קונפליקט קטן שקשור לקונפליקט יותר גדול / הילה שי

קונפליקט קטן שקשור לקונפליקט יותר גדול

הילה שי - [איילת השחר]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

"תביאי עוד מנה! של עוף מבושל...". אני יודעת מה הוא רוצה. כך כל יום. יונתן עומד מול עגלת הדיאטה, אני עומדת לצידה, בידי כף ההגשה. זה למנות.

איור מאת יעקב גוטרמן

את הירקות לוקחים לבד; העגלה חמה, מחוברת לחשמל. האוכל מונח במגשי-נירוסטה במידות עומק ורוחב שונות-בחלקם סלטים חמים, בחלקם מנות בשריות. מיכל נירוסטה גדול שקוע בעגלה ובו מרק עוף דיאטטי אבל טעים. ירקות מבושלים במגש גדול נפרד למי שחייב לאכול אוכל דל קלוריות ובלי מלח, סוכר ושומן: קישואים, גזר, דלעת, תפוחי אדמה, כרוב, בצל, הכל מבושל במרק עם העופות. במיכל עמוק אחר הדייסה של היום - פירה או אטריות או ממליגה או פסטה אחרת, ואורז - כל יום יש אורז לבן. ירקות חמים - קישואים עם פטריות, כרובית בפירורי לחם ומעט חמאה, חצילים חמוץ-מתוק עם תפוחי-עץ. לעתים צימעס בלי סוכר אבל עם פירות, סכרין וקינמון. במגשי נירוסטה לא גדולים נוספים סלטים קרים על המדפים הנתמכים משני צידי העגלה שאינם מחוממים: חצילים קלויים, גמבה אדומה קלויה עם שום חומץ וסכרין, עגבניות חתוכות לעיגולים, סלט קישואים קר עם מעט לבן, שום ושמיר, פרוסות גזר מבושל עם מעט שום, פטרוזיליה,שמן. סלט כרוב מבושל קר או חם...

 

היום אני לא יכולה! לא יספיקו לי מנות העוף. תראה... הנה שרה מתקרבת ותיכף תתחיל לבכות שלא שמרו לה... אלברטינה האקונומית, תמיד נותנת לי פחות מדי עופות... אתה יודע..." אני מביטה בו במבט מתחנן. "באמת אין לי מספיק....יש קציצות". יונתן מנענע בראשו. הוא לא שומע תשובות מעין אלה. הוא ניצב במבט מאיים. "תביאי! הנה, תני לי את זאת!" והוא מושיט יד עבה ממש מול אפי ומראה לי בדיוק את המנה ששמרתי לגב' נוי שכבר רועדת ובקושי הולכת, ואני יודעת שיש לה טריגליצרידים בדם, וסוכרת, ושידיה הרועדות והמקל שהיא מגיעה אתו לחדר האוכל לאחרונה לא מבשרים טובות לגבי אריכות הימים שמצפה לה. אני מרחמת עליה. היא ממש הצטמקה לאחרונה והתכופפה, השיניים התותבות שבקושי מצליחות לפרק את האוכל זזות בפיה, גדולות ממידתה. היא מוציאה את המערכת, מנקה קצת בסוודר שכבר קרוע פה ושם... היא כבר לא שמה לב להופעתה וניקיונה כמו אז, כשרק התחלתי לעבוד כאן... מחזירה לפה ומזיזה עד שמסתדר. עוף מבושל זה מה שהרופא ציווה לה. היא באמת רזתה, אני יודעת, ואילו לו...יש קצת עודף שומנים בדם והוא בריא וחסון וחזק ומפחיד, וכבר יש לו בצלחת מנה אחת יפה שנתתי לו... אני לא מעיזה להגיד לו לא... "תראה יונתן, שמרתי את זה לגב' נוי..." , "תני לי את זה!" הוא מושיט יד עבה, זריזה וחזקה לפני אפי ומורה באצבע, כמעט סוטר לי בדרך, יש לו אצבעות קטנות מאד, מפתיע בהתחשב בכך שהוא אדם גבוה וגדל גוף. הוא כמעט נוגע במנה שמונחת על צלחת מעל גוף החימום של עגלת הנירוסטה בסוף שרשרת ההגשה, שממנה אני מגישה, את הדיאטה.

 

זה היה פעם. עכשיו הוא עובד בחוץ, חוזר לביתו בערבים, כמעט לא ניכר בקיבוץ... "הי יונתן! מה שלומך? מזמן לא ראינו אותך אני אומרת במתק שפתיים". יונתן מנענע אלי בראשו. הוא גדול עכשיו ושמן, בשנים האחרונות 'גדל' בממדי גופו. לו שלוש בנות בגיל ההתבגרות - יפות יש לציין, שיער שחור, עור לבן כשלג וחלק בלי פגמים שהם מוצר לוואי לרוב בנות הנעורים באקלים החם של ישראל. אשתו בת הארבעים עדיין יפה, שיער מתולתל ושופע לא קשור המתפזר על כתפיה, עיניים מעוטרות ריסים שחורים ומאירות כמו פנסים מפניה הבהירות. שקטה, לא רבה עם איש. גודלה כמו שראוי לבת העדה האוזבקית בישראל... נשים אמורות להגיד תמיד כן ולהיות מנומסות ושקטות, אף שלא נראה לי שאין לה דעה משלה על העולם. לא מרימה לעולם קולה, אבל כפי הנראה בדרך כלל משיגה גם כך את מה שהיא רוצה. אבל לו היא מוותרת בכל מה שדורש עימות. מקסימום מנסה לשכנע בעדינות. לא כדאי לה לעצבן אותו... בטח כך גם במיטה. האלימות הכבושה שבו קצת פחתה אבל עדיין חלק ממנו. זוג מוזר קצת, לא באו עם גרעין ההשלמה - כמו בעלי, וכמובן לא עם המייסדים שבאו עשור ויותר לפניו וכבר מתקרבים לששים ואפילו בני שבעים יש ביניהם. הוא הגיע לקבוץ עם גרעין ונשאר. היא נישאה לו והצטרפה לקבוץ בגינו. היה רוקד אז, קליל, מפזז כפרפר - מראה מוזר לאיש כל כך גדול. מלא חיים אבל גם מפחיד ומאיים כלפי מי שלא עשה מה שהוא רצה ומהר. "כמה פחדתי ממך אז, כשהיינו משני צידי המתרס. תמיד חששתי שתזרוק כיסא או אפילו שולחן על עובדת חדר אוכל, אם האוכל או ההגשה, או המגישה, או מה שלא יהיה, לא מצא חן בעיניך... או שתתן לי בעיטה, או בוקס בפנים... מה זאת אומרת 'אין-לך' לא אומרים לא. בעצם אפילו האקונומית לא העיזה לומר לך אז לא!". אני מנומסת. מקדימה לו שלום, כביכול איני זוכרת כל מה שאני זוכרת עליו, גם לא את כל הפעמים ש'גייס' אותנו, שלושת החברות עובדות חדר האוכל, שכבר בכלל לא צעירות, לסדר את חדר האוכל למסיבה של ערב שישי למסיבה, או לאירוע, כשכולם גמרו לסעוד ומיהרו הביתה. הפועלות ממהרות הביתה, לעיירה הסמוכה לגמור את הבישולים לקראת שבת... עובדי המטבח הלכו, ואנו היינו בתחתית 'שרשרת הפיקוד'. והוא, התרבותניק, אפילו לא היה מצוות חדר האוכל אבל 'השתלט עלינו'. מעולם לא שאל אם אנו מסכימות, הגם שיש עוד אנשים שניתן לגייס בקבוץ, גברים צעירים, בני משק שיכלו לעשות זאת. אנחנו היינו שם תמיד. וכקבוצניקית טובה אפילו שיתפתי פעולה במידה מסוימת של רצון עם הגיוס הכפוי. את נשארת וזהו. כך גם יוליה בת גילי, ושולי שרק סיימה תיכון ועובדת עד הצבא בחדר האוכל. כך זה בקבוץ - או אולי בכל מקום. כל דאלים גבר, אני אומרת לעצמי. וגם כנראה יש לו מתחים - אז לא חשבתי על כך - פנימיים ובקשר המשפחתי והקיבוצי שלו. משהו תת קרקעי. אי שקט. קונפליקט.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: