוקה, היה מחשוף גדול וקרוע, עירום מצמחיה, בצבע חרדל. זה-כך אמרה לנו המטפלת-חומר. ממנו אפשר לעשות חרס. זה נראה מושך ומבטיח: ומה עם ניקח גוש מהחומר המוזר, הדביק הזה, נלוש אותו עם מים מהוואדי, וניצור כד או כלי ? אחר כך צריך לשרוף את זה. אמרה המטפלת. איך, באש המדורה? והאם יצא קשה ומוצק או יתפורר?

 

אף ששיחקנו לא פעם בבוץ האפור- חרדלי.וגם עיצבנו ממנו דמויות או כלים, מעולם לא נסינו לשרוף את המוצרים, ובעיני נשאר הדבר בגדר תעלומה: האם, אם היינו שמים את הכלים במדורה, היו הופכים לכלים אמיתיים?

 

לעתים, בימים יפים, טיילנו עם המטפלת או המורה בגבעות שבסביבת אילת. באחת הגבעות היו הרבה סלעי גיר. באחרות- הרבה סלעי לבה. עליהם סיפרה הגננת על משהו אלים ומפחיד שהתרחש כאן אי-פעם לפני המון, המון זמן: הארץ רעדה, להבות אש פרצו מהאדמה, לבה שחורה, מותכת, זרמה במורד הגבעה...מתי זה היה? כמה רחוק בזמן ממני, הוויה קטנה ופגיעה? עכשיו שכבו הסלעים הללו, העדים האלמים, דוממים ושחורים, מפוזרים על צלעות הגבעות סביב הקבוץ.

 

בחורף צמחו בכל פינה עיריות, בצבצו חצבים, סביונים; באחת הגבעות היותר רחוקות מעבר לגשר קטן צמח ריכוז גדול של רקפות-ומאז נקרא ההר בפי כל 'גבעת הרקפות'. גבעה אחרת הייתה גבעת הכלניות, אדומות לרוב אך גם בכחול, לבן, ורוד וסגלגל. והיו נרקיסים. ובאחת הגבעות ריכוז גדול של אירוס נצרתי לבן. הפרח עם נימים דקות סגולות-חומות ועלי צהוב מפאר את הפרח הזקוף, הגדול כצמח תרבות, היפהפה.

 

 כן הייתה הגבעה ההיא, לא רחוק מאילת שבמרכזה שקע ארוך חפור ומוזר, ומתוכו צמחו בשורה, בוקעים מתוך האדמה והצמחיה הדלילה, עמודי-אבן קטועים, מנותקים מכל הקשר; אלה העידו על משהו קדום, קדום הרבה לזמני. המקום נקרא בפי כל: אורוות שלמה המלך; אפילו בעינינו הילדותיות זה נראה מוזר: העמודים הללו היו עמודי אבן עבים ולא דומים כלל לעמודי העץ שבאורווה, אליהם קושרים את הסוסים בקבוץ.אולי בזמנו של שלמה כך היו נקשרים הסוסים? על כל פנים, העמודים הללו העלו בראש הילדה בפעם הראשונה בחייה הקצרים, במעורפל, את תחושת הזמן העובר ולא שב; היותה גם היא בת חלוף, ואת קיומו של עבר רחוק והוויה אנושית עתיקה, רחוקה מאד מאיתה. שהתקיימה כאן, בגבעת חצור, ונעלמה. אנשים, כפר או עיר הומה ושוקקת, חיים, בעלי חיים, צחוק ילדים...

העמודים ליוו אותנו, מוזרים ושותקים, עד שנעלמו מאחורי צלע הגבעה כשהמשכנו ללכת לעבר גבעת הרקפות.

 

כדי לזרז את ההליכה בכביש לכיוון גבעת הרקפות, המורה זיווה לימדה אותנו שיר: ימינה ימינה שמאלה שמאל, לפנים קדימה...לפי השיר היינו מדלגות כל צעד שלישי פעמיים, כשכפות ידינו שלובות ואנו חוסמות את רוחב הכביש, ומתפזרות כלהקת צפרים עליזות כל אימת שמכונית מתקרבת כדי לשוב וולשלבן וליצור את המגן החי הזה, לרוחב הכביש והיא במרכז, כשהדרך מתקצרת לנו תוך השירה והדילוגים..

 

המורה זיווה והמורה יוכבד לימדו אותנו בכיתות ב-ג' לפני מלחמת השחרור. את זיווה פגשתי עוד פעם כלבורנטית במעבדת-בית-החולים מאיר בכפר- סבא. כמה מרחק היה בזמן בין המורה הצעירה, הבלונדינית, שהייתה כל כך קרובה לנו הילדים, צברית כמונו ולימדה אותנו שירים,(ניע-נוע עננים ואולי גם את השיר: ציץ נתנו לי ונטעתיהו) ובין האשה שבקושי זכרה אותי בביה''ס לאחיות בו למדתי אז;

 

היא וחברתה הצעירה יוכבד הכינו איתנו את גינת הירק הקטנה בה ליד גדר החצר של הכיתה, שנראתה גדולה למדי,בה שתלנו לראשונה בחיינו צנוניות, קולרבי ושאר ירקות והיינו טורחים בשקדנות להשקות, לעשב ולראות האם נבטו, האם גדלו, ולחכות להבשלה שאיני זוכרת אם הגיעה...

 

השתיים גם לימדו אותנו את שמות צמחי הבר שהקיפו אותנו בחצר קבוץ מכל עבר בחורף ובאביב: מה ההבדל בין עין התכלת ובירניקה, סילנה ורודה, סביון, חרצית, לוף-הצמח בעל הריח הדוחה שדומה לקלה אבל שחור ומוזר, ומבצבץ ישר מהאדמה ביציאה מהקבוץ לעבר הכרם, לצד הדרך המעופרת. ועוד ועוד

 

באביב היו כל הגבעות העוטרות את איילת מתכסות במעטה ירוק, בטיול היה מושך את העין פרח הלוף המוזר, החום, שפרץ את הקרקע ושריחו הדוחה דווקא מושך את הזבובים-כך אמרה המורה. ברניקות תכולות וזעירות, סביונים, חרציות צהובות, סילנות ורודות. הכל פרח.

 

בשמיים, מעל השלולית הענקית במרכז אילת, ליד עצי הברושים הגדולים, שהשמיים התכולים השתקפו בה, התעופפו להקות ענקיות של צפרים, באלפיהן, התפרשו כרשת שחורה אך אוורירית, מרפרפת, משנה כיוון ומטס לרגעים, ומכסה את כל פני השמיים.

 

אנו הילדים היינו עומדים מוקסמים במשך זמן רב מלווים בעינינו הנישאות למעלה את הצפרים החולפות, מי ידע מאין, מרחפות גבוה גבוה מעלינו וממשיכות למחוזות עלומים אחרים, משאירות אותנו מאחוריהן, כשרגלינו נעוצות כשורש באדמה.מי יתנני עוף, הייתי חושבת במעורפל, באורח הילדותי שלי, בעקבי אחריהן בעיני זמן רב, בכל המטסים, התרגילים, ההתפרשויות המרהיבות והשבירות החדות של הלהקה העצומה, ימינה שמאלה כמו לפי צו של מפקד אחד...

 

גם אני רציתי לעוף. כמה קסם היה בריחוף הזה הרחק מעלה, בתוך התכלת האינסופית...

 

פעם גם ניסיתי לעשות משהו בנדון תעופה, וצרפתי גם את אחי הקטן לניסיון: אמא נתנה לי למטרה זו וילונות בד חומים ישנים, ואני, בת השש, שמתי אותם במי סיד בתוך קערת האמיל, אחרי הבית, לכמה ימים, כדי שילבינו ככנפיים; קשרתי לי ולאחי בן השלוש את הכנפיים הללו לכתפיים, ואחר כך רצנו על הדשא, וסביב בית הורינו, אני הגדולה בת השש ואחרי מיטלטל ומדדה אחי בן השלוש, כשזרועותינו מתנפנפות למעלה ולמטה, והוילונות הספוגים מי סיד נגררים ומתחבטים על אחורינו ונסרחים אחרינו על האדמה. להתרומם לא הצלחנו...

 

בשנים 1950- 51 היה קר במיוחד. אלו היו השנים שלאחר מלחמת השחרור בה השתנו כל סדרי בראשית. באותן שנים קפאו המים בצנורות וביקעו את חלקם. בבקרים היו גבישי קרח קטנים, במקום טיפות טל, על כל הדשאים ועשבי הבר. שורת עצי הפיקוס בואכה חדר האוכל הפכה שחורה מהקור. היה קר גם דרך נעלי העור החומות. הקור הקפיא את הבהונות. בבקרים היו השלוליות מכוסות מעטה קפוא. הפיקוסים נגזמו בסוף החורף ההוא מכל עלוותם שלא התאוששה,לכלל גדמים קרחים שעמדו כך זמן רב, וחלקם גוועו מהשוק.

 

באחת משתי שנים אלו היה שלג בכל הגליל. שכבה לבנה כיסתה את כל הגבעות מסביב, את הגגות, את עלוות העצים. אותנו, ילדי המשק, לקחו להרים סביב ראש פינה לשחק בשלג, שראינו לראשונה בחיינו.לימדו אותנו לעשות בובות שלג, עם מקל במקום אף, לזרוק כדורי שלג קפואים זה על זה. פגיעתם הייתה מכאיבה למדי, ומקפיאה...

 

 הטיולים שלנו, הילדים עם המטפלות הובילו אותנו לכיוונים שונים. בכיוון האחר, מאחרי בית הורי ואחרי השדות הייתה חורשת איקליפטוסים שבחורף הייתה מלאה כשטיח אדום בכלניות. אך אליה וקוץ בה: ריח רע של בשר רקב עלה ממנה. הפרות המתות היו מושלכות בה וגוויתן קידמה את פנינו, המטיילים בצחנה עזה וזבובים...

 

 באחד השדות הסמוכים לקבוץ אחרי בית הורי, צמח, בודד בלב השדה, שיח ענק ומצל, כעץ רחב ידיים, של שיזף-דומים בפינו; פעם אחת, בעת ההבשלה, הלכנו לשם 3 ילדים, כבר מעט יותר גדולים, עם תרמיל צד צבאי. קטפנו ומילאנו אותו וגם אכלנו מפרי העץ האחד - מהפרי הכתום מתוק-חמצמץ, והשיח נותר מלא פרי כשהיה, על הארץ ועל העץ....

 בחלק הנמוך במורד הגבעה מאיילת, הייתה גם דירת החדר האחד של הורי. בשורת רוחב של בתים הלבנים ובעלי קומה אחת, 4 דירות חדר לבית כל השכנים בבית חלקו דשא אחד שלא פעם ראה סירי פול מצרי חום וגדל גרעינים שמתבשלים על פרימוס רועש על המרפסת של אחד מהשכנים; הכל נקראו לכירה כשהפול היה מוכן.. על הדשא המשותף הזה הייתי נדבקת, ילדה זערורית, לבני התשחורת מהקבוץ, ולצעירים מהעיר שגרו באהלים גדולים בקבוצנו-הגפירים, הנוטרים. הפלמחניקים. הללו היו שרים לתוך הלילה את השירים הנוגים שספגו מיוצאי רוסיה, לא פעם-על הדשא שליד ביתנו, בזכות אמי בעלת ההרמוניקה.ובזכות כמה צעירים בני הקבוץ שהוריהם גרו בסמוך. אמי שגרה ליד דשא זה הייתה יושבת עם החבורה ומנגנת במפוחית היד דמוית האקורדיון שלה,שגם בזכותו צורפה לקבוצת הפלמחניקים הצעירים ממנה בכמה שנים, מובילה את השירה. גם השירים של הפלמח ושירים מקומיים כגון 'שם בחורשה מעין מים, נרוצה נטבולה את הרגליים...שיר שאולי נכתב בקבוץ עין חרוד, שלימדה אותה עמליה חברתה, שירים רוסיים נוגים, משתפפכים אל תוך הלילה, 'שיר הפינג'ן', ו'כבר הלילה יורד ועוטף את ההר, והתן מילל בגנים...

 עמליה שחורת –מחלפות ההשיער, חברתה מעין חרוד-כנראה קשרית גם היא, הייתה באה מפעם לפעם לבקר בביתנו, שהיה מרכז תקשורת: אבא למד מורס ולימד את אמא, אחר כך היא נשארה הקשרית של ההגנה באילת השחר, וביתנו שקק לא פעם אנשים שהיו מעורבים בפעולות-פלמח, גפירים, באו לביתנו. לפי אמא, שסיפרה לי על כך שנים מאוחר יותר-בעת מבצעים מיוחדים- כגון העליה לחניתה-או למנרה-כבר איני זוכרת -היא הייתה ערה כל הלילה ועקבה אחרי המתרחש כל הזמן.

 מכשיר הקשר הקטן שלה היה מוחבא, מלבד בעת שהשתמשה בו, בתוך ארגז צר ולא בולט דמוי מזוודת עץ, והונח ברווח הצר שבין הכוננית לקיר. הסימן היחיד להיותה קשרית היה ה'מלונה'-כך הייתה הגרסה שנמסרה לי, ילדה בת 4 לשאלתי מהו המתקן-ארגז-כלוב חסר דלתות שהיה נטוע מאחורי ביתנו הראשון, הראשון שאני זוכרת, על הגבעה. התשובה הייתה: כלוב לכלב (אף שלא היה לנו שום כלב). שאלתי: אז למה אין שם פתח? נשארה ללא מענה. (וגם כלב לא היה לנו...)

 בעת ההתקשרות במכשיר הקשר, הייתי יושבת על ברכי אמי או מחכה על הספה ליד, שתגמור את ההתקשרויות-צפצופים במורס-שלה ותוך כך משחקת במכסה של קופסת קרטון גדולה של סוכריות שעליו מצוירת דמות אשה צבעונית, אדומת שיער ויפה, שאהבתי מאד להביט בה והייתי הופכת ומביטה בה שוב ושוב עד שאמא גמרה את הקשר ושמה את ה'מזוודה' במסתור שלה.

 בזיכרונות שכתבה אמא בזקנתה היא מספרת שבגלל היותה קשרית זכתה לדעת סודות שכמעט אף אחד מחברי אילת מלבד המעורבים ב'ענינים', לא ידע.רשת הקשר נקראה:'נפתית' (של הנפה). הטבה נוספת-לא פעם החבר'ה שהיו בענינים ובאו לשמוע מה קורה הביאו בקבוק יין, או קופסאות שימורים של הצבא הבריטי. אני זוכרת גם כמה מעריצים שהסתובבו סביבה וכמה ידידויות אמיתיות שהיו לה עם אנשים מרכזיים בהגנה ובפלמ''ח. אמא הייתה שחרחורת, מאד סוערת, בעלת עור בגוון זית ועיניים חומות לוהטות, גדולות, לא גבוהה אבל מאד נשית.

 היא הייתה מאד מוזיקלית, בעלת קול אלט יפה ומיוחד, ובהיותה בעיירה ברוסיה הופיעה פה ושם בערבים חגיגיים בעירה בזמרה. הסיגריות שעישנה בכמויות הרסו, במשך השנים, את נשימתה ואת הקול הזה, אך בזקנתה כאשר חדלה לעשן, עוד הייתה לעתים נושאת קולה בשיר ומפתיעה אותנו, ילדיה בכח וביפי של שרידי קול האלט הזה. היא ניסתה אז לדלות מזיכרונה משירי רוסיה והתנועה שהיו מושרים בעיירה שלה ועל ידי האוקראיניות, ומשתפכים במרחבים הגדולים של ילדותה; לפי עדותה, הביצועים של האוקראיניות הפשוטות, וההרכבים המוזיקליים ששרו באופן טבעי היו מפליאים ביופים. היא התגעגעה להם.

 לעתים נדירות, בפסח התקבצו אלה מהאחים ששרדו והגיעו לארץ (היו 5 כאלה, ועוד אחות בארגנטינה), בבית האח התל-אביבי, והיו מזמרים בהתלהבות את השירים ההם, הזרים כל כך לילדה הקבוצניקית. לרובם היה קול ערב וזה נשמע בכלל לא רע. רק לדודה חנה וליוסף היה קול חלש, דוד יוסף היה גם מזייף...אמא ניסתה גם להנציח בקסטת שמע, שנים אחר כך כאשר כבר נפטרו כולם, את שירי בית אבא שזכרה, שהיו מושרים בחגים ושבתות, אי אז, על ידי 8 האחים והאחיות.

 

הדוד הקבוצניק שלי, שגר בעמק הירדן, היה מביא לעתים, בביקוריו הנדירים אשכול גדול של בננות ירוקות. אלה היו מושמות על ידו בביתנו בתוך פח ובתוכו חומר בעל ריח מוזר,קרביד קוראים לו, כך אמר לי דודי, שנועד לזרז את ההבשלה של הפרי הנדיר. הדוד הביא לנו בפעם אחרת פרי לא מוכר: אנונה אחת, בעלת קוצים וגבשושיות ולאחר שנחתכה בזהירות בסכין, התגלה שהיא בעלת טעם גן עדן; פרי שכמותה לא ראיתי שנים רבות לאחר מכן בשום מקום.

 

הכרנו גם את התאנים הכהות והלבנות המתוקות מדבש שגדלו ליד הכפר הערבי הסמוך, ואת עצי התות, האדום הלבן והשחור שגדלו גם באילת; לאחר שביליתי על העץ, קוטפת וזוללת מהפרי המתוק ונוטף המיץ. מרגישה בשמים, זכיתי פעם אחת לגערה מפי המטפלת שאהבתי, כשחזרתי בכיתה ב' מוכתמת כולי, על הגוף והבגדים, בכתמים אדומים כחולים מעסיס הפרי הזה שאינו נמחה בכביסה

 

הפירות הידועים לנו היו אגסים, ענבים, שזיפים תפוחים מסוגים שונים, שבשנות ביה''ס הראשונות גם עזרנו בקטיף שלהם, כחלק ממטלות ילדי ביה''ס לאחר שעות הלימודים, החל מכיתה ג' בערך..

 

השתתפנו גם בבציר הענבים, מזמרה ביד אחת, הטנא בשניה- ארגז עץ קטן עם ידית מרובעת; אנחנו, כפופים ליד הגפן, כל ילד בשורה אחרת, מחפשים את האשכולות הכחולים-שחורים או ירוקים התלויים בתוך עלוות הגפן שנתמכת בין חוטי ברזל ובין יתדות גבוהות, גיזום הענבים הכי פגומים מתוך האשכול, והוא מונח בתוך הטנא, צרעות מסתובבות באוויר סביבנו. סולטן, סולטנה הקטנה ממנה, סולטנינה חסרת הגרעינים שלה ענבים הקטנים ירקרקים צהובים שקופים ומתוקים שנועדו-כך נאמר לנו, לצימוקים. ענבי תמר, מוסקט, שיסלה ועוד הזן הכהה ההוא עם ריח גן עדן שאת שמו איני זוכרת אך ריחו הנהדר נישא באפי גם כיום...איני מוצאת אותו היום בשווקים.

 

העבודה של הילדים הייתה גם בגן הירק, בכריעה, דוקרים בדקר באדמה הלחה, יוצרים חור ושמים בו את הצמח, ואז הידוק הצמח עם אדמה מצדו לתת לו יציבות ולקבע אותו, ואז לצמח הבא, שורות שורות, בכל שורה מתקדם כך ילד אחר. זו הייתה עבודה שנעשתה אחרי הלימודים במשך שעה וחצי-שעתיים פעמיים או שלוש בשבוע. זה נחשב גם לחינוכי, וגם היה עוזר לקבוץ בשתילת הירקות. ובעבודות המשק השונות.

 

אבא היה מספר לעתים על מסע הלילה היחיד שבו השתתף בפיקוד אורד וינגייט. היה לילה, כפי הנראה זה היה אימון לאנשי אילת שהשתתפו איכשהו באבטחה. האנשים הלכו אחרי וינגייט בהרים, ירדו בקעות, בשקט, כמעט דבר לא נאמר שם. זו לא הייתה 'פעולה' אלא כנראה תרגול. אבל הייתה זו עובדה שהיה מסע אחד כזה עם איש הנערץ ההוא, והיה לזה בכל משמעות מיוחדת.

 

הצעצועים היחידים שהיו בביתנו בילדותי המוקדמת היו מונחים בכוננית זעירה בצורת ח, חומה כהה שעמדה בפינת החדר האחד- בית ההורים- בכניסה. כדור, דובי עם עיני זכוכית שתלשתי לאחר שלא עמדתי בפיתוי, בובה אחת וכמה קוביות. זה בערך הכל.

 

אחד הדברים שאבא עשה כדי לשעשע אותנו, לעתים נדירות כטוב עליו הרוח, היה כאשר עמד בפתח הדלת ועשה לנו הופעה: הוא שר 'לא בפינה נידחת' ואנחנו התגלגלנו מצחוק. זה היה מטבע לשון לילדה בת ה-6 והילד בן ה3 כל פעם שהוזכר 'לא בפינני' היינו צוחקים, מתגלגלים מצחוק. הקול של אבא היה סדוק והוא זייף...

 

עוד דבר שעשה על מנת לשעשע אותנו היה 'קסם', האחד שהוא הכיר: סכין ו3 פיסות נייר מודבקות מצד אחד שהופיעו ונעלמו בלי שאיש נגע בהן כביכול, לעיני הילדים המוקסמים, עוד פעם ועוד פעם.

 

מעדן מיוחד היה כאשר פרוסת לחם שחור הונחה על הפלטה החשמלית הקטנה והעגולה - המכשיר החשמלי היחיד בבית-שעליה היה מורתח גם קומקום המים לקפה ב-5 אחה''צ - קפה עם חלב שהיה טקס יומיומי, עם גמר היום, לאבא ולאמא העייפים. פרוסת הלחם הייתה מעלה ריח חריכה, ואז היה הצנים מוסר מהפלטה, מפויח במקצת, חמאה נמרחה עליו ומעט שום - וזה נטרף כמעדן בפינו. לא היו מעדנים אחרים משום סוג. ואני אהבתי את הלחם השחור, הריחני של אילת השחר ויכולתי לטרוף ממנו, ובעיקר מהקצוות גם אחרי הארוחה הטובה ביותר. זה נשאר לי עד היום אך את הלחם ההוא, הכפרי, הנהדר, כבר איני מוצאת. לא הכרנו, ואולי לא היה, שום סוג לחם אחר.

 

יגאל ואני היינו משחקים במה שהיה: על השולחן המרובע, הפשוט, שמנו מפה ששוליה ירדו נמוך, והסתתרנו בתוך הכסא או השולחן ההפוך. שולי המפה הסתירו אותנו-כך חשבנו. וזה היה בית שבודד אותנו מעיני העולם. זה היה משחק אהוב שחזרנו ושיחקנו בו.

 

יגאל מאד אהב את אחותנו הקטנה, והיה משחק איתה הרבה.משקיע. היה לו קורקינט עם 'קוגלגרים' וגולות ברזל בהם, והוא היה מסיע אותה על הקורקינט הזה, כבר בהיותה בת שנה וקצת, כמעט בטרם למדה ללכת.

 

הילד בן ה-5 היה גם מאד קשור לאמא, ופינק אותה, בבחינת אהובה: ביום ששי אחרי ארוחת הערב הילדים קיבלו בגן 'פינוק- חתיכת שוקולד אחת לכל ילד. הוא היה שומר ומביא לה הביתה את חתיכת השוקולד היחידה הזו, באצבעות דביקות ומתוקות: 'תאכלי, אמא' היה אומר. זה טוב...

 

כל פעם שסיפרה את הסיפור הזה, שנים לאחר מכן, הייתה אמא מתרגשת עד דמעות מה'מחזר הקטן' שלה.

 

הזיכרונות הראשונים מהאח שלי דווקא קשורים בתחושה לא נעימה: תאורה אדומה של נורה אחת, בחדר בבית התינוקות לשם הלכתי לפרקים לבקר, עם אמא, את אחי התינוק. היה מקובל שתאורה כזו מתאימה לחדרי תינוקות. אבל אמא הייתה אז כל כולה עם אחי, בחדר הפנימי היכן שהיו התינוקות שאך נולדו, במיטות הגבוהות עם הסורגים, ואני חכיתי לה במבואה,שתסיים את הטיפול בו, לבד, בכניסה; ילדה בת 3, והאור הדוחה הזה...

 

אחרי מלחמת השיחרור הח'ברה היו נוסעים לחולה לצוד ג'מוסים.

 

עזיבת הערבים מהאזור השאירה אותו ריק מבעלים וטוענים לבעלות. הג'מוסים, שרעו שם פרא,היו אמצעי משיכה לכל צייד חובב, כך גם חזירי בר. יונים היו לעתים גם הן מגיעות לסיר הבישול של אמא, לא ברור לי אם מהרפת של איילת או מהחולה. לעתים היה אבא מביא גוש בשר הביתה, לאמא, שתבשל ידעתי מהיכן זה הובא- מהחולה, מהג'מוסים הפראים שנותרו שם. לאגם החולה הגענו לעתים, גם בשנים קודמות, עם אבא ואמא.

 

אני זוכרת שפעם עמדנו על חוף ימת החולה, שמבחינתי הייתה גדולה לא פחות מהכנרת, מלפנינו המים הרדודים מלחכים אבני נחל קטנות ולבנות ורפש, בצד גדלו קני סוף ושיחים למיניהם על גדת המים, אמא הראתה לי הרחק הרחק, ואמרה: שם זה דרדרה.. מה זה דרדרה, אמא? התשובה הייתה סתומה: פעם היו שם (או שמא היה זה:) יש שם התיישבות, מושבה. גרים שם יהודים. יש שם בתים של אנשים שלנו.יהודים. ואיפה זה, אמא? שם רחוק, מאחורי החולה. הסתכלתי לשם וראיתי בקושי את העבר השני של הכנרת, מפאת ריחוקו.השיחה נשארה סתומה בעיני. מהי אותה דרדרה, קבוץ, כפר? והאם יש שם ישוב, אנשים ומבנים או חורבות וניסיון להתיישב שנעזב?מצד אחד, זה נראה מוזר כיוון שעד כמה שידיעתי הקטנה השיגה הצד השני של החולה היה מקום של הערבים. ראינו ערבים בחיי היום יום, פה ושם. בנסיעות הנדירות, בכפרים עם החושות, הגדרות מעצים וזרדים למניעת בריחת הבהמות; תמיד היה ריח של עשן מלווה את הכפרים הללו ותמרת עשן דקיקה תימרה בהם מהטבון של הנשים האופות פיתות, ותמיד היו שם תרנגולות מסתובבות ומקרקרות ליד החושה או האוהל, קטנות וצבעוניות יותר מאלו מהקבוץ שגם לא הסתובבו חפשי מעולם; אפרוחים הסתובבו חפשי בשטח החצר ורצו אחרי אמם הדוגרת; כן היו תמיד ליד החושה או האוהל עזים שחורות, כבשים,לעתים תרנגולי הודו קטנים, כלבים שפלי מבט, זנב ואזניים שהפחידו אותי היו מלווים בנביחות עזות את כניסת האוטובוס או המשאית לטווח השליטה שלהם, רצים ונובחים בפראות מסביב למכונית, מנתרים לעברנו, הנוסעים ונביחתם מלווה את האוטו עד צאתו מטווח שמיעתם... היו שם נשים עטויות שחור וצעיף עוטף את ראשן ופניהן, נושאות משא על ראשן-עצים לבעירה, ופעוטים כמעט עירומים, פעמים רבות עם נזלת שלא טרחו לנגב, ונחיל זבובים צמוד אליה שלא טרחו לגרש, להפתעתי הרבה. ההם היו עולם אחר.מאיים בצורה לא ברורה. באוטובוס לטבריה לעתים היו עולות נשים, עטורות בכפיה לבנה ורקומה בשוליה ברקמת חרוזי-זכוכית זעירים וצבעוניים, לא פעם עם דגם מורכב למדי שבלט במיוחד על רקע הכאפיה הלבנה, שמצאה מאד חן בעיני. הרבה פעמים, עם סל ובו תרנגולת או חבילה גדולה מבד, קשורה. האשה הייתה מתיישבת ברחבות על המושב, בדים רבים נפרשים על המושב משמלותיה, וריח זר ומעורב, של עשן,של צמחי בר- תבלינים: זעתר ומרווה עולה ממנה ועוד צמחים שלא הכרתי, וקרקור התרנגולת מהסל מלווה אותה.(תרנגולת או חבילת ביצים לא הייתה חזון נפרץ גם כמתנה לדוד התל-אביבי, מתנה בעת ביקור אחותו מהקבוץ, יותר מאוחר, בימי הצנע).

 

הכלבים שהיו מלווים את הרועים ואת מגורי הערבים היוו גורם מפחיד, גם בשל הסיפור שרווח לגביהם, שהם נושאים כלבת. זו הייתה אחת המחלות היותר מפחידות ששמן הסתובב בסביבה. מחלה ש-כך סופר בין הילדים לבין עצמם-גורמת לבנאדם לנבוח בעצמו כמו כלב, לחשוף שיניים כמוהו,להזיל ריר מהפה, לתקוף, ולבסוף למות...כדי להינצל מכך היה צורך-ולפי השמועה שהסתובבה בינינו היה מי שזה קרה לו-לתת 14 זריקות מכאיבות, אחת כל יום, בבטן, סביב הטבור. וזה עוד בתנאי שהנשיכה שנושך אותו אדם אותרה תוך זמן קצר.אם לא, אחד דינו למות...

 

זריקות היו אחד הנושאים המפחידים שמפעם לפעם לא יכולת להמלט ממנו. אני זוכרת אותנו, פעוטים בני 3-4, עומדים בתור עם התחתונים הלבנים, בפעוטון, כולנו בוכים והמטפלות סביב, וכל ילד בתורו קרב לד''ר רמיגולסקי שישב על כסא נמוך בבגדים לבנים, בידו מזרק, (כנראה שהיה יקר המציאות שכן היה צורך להשתמש באותו מזרק לכולם) ונר או מנורה קטנה (כנראה מנורת בונזן) ולה להבה על שולחן סמוך, והוא מזריק לילד, אחר כך שם את המחט על באש, לחיטוי,...ואחר כך הילד הבא. לא זוכרת כמה זה כאב אבל זוכרת אותנו הקטנטנים עומדים ובוכים מהפחד, לפני הזריקה.

 

מחלה אחרת שעדיין לא הודברה אז הייתה הקדחת: בהיותי בת 11 הרגשתי לפתע צמרמורות, בעורי היו כתמים אדומים וכחולים, כאב ראש וסחרחורת וחום גבוה. כנראה נעקצתי על ידי יתוש הקדחת,ואני זוכרת אותי מבלה כל 3 שבועות כמה ימים בחדרי החולים של המבוגרים, במיטה הלבנה, שותה כינין, מסתובבת חיוורת וחלושה, עד שההתקף נסוג. וכשכבר חזרתי לכיתה ושיחקתי עם כל הילדים הייתי מרגישה לאחר שבועיים, שוב חולשה, הרגשה לא טובה, החום עולה...שוב הקדחת חזרה. וכבר התרגלתי לעובדה שהתחושה הנוראית הזו תשוב וחיכיתי לה... הקדחת נעלמה סופית מגופי למיטב זיכרוני רק אחרי כ-5-6 התקפים.

 

זיכרון יותר מאוחר, אחת מחוויות הנעורים המוקדמות שלי מאגם החולה: אולי בגיל 11-10: לקחו אותנו על סירה לשיוט בין קני הסוף, עופות המים, קרקור הצפרדעים, העמק לתוך החולה. כיוון שכבר ידענו לשחות כמה מאתנו ובהם גם אני קפצנו מדופן הסירה ושחינו לחוף שהיה במרחק מספר מאות מטרים-אז זה נראה לי המון... שחיתי כל הדרך לחוף, בין קני הסוף המרחשים לא רחוק, המים הכחולים-כהים, קולות בעלי החיים, הרוח הקלה, ולא פחדתי. ובאותו לילה, כיוון שהיינו במחנה ליד החולה, ישבנו תחת עצי האיקליפטוס העצומים שצמחו על החוף, ושרנו שירים נוגים: הייתה צעירה בכנרת; דוגית שטה; הירדן משתפך ברון; וניה, למה עזבת אותי?...

 

לשחות - זאת למדנו בבריכת האגירה העגולה מבטון של אילת, לה שוליים גבוהים מבטון, כמטר וחצי מעל פני המים שהיו עמוקים,בריכה שבה רק סולם צר אחד לאחיזה ושום מעקה בנוסף; החברים, בימי הקיץ החמים, היו באים להשיב את נפשם בשחיה במים הצוננים. לגב של כל ילד הוצמד ברצועה שכרוכה סביב גופו פח ריק וסגור ובו אוויר, וכך למדנו לשחות, עם המורה לספורט דוד, במשך מספר שיעורים רב בכיתה ד', שעל כך אני מודה לו עד היום.

 

באחת השבתות, עוד לפני לימודי השחיה, אבי לקח אותי לבריכה המאולתרת הזו, על גבו, במים העמוקים. חבקתי את צווארו יותר מדי חזק כנראה, מהפחד. אבא שכמעט נחנק מלפיתתי הנפחדת קרא לי לרפות קצת את אחיזתי, ואיכשהו נשמטתי מגבו והתחלתי לפרפר במים העמוקים מאד באימה-הסולם הבודד היה רחוק ממני...מישהו מהשוחים הבחין בילדה המבועתת ומפרפרת והביאני לחוף מבטחים, כלומר קרוב לסולם היחיד שהיה בבריכת-האגירה: צר, מורכב מצינורות ברזל דקים, ובקושי הצלחתי להיאחז בו כי עוד כמה גברים בוגרים וחסונים נאחזו בו מכל הכיוונים להפוגה קלה מהשחיה...

 

אמא הראתה לי ממול, באחד הטיולים לכיוון הגבעות, גבעה אחת חומה אפורה, מנוקדת באבני בזלת, ואמרה לי: פעם רצו להקים פה את אילת השחר, ולכאן הגיעו ראשוני הקבוץ – כ-10-12 חברה, ביניהם נערה או שתיים.פה הם הקימו את האוהלים בהתחלה.

 

ולמה הם לא נשארו כאן?

 

אמא משכה בכתפיה.

 

הגבעה ההיא לא נראתה מושכת במיוחד, אף שלא גבוהה,קירחת כמעט, ואפילו מאיימת קצת עם הצבעים הכהים שלה, ואני שמחתי שעברנו למקום הנוכחי, עם הנחל ממש לרגלי גבעת הקבוץ.

 

באחת הפעמים שעברנו ליד בית הקברות, הקברים הבודדים שם הפחידו אותי ועוררו את סקרנותי: מיהם האנשים שקבורים שם, תחת המצבות הלבנות מעופרות-חלודות, השקועות למחצה באדמה, ההן? אמא הורתה לי על אחד הקברים: פה קבור חבר שנסע לראש פינה, נוהג בעגלה עם סוס להביא טנק מים לקבוץ. כשחזר עם המשא על העגלה המיטלטלת, היה ליל סערה: גשם ירד, המים בוואדי גאו וטנק המים שהביא-או שמא היה זה משא אחר-הכביד על העגלה שחצתה את הוואדי. העגלה התהפכה, שקעה בבוץ, והאיש נסחף במים הגואים, השוצפים, החומים, וטבע.

 

הענין הזה העסיק אותי למדי כי בדמיוני ראיתי את המחזה המכאיב, והרי עבורנו, הילדים, הקבוץ היה כל כך בטוח, יציב ועתיק כמעט כמו ששת ימי בראשית-אף שלמעשה היה רק בן פחות מ20 שנה. וזה הפך את כל ההרפתקה הזו, של הקבוץ,אפילו בעיני הילדה, למשהו הרבה פחות בטוח: אפילו אנשים מבוגרים אולי אפילו ההורים(!) יכולים למות בו כך סתם.

 

מין לא היה נושא מושך במיוחד,בגילאי 5,6,7,8, אבל כאשר איתמר לקח אותנו לרפת ולאורווה, בגיל 8 או קודם לכך, והראה לנו מה שעושה הפר לפרה-לאחר שהובילו אותה אליו במבוי הצר שנועד במיוחד למטרה זו,'להרביע אותה' - כך אמר (שכן ברגיל הפר היה מופרד מהפרות-הנקבות), ראינו בהשתאות את המחזה הדוחה למדי. אבל כאשר ה'מדריך' הצעיר הזה שלנו אמר שזה בדיוק מה שההורים עושים, הטענה התקבלה במשיכת כתף ואי אמון. מה פתאום, אמא ואבא שלי? בצורה הגסה הזו - אין צ'אנס. נדרשו עוד לפחות 4 שנים ושיחות בין הילדות והילדים, רמיזות, רכילות על הילדות מהכיתה שהתפתחו מוקדם ושאחת מהן הולכת עם אבי, החתיך של הנעורים, ומה הם עושים, עד שהמידע הרלוונטי התחיל לחלחל. 12: בקבוץ, שבו לא היו מספיק ילדים על מנת לפתוח כיתה כל שנה, הרכיבו אחת רק כל שנתיים. כך שהיו יכולים להיות בכיתה ילדים בני שש וילדות בנות 8. בעת שראשונות הבנות החלו להתפתח, הייתה קבוצה די גדולה שעדיין הייתה שקועה במשחקי הילדות;

 

בכיתות היסוד הראשונות היינו עדיין מתקלחים - וגם ישנים בחדרים משותפים- בנות ובנים ביחד-ואיני זוכרת שום ענין מיוחד שהיה למי מאתנו בכך. זה היה כך תמיד. אבל בכיתה ג' ר. החלה פתאום להתפתח, שערות ערווה בודדות צמחו לה, כל הילדים דיברו על הנושא, ואנחנו, הילדים, החלטנו בשיחה רצינית בינינו, שאנחנו מתחילים ''להתבייש''. ושאנחנו רוצים להפריד בין מקלחת הבנים ומקלחת הבנות. המטפלות לא התנגדו וגם שיתפו פעולה.

 

בימים הראשונים כך היה, עד שלאחר כשבוע, בעת שהייתי תחת זרם המים המהבילים, עם עוד כמה זאטוטות עירומות, פרצו מתוך ארונות הבגדים כמה ילדים ובראשם יהודה, שהחליטו להציץ לבנות...הם פרצו מהדלתות של הארון לצריחותינו הרמות וברחו מדלת המקלחת החוצה...צחוק וצריחות ליוו אותם במרוצתם...

 

הואדיות שהכרנו בילדותנו היו ואדיות עם כמות מים קטנה יחסית-ואדי חינדאג' שהיינו מטיילים אליו עם המטפלות מרחק מעל קילומטר מהמשק והוא רחב יחסית ואיני בטוחה אם היו בו במים בכלל בקיץ, והואדי למרגלות הקבוץ שזרמו בו מעט מים כל ימות השנה, לשחות שם לבטח אי אפשר היה. מעין מלחה צלול המים עם הבריכה היפהפיה העגולה, השקופה עד עומק של מעל 2 מטר והמוקפת בירק, טחנת-קמח ודקל, ובה מים קרים כקרח, הייתה חלום צונן וירוק, ממש כמו באלף לילה ולילה; לאחר מלחמת השחרור הפך המקום לשלנו, של ישראל. אפילו מטמון מטבעות נמצא בו; הוא היה מרוחק מספר קילומטרים צפונה מקבוץ איילת השחר. לאחר מלחמת השחרור, הפך ליעד שכל החיילים, צעירי הקבוץ ואחרים מכל האזור באו אליו בקיץ לטבילה צוננת. מדריכינו, שהעבירו לנו הילדים גילאי 11,12,10 פעולות, משחקים ואפילו מחנה בין האיקליפטוסים כולל שינה בשטח, לקחו אותנו מפעם לפעם.לרחוץ במקום הנכסף. ואילו הבנות הגדולות מהכיתה בנות ה-13,14, היו כבר עוצרות טרמפים ונוסעות לשם בלוויית החיילים, ומלוות בהתלחשויות, רכילות וסקרנות ילדותית: מה להן ולהם?

 

בגיל 12, בכיתה ו', כבר היו דיבורים ולחשושים רווחים בין הילדים, כאש בשדה קוצים. הילדה הכי בוגרת מהכיתה הולכת עם ההוא מכיתה ח'...לא, הוא חבר של הזו מהכיתה שלו....(מה זה חבר? מה הם עושים,כשחברים?) הבנות מהכיתות מעלינו היו לפתע כל כך רחוקות ותחושה של עולם חדש וסתום, החלה לחדור לחיי הילדים שהיינו-המודעות להוויה של עולם שונה ומאיים למדי שקשור לסודות, לעולם המבוגרים המסובך,שבינו לבינה. אלא שזה היה עוד כל כך ערטילאי, לבד מהגדולות בילדות שבכיתה, שהיו לפתע מלחששות עם בנות הכיתה שמעליהן, והיו מלאות סודות, מרוחקות, שבויות כבר בעולם חוויות שונה וזר, ושוב לא היו שייכות להווי הילדי שעדיין היינו רובנו שקועים בו עמוק..

 

(מאז נאספו המים לצינורות ומהנקודה הצוננת, הטבעית והיפהפיה ההיא לא שרד דבר, מלבד קני סוף לכל מלוא העין. וכאשר אני עוברת באזור אני מחפשת בעיני את הבריכה הצלולה והיפהפיה של ילדותי והיא איננה...היא יבשה. רק קני סוף גדולים ופראים גדלים שם לכל מלוא העין).

 

לאחר המלחמה בהמשך הדרך, לצד ההר משמאל לכביש, הוקמו יום אחד מספר אהלים בלב עשביית הבר ובלב הלא-כלום.. זו הייתה תחילתו של הישוב שייקרא בשם קרית שמונה.

 

ההורים היו כולם מעורבים בענייני הקמת המדינה, אם זה במודעות גדולה ומעורבות במה שקורה-למשל היותם ובמיוחד אמי-כקשרית של ההגנה, חברות עם החבר'ה מהפלמ''ח, גפירים, נוטרים, מההגנה. כך שלא היה זמן לשים לב ללבוש, זה היה בד''כ בצבע חקי, עם מכנסי זלמן קצרים בקיץ וארוכים בחורף. בגדי הילדים היו בהתאם. מכנסיים קצרים היו לבושנו הרגיל, בקיץ; הבנות- עם גומי במפסעה.

 

החצאית הראשונה שלי נתפרה כשהייתי בגיל 10-זה היה אירוע מכונן: כל הבנות נשלחו למחסן לקחת מידה לחצאית. התופרות הראו לנו,כשהן עומדות בין המכונות, השולחנות, המגהצים ושולחנות הגיהוץ המחופים סדין והגדולים, את הבדים שמהם נבחר את הצבע לפי טעמנו. המבחר היה רק 2 סוגי בדים: משבצות קטנטנות כחול לבן או אדום לבן. והבד העדין-משי.כיוון שקודמותי רצו כולן את המשבצות האדומות לבנות לא נותרה לי ברירה אלא לקחת את הכחול לבן... זו הייתה חצאית מכווצת במותן וקצרה.לראשונה בחיי בחרתי לי בד לבגד.

 

מלחמת השחרור תפסה את הקבוץ בלי הגנה. אני זוכרת את הגיוסים למלא את שקי החול שנועדו להגן על החפירות-פשוט חפירות באדמה, מתפתלות מעט, שבהן ישבו האנשים בשולי הקבוץ ימים ולילות. כן נבנו מספר מקלטים רעועים-כיסוי פח מגולוון ועליו שקים ממולאים אדמה כדי לבלום את החבטה או הפיצוץ, אם יגיע; כאמור. הכניסה לבונקר נמוכה וצרה, עם מדרגות מדופנות בעץ בקושי, צרות ורעועות, המקלט עצמו ליד הכיתה שלנו -מין כוך מוארך, פח ועץ, ולשני צדדיו ספסלי עץ ברוחב אולי 25-30 ס'' מ, שלפחות לילה אחד-לא זוכרת כמה-שכבנו מקופלים, פני האחד בקיפול רגליו של השני כלומר למעשה מול ישבנו - פשוט לא היה מקום לשכב שם, והיו לילות שלמים שנאלצנו לישון כך. על הבונקר של אחי בן ה-4 נפלה פצצה, וחציו, שנתמך בקורות עץ ומטות ברזל, קרס ואדמה נפלה לתוכו, המזל היה שבאותו צד לא היו ילדים באותו רגע.

 

ילדים בני 14 כבר שימשו כקשרים בין החפירות של הלוחמים מגיני הקבוץ, וילדה קשרית כזו, בשם אלפא, אדומת שיער, נהרגה במשימתה, זו הייתה טראומה בקבוץ ומה שאולי זרז את הוצאתנו -הילדים-למקום מבטחים.

.

הוחלט שהילדים יועברו למקום חליפי, בגלל הסכנה לשלומם, וגם נשים בהריון כגון אמי, וכמובן יתלוו אלינו המטפלות שלנו; וכך, ב'הפוגה' המפורסמת בלחימה, באישון לילה הועלינו על מכוניות-אף איני זוכרת אם היו אלה משאיות או אוטובוסים משוריינים, ונסענו בדממה לטבריה;

 

נחתנו שם בלילה בביה''ס כי''ח (אליאנס). מול הכנרת, על הגבעה. נתנו לנו מזרונים שהונחו על הרצפה בכיתה ריקה מכסאות, ספסלים וילדים-אולי זה היה החופש הגדול-זה עתיד היה להיות מקום מגורנו לחודשיים הקרובים. אנחנו ושתי המטפלות הצמודות שלנו שבאו אתנו. נשים אחרות נשארו באילת-השחר.

 

זו הייתה חוויה חדשה: לחיות קרוב לעיר, הנוף המרהיב של הכנרת, לרגלי הגבעה שעליה היה ביה''ס מקבל את פנינו כל בוקר... והכנרת, רחבה ומוארת, הייתי בת 9.

 

אי אפשר לומר שזה היה נורא ביותר - זו הייתה בהחלט חוויה נחמדה, על אף הקושי שבכך. בלילות ישנו על מזרונים; לפני השינה הייתה המטפלת מקריאה לנו סיפורים, בעודנו שוכבים איש על מזרונו, בכיתה ריקה מילדים, בה שוכננו, את 'חוט הלב', בהמשכים,ושאר סיפורים ואגדות. בימים למדנו קצת, טיילנו, אכלנו גלידה-מעדן נדיר וכמעט לא מוכר, או שתינו גזוז, שם אכלתי לראשונה לחם לבן עם חמאה-דבר שכלל לא הכרתי מקודם. שם גם פגשתי את דודי ניצול השואה, הפרטיזן.

 

אני זוכרת איך דודי הופיע בחיי, בעת מלחמת השחרור.

 

אף שרוב חברות הקבוץ נשארו בקבוץ גם בעת הקרבות, אמא עברה עקב הריונה לטבריה.אני לא זוכרת בדיוק אם התגוררה באליאנס אך הייתי רואה אותה מפעם לפעם:שתינו היינו פליטות, שהוצאו מהקשרן...

 

יום אחד, טיילנו אני ושאר הילדים, בני 9 או 10.עם המטפלות בשעות הבוקר, כמו הרבה בקרים אחרים - חוזרים מסיבוב ברחובות טבריה, חצינו גשר כרגיל, בכיוון ביה''ס אליאנס שם גרנו. איש שחרחר, לא גבוה,לא מוכר, בעל עיניים בוערות ניגש אלי על הגשר ושאל אותי: את הבת של בלומה? עניתי: כן. האיש הזר לפת את מתני, הרים אותי על כפיו, לופת אותי, מחבק אותי מבוהלת: איש עם עיניים שחורות, מוזר,שלא הכרתי, ספק צוחק בהתרגשות עצומה, ספק בוכה. מישהו קרא לאמא שלי מבפנים. כשראו זה את זו, הוא תפס את אמי, אשה בהריון והרימה מעלה כאילו הייתה נוצה, בחיבוק עצום ושניהם פרצו בבכי נורא. - מעולם לא ראיתי כך את אמא, כל כך נסחפת כל כך נסערת. הדוד הזה, צעיר האחים לבית אמי לא הוזכר כמעט מעולם בבית. הוא לא היה חלק מחיי היומיום; החיים שם, בעיירה, היו בספירה אחרת ורחוקה.

 

זה הדוד שלך, אח של אמא, אמר לי מי שאמר על האיש שהופיע יש מאין בחיי... אמא בכתה.השניים כבר לא האמינו שעוד יפגשו; המלחמה האיומה הפרידה ביניהם; זה היה נס לראות אח יהודי ששרד את המלחמה באירופה. בגלל הנסיבות, האימה, ההשמדה...; (אמא עזבה את רוסיה שנים קודם, אחרי הכשרה, כדי לבוא להגשים בקיבוץ ואילו יונה אחיה, דודי, היה אז ילד די קטן. כשהגרמנים נכנסו לעיירה; ההורים נשחטו יחד עם כל מי שנשאר בעיירה; איש לא שרד בעיירה מכל המשפחה הגדולה, יונה עצמו היה אז בסיביר והטלטל למקומות לא צפויים: בין השאר היה פרטיזן, פעיל בבריחה מאירופה אחרי המלחמה; קשר המכתבים לאירופה היה די נדיר במשך שנות התוהו ובוהו ההן.)

 

אחרי הפגישה הראשונה הזו הייתי רואה אותו לעתים מזומנות. היינו מטיילים יחד עם הילדה, אמי והדוד החדש הזה שצץ משומקום, משוטטים בטבריה, קונים לי גלידה, והתרגלתי לאיש המוזר, הפראי, בהדרגה.

 

דודי יונה השלים לאמא קצת פערי מידע: כשנה וחצי בשנות סוף המלחמה ועד שהופיע פה פתאום - לא שמענו ממנו דבר ורק החבילות שנשלחו מפלשתינה דרך הצלב האדום אליו, לאיזו כתובת עלומה באירופה, ו ל א הוחזרו, אישרו לאמא שהוא בין החיים. (חבילות שהנמען נפטר היו מוחזרות לשולח.)

 

יותר מאוחר הועברנו, אנו ילדי אילת, וגם הנשים ההרות כגון אמי, לחיפה, לבית ערבי ריק, גבה תקרה, גדול ומקושת חלונות. -באילת לא היה שום דבר דומה לזה בהדרו: חלונות גבוהים, ארוכים, התקרה מצוירת ובה נברשת יפהפיה מזכוכית, הרבה חדרים גדולים; כפי הנראה של אפנדי ערבי ש-כך נאמר לי אחרי שנים רבות, דווקא היה ידיד של היהודים והבית שהיה ריק נמסר זמנית לשימוש הקבוצה של ילדים ומטפלות שפונו בגלל המלחמה מאיילת-אנחנו.הבית שכן ברחוב מאדר.

 

אני זוכרת לילות בהם קטעה אזעקה את שנתנו ונאלצנו לרדת, בפיג'מות, יחפים, מפהקים, מוחים את קורי השינה מעינינו, למרתף הבית, עקב גיחה של מטוסי אויב. מלמעלה, מרחבי העיר, נשמעו בומים, ואזעקה ארוכה ומעיקה הדהדה באוויר. לעתים שמענו פיצוצים. אני זוכרת כמה היה לי קשה לקום מהשינה, ילדה בת 9, באמצע הלילה, ולרדת עם כולם למקלט, בו ישבתי עם כל הילדים, העיניים נעצמות והגוף צונח מתנוחת הישיבה הכפויה באמצע הלילה, הגוף שדרש את השינה הדרושה לו..

 

אהבתי את חיפה הירוקה, עיר גדולה לאלוהים, עם רחובות רבים, יפים, בתי-אבן ובתי-קומות, גנים וביניהם הגן הבהאיי שנכנסנו פעם אחת לבקר בו, כל ילדי הכיתה הגולים; הגן נראה לי כמו פלא מאלף לילה ולילה, מרהיב עין ביופיו, עם שבילי האבנים הקטנטנות הלבנות, שחורות או אדומות, העצים המטופחים וגזומים והשושנים שגדלו בגינות קטנות סימטריות, גן מגוון להפליא, השערים עם פיתוחי מתכת ירוקים זהובים יפהפיים, וטווסי מתכת נהדרים מפוזרים בין גניו כמו גם כדים או כלי חרס על כן, פה ושם. וכן גם המקדש שבלבו בו ביקרנו.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: