אש / הילה שי

אש

הילה שי -  [מפלסים]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בחצות נשמע לפתע קול הפעמון של הקבוץ, פעמון יצוק מברזל עבה, שהיה תלוי בכל כבדו על מוט ברזל חזק ולא גבוה, שהיה תקוע באדמת הגבעה שעליה ניצב חדר האוכל - המבנה המרכזי של הקבוץ.

איור מאת יעקב גוטרמן

שנים ספורות קודם לכן עוד היה מצלצל להזעיק כשפרצה שריפה - לעתים נדירות, לאזעקה, לאירועים מיוחדים ובעיקר - לארוחת הארבע בה הוגש על השולחנות הפשוטים בחדר האוכל לחם שחור טרי וריבה, קומקומי אלומיניום, כמו גם ספלים, כפות ומזלגות אלומיניום. איש איש לקח לו מהתה הפושר ומהלחם העבה, הטעים והריחני תוצרת המאפיה. האופה הגיע מהגולה בעקבות בנו והיה מתגורר ב'שיכון הזקנים' של הקבוץ.

 

הפעמון נועד להזמין את החברים גם לאירועים מיוחדים כמו המאורע הזה. אש פרצה במתבן בחבילות הקש שנאספו מהשדה ונערמו תחת סככה לגובה של כ-4 מטרים. אלה נועדו להזין את הפרות בימי החורף, לפני שיגדל החציר הירוק והרענן. אינני זוכרת איך הגענו, אנו ילדי הקבוץ הקטנים, אל השריפה, אבל אני כן זוכרת את עשן העשן הזוהר, האדמדם, שהתאבך מרחוק, מפחיד ומאיים. חברי וחברות המשק גחו מחדריהם מנומנמים, דמויות כהות ומרושלות, חצי לבושות, מפהקות זה מכפתר את חולצתו וזו מסדרת את אחורי חצאיתה, כולם בהו סביב סביב וכל העיניים פנו לעבר העשן. "אש במתבן," עברה הקריאה. כל הרגליים נשאו לשם. אנו הילדים, מפוחדים וסקרנים כאחד, נגררנו אחרי המבוגרים, שמהרו לכיוון המתבן, כשהעשן הופך לאש חיה, אדומה-צהובה, שמזנקת בלשונות אדומות לכל עבר, פותחת לוע אדום וחושפת לפרקים שיניים מתלקחות ומעוקלות. גצים אדומים ניתזים באופן לא צפוי לכאן ולשם, משמיעים קולות נפץ ולעתים נישאים לגובה של 2-5 מטרים, מאיימים על האנשים שבסביבה ומסיגים אותם אחורה. אנחנו עמדנו במרחק בטוח מהאש, אך החברים - הורינו וחבריהם - מיהרו לחפש דליים ומכלים מכל סוג שהוא, קופסאות פח, סירים, דליים... טור של אנשים התעקל עד קרוב קרוב ללהבה, כשהקרוב ביותר גח גיחה קצרה, שופך את המים על הלהבה מהצד. במרכז הבעירה כבר היתה תופת, הלהבות התנשאו לשמיים. והמכלים המרוקנים עברו בשורה מיד ליד אחורה בשורה האנושית עד למקור המים הקרוב, ברז ליד המוסך.

 

מישהו גילה צינור שהיה מושלך בין שאר מבני המחסנים והסדנאות של הקבוץ; הצינור גויס מיד למשימה, נפרש במהירות עד לא רחוק מהלהבה, המים נחתו על האש הנוהמת בשריקה ותסיסה... אך לא נודע כי באו המים אל קרבו. עשן עבה ומתאבך והלהבה השואגת, הפורשת זרועותיה באופן בלתי צפוי אנה ואנה, זרועות צהובות ועקומות, טורפניות... עלו מעלה, מעלה. הצללים שלנו היו ארוכים; העשן האדום התאבך והאיר למחצה את השמים המכוכבים, יחד עם הפחד שהיה בנו כל הזמן. הלהבה האירה וחומה הגיע וצרב אותנו גם מהמרחק בו עמדנו. היה הפחד שהאש תאחז באניצי הקש והחבלים שהיו זרוקים סביב המתבן הלוהט העולה באש, ותעבור גם לחפצים דליקים אחרים: קרשים, חוטים, חבלים, צינורות גומי, המכונות שתחת הסככה - החל בטרקטורים ומחרשות, ותעבור גם למכלאת הסוסים, לרפת וללול... גוש גדול של קש דולק שאחז בחבילה בגובה שני מטר התמוטט, אש אחוזה במחצית חבילת הקש, והיא אכולה בשחור, חציה מפוחמת וחציה לוהטת, הקש מתפצח בנפצוצים. והנה היא קורסת על האדמה ומתפזרת לקטעים וגושי אפר ואניצי אש מהבהבים עדיין. הקרובים אליה נפוצים בנפילתה למרחק בטוח ממנה. עקבנו כמהופנטים אחרי המפלצת האדומה המשתוללת, הלהבה שהולכת ומכלה פרי עמל של שבועות שנאסף מהשדה כדי להאכיל את חיות המשק...

 

בשלב כלשהו שמה המטפלת שלנו לב, שאנו הזאטוטים, נמצאים בקהל הצופים. היא הרימה קולה: הביתה, אתם לא יודעים שזה נורא מסוכן? עכשיו הזמן לישון. מהר לגן, מהר למיטות! כך גורשנו, אנו, הילדים, מהשטח. השריפה כובתה רק לפנות בוקר, כשכבר החל השחר להאדים באופק. כשבאנו למחרת לראות את השרידים ראינו רק מעגל גדול ושחור, בו מפוזרים חפצים, שאריות של קש וכלי ברזל, פחים ישנים ועמודים שהתעקמו מהשריפה ונטו על צדם או נפלו... פה ושם עוד אלה עשן מהרמץ שנשאר. חלק מהשטח השחור עוד היה רווי מים. ריח אדמה עשנה, עוד נישא במקום זמן רב אחרי כן.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: