זיכרונות ילדות / הילה גלשטיין (שי)

זיכרונות ילדות

הילה גלשטיין (שי) - [בת איילת השחר]

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

אבא שלי תמיד עייף מאד מהעבודה הקשה בפלחה, עם טרקטור, בשמש, בשדה היבש. הוא אוהב את העבודה שלו.

איור מאת יעקב גוטרמן

אבל נראה לעתים כל כך זר למקום אפילו לילדה שנולדה פה, איכשהו, לא שייך: אבא אירופאי: גבוה, בהיר, יפה תואר, כחול עיניים ועדין. בעצם נועד להיות 'תלמיד חכם'. כמוהו גם אמא ושאר בני דורו בקיבוץ ובכל רחבי הארץ, שהפנימו, שעבודת כפיים ובניין הארץ זה צו השעה. זה מה שצריך לעשות. יש לעבוד את האדמה פשוטו כמשמעו, 'להפוך את הפירמידה'[1] היהודית. עם כל להט הנעורים; והם הסתערו על המטרה, והשאירו כל דבר אחר אחריהם לנצח למען בנות עתיד חדש לעם היהודי במו ידיהם: הורים זקנים בעיירה, את אירופה המתפוררת, את האפשרות לקריירה בעבודות נקיות ומעונבות לטובת עבודה קשה, רעב, מקום יבש ולוהט לא מוכר, ארץ אכזרית וזרה, עתיד לא ברור וגם סכנת מוות מאוכלוסייה ערבית עוינת.

 

אמא חושבת כמוהו. אמא עובדת בסנדלריה, עם עוד 3 גברים גסי רוח. היא די סובלת מזה, מהם, אבל גאה בכך שהיא עושה עבודה של גבר. הם יוצרים ותופרים שם נעליים וסנדלים לחברי וילדי איילת השחר. אני בת 5 או 6 מבקרת אותה בסנדלרייה לפעמים; הריח המוזר מפריע לי אבל אני רוצה להיות קצת עם אמא. היא עובדת ימים כל כך ארוכים, ואני רואה אותה ואת אבא רק מספר שעות בכל ערב, עד שהם לוקחים אותי לישון בבית הילדים עם כל שאר הילדים, הרחק מחדר-ההורים. אז אני עומדת בסנדלריה בשקט, בצד, ומתבוננת. אחד הגברים פולט בדיחה ורואים בעליל שאמא לא אוהבת את סוג הבדיחות הזה, שנועד בעצם סתם לשעשע. היא נרתעת, אבל לא אומרת כלום.ממשיכה לדפוק מסמרים בעקבי הנעל שנמצאת על אימום בין ברכיה.

 

המון זוגות נעליים בשלבים שונים של גימור ותיפור מונחים על המדפים-קרשים פשוטים ולא צבועים - שמהווים מעין כוננית לרוחב כל קירות הסנדלריה. החלונות של החדר מלוכלכים; על אימומי ברזל מתוחים עורות חומים בהירים שרוככו קודם במים, כדי לכופף אותם ולהביאם לצורה הרצויה, צורת נעל; יש עשרות עורות כאלה. הסוליה השטוחה, החלק שעליו דורכים, מטופלת לחוד. חתיכות גדולות ושטוחות של עור כהה וחום בהיר מונחות זו על זו בצד החדר, ועליהן יסמנו את צורת כף הרגל ויחתכו בסכין חדה. מסמרי עץ יחברו את העור לסוליה; מסמרי-עץ סופגים מים; הם תופחים ומהדקים את החלק העליון לסוליה של הנעל, וכך מבטיחים שהיא לא תתפרק; לא מסמרי מתכת, שהיו 'מחליקים' החוצה. בנוסף, מסמרי המתכת יקרים. ככה אמרה לי אמא.

 

אמא יושבת על שרפרף קטן, ומכה בפטיש ומחברת כך גפה של נעל אחת לעור החום, ויוצרת נעל חדשה, לפי גודל וצורת הרגל של החבר שהגיע תורו. כל חבר מוזמן לבוא לראשונה לסנדלריה לקחת מידות, לבחון ולשרטט את צורת רגלו בעפרון על קרטון, שלפיו תחתך הסוליה, ואחר כך יבוא שנית, לבדוק אם הנעל הנוצרת מתאימה לרגלו.

 

בסנדלריה ריח חריף של גומי - אמא אומרת שזה דבק, שנעשה, בצוק העתים, מחתיכת גומי שנזרקת לתוך נפט ונמסה, ושזה דבק מצוין וחזק, אבל כל הסנדלריה מסריחה מהדבק המוזר והמאולתר הזה, ומריח של עורות ועוד חומרים מוזרים שמסתובבים בסנדלריה. הראש שלי מסתובב מעט מהריח החריף.

 

כל מיני אימומים מפוזרים בסנדלריה בצורות וגדלים שונים ולמטרות שונות בשלבי ייצור הנעליים. הנעליים נעשות פה לכל חברי וילדי הקיבוץ, בערך פעם בשנתיים או לפי הצורך.

 

אמא מאד גאה בעבודה היצרנית שלה, בעובדה שהיא עושה עבודה של גבר. מין 'כיבוש- עבודה', והיא די בודדה מסוגה בקיבוץ; על אף החדשנות של היצור המוזר הזה, קיבוץ, רוב הנשים עובדות במכבסה, חדר האוכל, עם ילדים - בענפי שירות בעיקר, כמו בכל העולם.

 

יש גם נשים שעובדות בכרם וברפת - למשל אירמה, השכנה שלנו, שהולכת לרפת מוקדם מאד בבוקר ונראית לי כל כך נחושה וחזקה.

 

נשים עובדות גם בדיר ובמכוורת. בעיני, זו עבודה מסתורית ומושכת, עם הכיסוי המוזר שהן לובשות בבואן במגע עם הכוורות, על כל הגוף והראש, עם רשת לפני הפנים, כדי שיוכלו לראות, אך להיות מוגנות מפני הדבורים בעת רדיית הדבש. הדבש המתוק... הן יוכלו, אני חושבת, לאכול ממנו בלי הגבלה...איזה כיף! אבל זו גם עבודה עם סיכוי של להיעקץ על ידי הדבורים. הרבה דבורים! פעם אחת נתפסה לי דבורה בשיער; התחלתי להשתולל ממש, צרחתי בהיסטריה, נופפתי בידי וניסיתי לשלות אותה. זה לא עזר, דווקא בחישת ידי בשיער גרם לה בסוף לעקוץ אותי. בכיתי, כאב לי וכעבור שעתיים כבר שכחתי. בעקיצה הבאה כבר לא פחדתי כל כך. דבורים...

 

אבא עובד בשדה, עם הטרקטור ועם המגוב, עם המחרשות המוזרות והמפחידות האלה, ועם הקולטיבטור, והמשדדה, ועוד כל מיני מכשירים מתכתיים עם שמות מוזרים - מיני מפלצות מתכת גדולות ומעוררות אימה. לפנות ערב או בשבתות אנחנו הולכים לסככת כלי העבודה של הפלחה, אמא, אחי הצעיר ואני, לבקר את אבא שעובד. אבא עסוק, אמא מחכה לו בצד או משוחחת אתו, ואחי ואני רצים לערימת חבילות הקש שנמצאת לא רחוק משם, תחת סככה גבוהה ומוגנת, ושמלאה במקומות מחבוא בין החבילות. אנחנו משחקים במחבואים. או עולים גבוה גבוה לראש ערימת חבילות-הקש, קופצים מהגבוהה לנמוכה יותר, ולזו שמתחתיה - אין כמעט סכנה לקבל מכה, גם אם נפלת, שכן הכל מכוסה בקש רך, אבל דוקר. הקש נכנס לגרביים או לסנדלים, מפזר נימים צהובים דקיקים ודוקרים עם משב הרוח והעקצוצים הם בכל הגוף. ובכל זאת אנחנו אוהבים לרוץ ולשחק שם.

 

או שאנחנו מתגלשים, בסככת הכלים עצמה, במשפך שיש באחת המכונות העצומות האלה, המכבש, שנועד לאסוף את הקש בימי הקציר. בזמן העבודה בשדה, את המכונה מאכילים בקש מצד אחד; הקש עושה את דרכו לראש המשפך ומחליק בו ונפלט בתחתיתו קשור, וכך חבילה אחרי חבילה, מפוזרות ברחבי השדה הקצור, בעקבות מסלול המכונה המאלמת. אבא עובד עם המכבש שעות, בשמש, מתקדם מטרים ספורים ונעצר, החבילות גולשות מהמשפך בשורה שמתארכת והולכת...

 

בשבת המכונה דוממת, ואנחנו משחקים ומתגלשים במורד המשפך. בחצרות הגנים, אין הרבה משחקים עבור ילדים, ואנו חושבים שאנו ברי - מזל שאבא שלנו עובד בפלחה ויש לנו המגלשה הזו לשחק בה...אבל המכונות האלה גדולות ומפחידות ואני לא אוהבת במיוחד את המקום הזה.

 

לפעמים אבא מניע את הטרקטור במנואלה - מין ידית ארוכה וכפופה ממתכת, דמוית האות ר, שנועצים בחור בטרקטור במקום מיוחד מלפנים ומסובבים, והטרקטור משמיע רעש חזק ונדלק, ואבא לוקח אותנו לסיבוב בשדה.

 

אני שונאת את כל הרעש מחריש האוזניים שכרוך בעבודה של אבא, לאורך כל היום; את הקש הדוקרני שקשור לעבודתו ברוב שלביה - החל מהשלף וגבעולי הקש הקצוצים והדוקרים שנשארים בשדה הקצור, זקופים, צהובים - ובשום אופן אי אפשר ללכת שם יחפים, כמו שאני אוהבת; המשך במוץ שנישא ברוח מהקש הקצור, שנדבק לבגדים, נכנס לעיניים, מגרד, דוקר ומציק ואין מפלט ממנו, גם מפחדת מהמכונות הגדולות, חסרות הנשמה והמתכתיות הללו, עם השיניים המעוקלות ומעוגלות שאבוי אם תתקרב לשיניהן...

 

אבא עובד שעות ארוכות כל כך, במיוחד בזמן הקציר.

 

אמא לוקחת אותי, בת ה-6, ואת אחי בן ה-3 ביד, ואנחנו הולכים על שביל העפר שמוביל לכיוון הכרם, השביל נראה לי ארוך ארוך והאדמה החומה-אפורה שמתחת רגלינו יבשה, מאובקת, אבק נישא ומתרומם מתחת פסיעותינו באוויר; אנחנו יוצאים, דרך שער-הברזל החלוד והעקום, הפתוח תמיד, של קיבוץ אילת השחר, במורד השביל שמוביל לכרם, ובשלב מסוים פונים ממנו ימינה, למורד הגבעה, חוצים אקוודוקט קטן למים שהולך לרוחב הגבעה-מין תעלת מים מדופנת במלט, שעוברת לרוחב כל הגבעה שעליה יושבת איילת, בערך באמצע גובהה. אנחנו ממשיכים במורד להיכן שעובר הואדי. הצללים שלנו מתארכים עם רדת היום והשמש שנוטה לשקוע, כביכול היינו לענקים; אנחנו מטפסים בגבעה ממול, עולים לכיוון הכרד, הכפר הערבי שנמצא על גבעה ממול איילת השחר, שבצלעה אבא שלי חורש תלמים ארוכים ארוכים. אנחנו מתיישבים על אבן, ואני מצטופפת לחיק אמא, שיושבת על אבן גדולה, מחזיקה את אחי יגאל על ברכיה. שלושתנו קטנים קטנים, צללינו ארוכים ומתארכים עד אינסוף, ואני חשה תחושת בדידות ועצבות מול הטבע האינסופי שעוטף אותנו, השמיים הגדולים והמאפילים, השדות שנמשכים הרחק הרחק, התלמים הארוכים והחומים שנפערים באדמה היבשה אחרי המחרשה של אבא, תלמים ארוכים ארוכים, ואבא מתקרב ומתרחק אלינו ומאתנו, הלוך וחזור, נעשה קטן קטן עם המחרשה והטרקטור; קול רעש הטרקטור מתחזק כשאבא מתקרב לעברנו, ונחלש עד טרטור עמום כשהוא מתרחק ומתרחק, ונראה אז זעיר כנקודה או שנעלם מעינינו במפנה הגבעה ורק קול הטרטור העמום מסמן את כיוון הימצאו. והערב יורד, ואנחנו יושבים ומחכים שיגמור כבר לעבוד. אז ייקח אותנו כולנו על הטרקטור, וניסע אתו סוף סוף למשק, הוא ידמים את הטרקטור והמחרשה בסככה, ירד בבגדי העבודה המלוכלכים, מאובקים ומשומנים שלו מהטרקטור ונלך הביתה, כמעט בחושך, כאשר פני אבא מפויחות והוא עייף מאד אך הוא מחייך אלינו בשינים שבוהקות, לבנות, על רקע פניו המושחרות.

 

... במרחק כמאתיים מטר מאחורי גבנו נמצאות החושות של הכפר הערבי הסמוך. החלונות - חורים שחורים בלי זכוכית או רשת, נראים כמו עיניים שחורות, פעורות, מפחידות. צופנות סוד. איש אינו נראה שם, בכפר, בשעה הזו, רק החושות הקטנות, המטות לנפול, בלי דלתות של ממש, בלי ירק ובלי פרחים.

 

אילת השחר, על בתיה הלבנים והירק, העצים והפרחים שהיא טובלת בהם, בגבעה ממול, אינה נראית כרגע. רק צלע הגבעה שלה במורד, הגדר החלודה, הדוקרנית, בלב הקוצים, שמעבר לה, רחוק מהקיבוץ, מוזנח ומורחק מכל, נמצא בית הקברות של המשק. בית קברות זה היה אימת ילדותי, וחלומות זוועה היו כרוכים בו לאחר שנכחתי בקבורת אחד מהסבים שגר בקיבוץ ונפטר, טכס מפחיד וטראומתי;

 

אבני-גיר לבנות, גדולות, בודדות, מאבני האזור, מסמנות את מקום הקברים, שקועות למחצה באדמה ובין הצמחים המתים של סוף הקיץ, יבשים, אפורים. בסיוטי הלילה שלי, בחלום שחזר ונשנה, יצא המת לאט לאט מקברו, והתיישב על אבן-המציבה של קברו; זקן, מקומט, רזה וכפוף, בפה חסר שיניים ובבגדי הגלות השחורים. הלבוש הגלותי שעליו לא ויתרו ההורים הבודדים של קומץ חברים כשבאו בעקבות בניהם להתגורר בקיבוץ, הלבוש שהביאו מהעיירה ולא נפרדו ממנו גם פה. הבגדים השחורים, המוזרים, המפחידים היו מסמלים עבורי זקנה, ניכור ומוות, והיו מאפיינים את הזקנים המעטים בצריפים המבודדים בקיבוץ, רחוקים מהעין ומהלב. מפחידים. כל הרואה ירחק.

 

 



[1]  להפוך את הפירמידה פירושו לעבור מעסקי אוויר, בהם עסקו היהודים בגולה לעבודת כפיים. הביטוי היה שגור וידוע לכל

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: