צוק איתן / הילה שי

צוק איתן

מילי - הכלבה של צביקה [אצל הילה שי בינתיים]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

...קשה לי, כל כך קשה לי. אני מפחדת נורא. האנשים האלה לא מבינים כמה אני לחוצה? הם נעלמים להמון זמן. אני מתכווצת בפינה. נצמדת אליהם, כל רגע שהם קמים כדי ללכת לכאן או לשם-אפילו בתוך החדר.

איור מאת יעקב גוטרמן

אתמול יצאו אתי שניהם יחד. הוא הלך לכיוון אחד והיא לכיוון השני. הוא קרא לי והלכתי אחריו ואחר כך עזבתי אותו ורצתי אחריה. איתה, אני מרגישה הכי בטוחה. בלילה, אני מצטנפת ליד המיטה שלה, כמו ברוב הלילות, היכן שהעיתונים על הרצפה, ולפעמים הממחטה, אני אוהבת לישון על זה, אבל היא כועסת. לפעמים על הגופייה שהיא הורידה, או על הכרית שלה שנפלה בזמן השינה - ושם ישנה עד שהבומים הנוראים האלה מתחילים וסירנות... לפעמים היא שולחת יד מתוך שינה ומלטפת אותי כדי להרגיע וזה קצת עוזר.

 

כשהיא הולכת לבית-שימוש בלילה, אני מנחשת לאן היא תלך, ולפעמים ממש לפני הרגליים שלה, ונכנסת לפניה לבית השימוש או למקלחת, נדחקת לשם לפני הרגליים שלה, יושבת שם והיא כועסת שאני לא נותנת לה לעבור - ואין שם מקום בכלל. אני יושבת ברווח הקטן שיש בין הארון והאסלה...

 

אתמול הלכנו בבוקר לסיבוב בחוץ, ופתאום היה בום עצום בחוץ, ואחר כך עוד אחד קטן, ומטוס זמזם כל הזמן כמו יתוש חזק שמטריד בלי הרף, ומשהו עבר בשמיים בשריקה כמעט מעלינו, והציפורים רעשו וקראו קריאות; גם הן מפחדות. לאחרונה, הן שותקות רוב הזמן. כל כך נבהלתי שרצתי מהר עם הזנב בין הרגליים, עמדתי לפני הדלת של הבית ולא הסכמתי לצאת בשום אופן. ואף על פי שנורא רציתי לעשות, לא עשיתי. בסיור הקבוע לפני השינה, שהיא מוציאה אותי ל'התבטא', כל כך פחדתי שנצמדתי אליה ואני חושבת שהיא הרגישה, שאני רוצה שהיא פשוט תרים אותי ותעטוף אותי בתוכה. כמו שהכלה שלה עושה לילדה הקטנה שלה. אבל היא רק ליטפה אותי והמשיכה ללכת.

 

קודם הייתי מפזרת: עשיתי פיפי ופופו בכמה מקומות בחוץ ועכשיו, מרוב פחד זה אפילו לא יצא לי. הלכתי לישון בלי פיפי ובלי פופו... אני מפחדת. גם בצהריים לא העזתי לצאת, ובסוף הוא משך אותי ברצועה החוצה. לא עזר לו. לא עשיתי כלום. רצתי הביתה - ברחתי לו. עם הרצועה שנגררה אחרי על האדמה. גם עכשיו לא יוצאת. הם לא יכריחו אותי לצאת. אני אעשה להם בבית, לא אכפת לי מכלום - אף על פי שאני מסוגלת להתאפק המון זמן.

 

בגלל הרעש הנוראי הזה והבומים כל הזמן, אני הולכת לסלון. ולבית השימוש - ומצטנפת מתחת לשולחן - מקום מועדף עלי ואני לא אוכלת. כל הזמן שהם פה אני צמודה אליהם. אבל הכי גרוע כשהם יוצאים ולא לוקחים אלא משאירים אותי סגורה עם כל הרעש הזה. ייללתי יללה ארוכה ומבולבלת של שמחה כשהיא חזרה אחרי המון המון זמן... אני בוכה ורוטנת ומייללת ומדברת ומרימה את הקול וצורחת ככה שגם הם מבינים מה שאני אומרת.

 

אפילו שאנחנו לא מדברות באותה השפה אני יודעת שהיא הבינה בדיוק מה אני אומרת ואז אני באה לספה שהם יושבים עלה, מסתכלת לה בעיניים החומות שלי, שמה את הרגל הקדמית על היד שלה, שתלטף אותי, והיא באמת מלטפת את האוזניים, העורף, הצוואר, ואז אני מתקדמת ושמה לה את הטוסיק אבל היא לא רוצה. לא יודעת למה היא לא מלטפת לי את הטוסיק. אז אני מוותרת. אני מפחדת לזוז...

 

עכשיו יש צרורות של יריות... לא מבינה איך בני האדם מצליחים לעשות כזה בלגן. איך הם יכולים לחיות ככה? למה הם לא חיים כמונו: כשאתה נתקל בכלב אחר אתם מרחרחים זה את הטוסיק של השני, מסתובבים ככה קצת יחד והופ - נעשים חברים. וכבר אני רצה אחריו והוא אחרי ומסבכים תוך כך את הרצועות שלנו, וכל השכונה מצטרפת ושישו ושמחו. אנחנו גומאים בכמה שניות חצי קבוץ, ומפחידים עד מוות את כל האנשים בנביחות, יללות, חשיפת שיניים. אף אחד לא יכול עלינו... עד שבא הבלגן הזה. חיי כלב. אפילו כלב לא נובח. כל אחד סגור בבית שלו ואפילו מפחד ליילל אחד לשני מבית לבית כמו שאנחנו רגילים. אני מאד ידידותית אבל כבר לא מתלהבת כל כך כמו פעם: פעם הייתי רצה - במיוחד בקבוץ, עם הכלבים הזכרים ופעם אפילו היה לי אחד קטנצ'יק שלא הגיע... הוא ניסה שוב ושוב והיה מאד מסכן והוא נורא רצה, אבל אני יותר גבוהה ממנו ...

 

בקבוץ, כל הזכרים של האזור, להקה שלמה, באה בגללי לדלת שלנו, נבחו וקראו לי ולא רצו להרפות, עד ששחררו אותי. רצתי איתם... ניסיתי את כולם. היה כיף. אחד לבן עם אוזניים מנוקדות, גבוה, אחד קטן חצוף ושחרחר. אחד פראי שבא מעבר לגבול, והיו עוד. רצתי לפי התור עם כל אחד מהם. אחרי זה המלטתי שני גורים. ואז... לקחו אותי לבית עם אנשים בחלוקים לבנים, עשו לי זריקה, לא זוכרת... כאבה לי הבטן, ואחרי זה כבר לא היה לי כל כך חשק לרוץ עם הזכרים, אפילו שהם נדבקים לי לתחת. לא בא לי כבר. אז אני שוכבת ומתגרדת.

 

בסך הכל אני אוהבת לחיות בקבוץ. אני אוהבת את ההליכה ליד הגדר בבוקר או לפנות ערב, בלי הרצועה והקולר, אין כמעט אנשים, אני רצה קדימה, נכנסת בין העשבים שהיו ירוקים ועכשיו הכל צהוב לבין הקוצים, לאורך שורת העצים שמקיפה את הקבוץ, מרחרחת ומוצאת סימנים שהשאירו כלבים אחרים. קצת פיפי, קצת קקי, כל כלב יודע את התחום שלו ומסמן היכן שעבר... וזה שייך לי, הדשא הזה, העץ הזה, והפינה הזו. שכל הכלבים האחרים ידעו שזה שלי!!! לפעמים רודפת אחרי חרדון או זיקית, או צרצר, או עוקבת אחרי הצפורים למעלה ומקדימה ורצה הרחק לפניה, מסיירת בשטח. אוהבת לגלות עולם. ואז מסתובבת לראות אם היא באה אחרי. או שאנחנו הולכות בתוך הקבוץ, כלומר היא הולכת. אני רצה, מרחרחת כל דבר, נעצרת איפה שיש סימנים של כלבים אחרים על הדשא, מריחה וגם מלקקת. או לפעמים גם אוכלת קצת את הדשא הזה.

 

קודם הייתי שמחה כשרק קראו לי לצאת לסבוב מסביב לקבוץ - אני מתה על הטיולים הללו, הארוכים, מסביב לקבוץ לאורך גדר המערכת. וגם מוצאת עקבות ריח של חיות, חרדונים, צפורים, של כלבים אחרים שעברו כאן לפני. אבל עכשיו - כלום. אוכל ומים, הם מלטפים אותי שאירגע אבל... לא טוב לי. יש לי כאן הרבה חופש.

 

בעיר, עם צביקה, אין להם זמן בשבילי ואני עצובה. הוא מוציא אותי ל-5-4 דקות בבוקר וקצת בערב, ולוקח שקיות ניילון בכיס וכל פעם שאני עושה בכביש קקי הוא אוסף את זה ואני לא מבינה למה. הרי אני עושה בכוונה. להשאיר סימנים לכלבים האחרים, שאני הייתי כאן. וככה גם הם מודיעים לי. כל תל-אביב מלאה הודעות כאלו. בכל מקום יש. ואני מריחה אפילו אם זה ישן, ויודעת לפי הריח והטעם של מי זה. אם הוא צעיר או זקן, אם זו כלבה, או גור, בריא או חולה... ועכשיו, אני שוכבת מתחת לשולחן ורק מתגרדת...

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: