פגישות / חנוך לקח

פגישות

חנוך לקח - כרמיה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

פרק מהספר - 'חיי חנן'

 

בבואם לקיבוץ נראתה סביבתו הקרובה בעיני הצעירים כחבל ארץ נפרד, שרק הם חיים בו.

איור מאת יעקב גוטרמן

המרחב היה פתוח לטיולים - לכל עבר:

מגדל-אשקלון הסתתרה לה מעבר לאופק מצפון; רצועת עזה, השתרעה מדרום מעבר לוואדי ולדיונות החול הזהובות. הישובים השכנים, שנשקפו מגבעת הכרמים, הותירו סביבם שטחים נרחבים פתוחים וחופשיים, ממש שמורת טבע. שעות בין הערביים היו פנויות ליציאה אל מחוץ לגדר, בעיקר בתקופה שרוב הצעירים לא היו מטופלים בילדים. שם השתרעו שטחי הדיונות והכרמים ששימרו את העבר הקרוב שהותירה המלחמה האחרונה. היוצאים בשער המערבי, בטרקטור או בכרכרה רתומה לסוס, היו חולפים על רשתות המתכת שנותרו, מונחות על הדרך, מאז נסוגו המצרים דרומה אל רצועת עזה. דרכים חוליות התפתלו בין משוכות הצבר, הגודרות חלקות כרמים. פה ושם ניצב בוסתן קטן של עצי-פרי על תלולית-חול מוגבהת, שבמרכזה באר לא עמוקה ולצידה מוט-קילון שחבל משתלשל ממנו. מסביבה, גולשות לכל עבר, תעלות בטון מאולתרות להשקיית העצים. בשולי הבוסתן, היו פזורים בלוקים כבדים ליד יסודות בניין, שנעזב ובנייתו נפסקה.החבורה דילגה על תפוחי-העץ הקטנים, בשל טעמם התפל. הם הקיפו את עצי השקד, מצפים לחוות דעתו של הטועם: אם השקדים מתוקים – יפצחו אותם באבנים, ואם הם מרים - ידלגו לעץ הבא. אחרים תרו אחר אשכולות ענבים התלויים על עצי שקמה גבוהים, או בסוכות הכרם הסמוכות. עצי התאנה והמשמשים - נדירים יותר. אחד הנוכחים פלט מגרונו קריאה מפתיעה

 

"חברה! זה ממש גן-עדן!" ומאז נצמד כינוי זה לאזור הכרמים הסמוך לשני עצי הצפצפה הניצבים בגבולו.

 

מנשה וחנן, שירדו לחפש ענבים ולבחון חלקות נוספות, הגיעו ל'חושה', בקתת-חומר מחוזקת בתבן ונוטה ליפול. בסבך הקנים שלידה הסתתרו 'טבון' עזוב וקערות גדולות מחרס שחור, חלקן שבורות, שהיו מוטלות על החול. הם הציצו לתוך החדר היחיד נטול הרצפה ב'חושה' החשוכה. בפינה ניצבה לה, זנוחה ומבוישת, עריסת תינוק קטנה עשויה מענפים מעוגלים ומגולפים בפשטות, מחוברים בפיסות פח ומחוזקים במסמרים קטנים וחוטי-ברזל חלודים. "אלה אינן עתיקות, אלה חיים שנפסקו," חשב לו חנן ושלח מבט אילם אל חברו.

 

"לפני המלחמה זה היה בית של משפחה," אמר מנשה, כאילו בהיסח הדעת, "הם ברחו ונטשו את העריסה!"

 

הייתה שתיקה וחנן השלים:

"אנחנו בונים בית על הריסות ביתו של מישהו אחר..."

 

מרחוק נשמעה קריאה לחבורה שעומדים לשוב לקיבוץ. הם החלו לחזור ומנשה אמר:

 

"אל תשכח שהערבים יכלו לקבל את כל האזור הזה בדרכי שלום. בתוכנית החלוקה גם מגדל-אשקלון נכללה בתחום המדינה הערבית. אבל הם התנגדו להחלטת האו"ם ופתחו במלחמה." השניים טיפסו לכרכרה והמתינו לחבריהם.

 

"נכון! אני זוכר שלמחרת ההחלטה בעצרת האו"ם כבר החלה המלחמה, "הוסיף חנן. "ולמחרת ההכרזה על הקמת המדינה פלשו צבאות ערב לארץ!"

 

שניהם הסכימו כי מי שניסה לסכל בכוח את הפתרון המדיני והובס במלחמה חייב לשאת במחיר תוקפנותו. הצעירים התיישבו בצפיפות בכרכרה הקטנה, כיבדו זה את זה בשקדים, ושבו לחצר.

 

על פתיחתו של מבצע סיני, נתקבלה בקיבוץ הודעה מפתיעה בשעות הערב, ועוררה התנגדות ומרירות. היא פגעה בתקווה שבעתיד, למרות המצב הביטחוני המתוח, ניתן יהיה להגיע לרגיעה ואולי אף יבשילו התנאים לפתרון. והנה מצאו חברי הקיבוץ את עצמם בכוננות, אוחזים בנשקם, מוזנים בשמועות, על מלחמה המתרקמת במרחקים, וממתינים להוראות מצה"ל. המתנדבים מחו"ל ברחו למחרת מ"אימת המלחמה" והחברים עסקו בהתבצרות ובניקוי נשק.

 

קבוצת חברים, שנקראה לסייע בכיבוש הכפר הקרוב ברצועת-עזה, שבה לאחר ביצוע המשימה והתקבלה בשמחה על ידי החברים. כשירדו מרכבם, הם סיפרו שהביאו עימם "כמה דברים". איש לא הבין למה התכוונו עד שהחלו לפרוק את מטענם. על הקרקע נערמו מחברות, גירים, סרגלים ומפות קיר לגיאוגרפיה וללימודי ביולוגיה. הסקרנים, שהקיפו במעגל את הערימה הצומחת לעיניהם, שלחו מבטים תמהים בחזיון המתרחש לעיניהם והחלו לנזוף בחבריהם:

 

"חברה! מה זה? מה הבאתם לנו?" "...אינכם מתביישים?" "לקחתם שלל במלחמה... ועוד ממי? מבית-ספר ...? מילדים ...?" החברים, ששבו זה עתה ועדיין לא פרקו את נשקם מעליהם, ניסו להרגיע את הרוחות: "אתם מגזימים!" "לא גרמנו נזק לאף אחד ...! המקום היה ריק והציוד היה זרוק בחוץ...!" "נוכל להשתמש בו במקום שיישאר ויתקלקל בשטח!"

 

הרוחות סערו על מעשה הביזה שהתבצע בידי חבריהם. הם, שנחשבו בעלי הכרה ולא ככל אדם מן הרחוב, נכשלו במעשה שלא ייעשה. בימים הקרובים היה אירוע זה למוקד הוויכוחים בקיבוץ עד שכיבוש הכפר העוין נדחק לאיטו לנבכי השכחה.

 

בימי ההמתנה, ערב מלחמת ששת הימים, הפך המושג 'ישוב ספר' לממשי. שוב נסוגה תקוות השלום מפני וודאות המלחמה שהלכה והתעצמה. הקיבוץ, שתוגבר בקבוצת חיילי מילואים, הפך למוצב: אימונים לרענון המיומנות בנשק, חפירת תעלות ועמדות שהקיפו את הישוב כטבעת והעיסוק המתמיד בסיכויים לפרוץ המלחמה. החשש מצעידת המוני פליטים מהרצועה לישובים שמעבר לגבול הוסיף דאגה. "האם עלינו הוטל למנוע את חדירתם לשטחנו?", "איך ניתן לעצור נחשול של אנשים שאינם חמושים?", "האם נפעל נגדם בנשק חם? כך, סתם, יירו בהם? ..." שאלות והרהורים קשים ממין זה רחשו בליבותיהם של חברים בקיבוץ.

 

מלחמת ששת הימים נסתיימה בניצחון מזהיר. במכתב נרגש שכתב חנן להוריו ביטא תקווה לעתיד טוב יותר וביקש להפיג את דאגתם לבני משפחתם המתגוררים קרוב לגבול: "...תקוות השלום שוב מתדפקת על חלוננו. תחושת המרחב הגדול שנפתח מסביבנו משרה עלינו שלווה ושמחה ...." שמחת הניצחון פשטה לכל בית במדינה ומי שלא הצטרף לאופוריה זכה ליחס של ביטול. באותו שבוע יצאו חנן וגליה, לאחר השכבת הילדים, לטייל בשבילי הקיבוץ. תחושת הקלה ליוותה אותם כשהלכו לאיטם לאורך הגדר המוארת, שסימלה עד לפני שבוע סכנה תמידית. הם התקרבו אל השער, עברו בפשפש והמשיכו ללכת על הכביש היוצא מהקיבוץ. מעולם לא יצאו בשעת ערב אל מחוץ לגדר. עתה הגיעו לכביש המוליך לבית-אור והפנו פניהם לאחור. תאורת הגדר נצנצה אליהם מרחוק. הקיבוץ נראה מכונס ועטור בזר פנסים והם עמדו בטוחים ושקטים, מחדשים בליבם את התקווה לזמנים טובים יותר.

 

כשבועיים לאחר סיומה של המלחמה החלו להופיע בקיבוץ אורחים ערבים מרצועת עזה. הם היו באים בחבורות קטנות. בחור בלווי נשים ונערים שוטטו בחצר, בחנו בשתיקה את בנייני הציבור וישבו בקבוצות על הדשא בצל חורשת הזיתים. עובדי חדר האוכל הציעו להם באדיבותם מים לשתייה והחליפו עימם כמה משפטים. קבוצה אחרת עלתה למתחם של משק-הילדים בשעה שהילדים עבדו בניקוי החצרות והאבסת בעלי-החיים. חנן, שעבד עם הילדים, ניגש אל האורחים והחל לשוחח איתם בערבית בסיסית מעורבת באנגלית. הילדים הפסיקו את עבודתם, החלו להצטופף במעגל מסביב לאורחים והקשיבו לשיחה. האישה הקשישה שבחבורה הצביעה לעבר השקמה הגדולה שבמרכז המתחם ואל היונים המציצות מבין ענפי העץ, פנתה אל המורה ואמרה בערבית:

"זו הג'ומסה שלי... ואלה היונים שלי...!" חנן תרגם והילדים, השתאו למשמע האמירה המוזרה. הם גידלו את היונים מיום בקיעתן בשובך והיא טוענת שהן שלה. הילדים ציפו לתשובה. אין תשובה קלה לאישה הרומזת שהיא גרה כאן בעבר. חנן התעשת, לא השיב לטענתה, אך ניסה לעודד אותה ולרכך את דבריה:

 

"עוד יגיע יום בו הממשלה שלנו והממשלה שלכם תנהלנה משא ומתן," הוא הטליא מלים באנגלית ובערבית, "ואז יהיה בינינו הסכם שלום!"

 

השתררה שתיקה. החבורה האורחת פנתה ללכת והילדים שבו ללולים, לבריכת הברווזים ולמחסן.

 

בעת שירותו במילואים במתחם הממשל הצבאי בעזה פגש חנן במקרה גנן ערבי, שעבד שם. הוא ביקש ממנו זרעים של צמחי ורד הקציר שצמחו בגינה. הגנן סיפר שמוצאו מהכפר חממה שליד מג'דל. הוא ברח משם במלחמת 48' כשהיה נער בן 14. חנן אמר שהוא מכיר את המקום ואפילו זוכר את הכפר ג'ורה שלחוף הים. הגנן אמר, בנימה מאופקת, שאינו מאמין שיוכל לחזור אי-פעם לביתו. לדבריו של חנן, שאפשר שיגיעו להסכם, הגיב הגנן ב"אינשאללה" ספקני.

 

באחד מימי החורף הזועפים שבו גליה, חנן ושני ילדיהם, מביקור אצל הוריהם במושבה. הם ירדו מן האוטובוס בצומת אשקלון, לאור קרניה האחרונות של השמש השוקעת. טפטוף קל, שהפך מיד לגשם שוטף, ליווה אותם לתחנה. פועלים ערביים, שהצטופפו מתחת לסככה והמתינו להסעה לעזה, הבחינו בהם ופינו להם את המעבר לספסל הצר. גליה וחנן הרימו את הילדים, הציבו אותם על הספסל ועמדו לידם. הצפיפות הייתה רבה. האנשים קרבו זה לזה, הצטופפו והסתתרו מפני הגשם שתופף בקול על הסככה הקטנה שמעליהם. נקישת הגשם מעל ליוותה את הרחש החרישי של חילופי הדברים בערבית. חנן חייך לו וחשב: "הנה אנחנו עומדים כאן ביחד עם אויבינו. הם קיבלו אותנו יפה וסייעו לנו למצוא מקום יבש. אך הם גם יכולים לפגוע בנו... משפחה שלמה ללא כל הגנה... בחושך... לבדנו... אבל כנראה שכעת חשוב יותר לכולנו, להם ולנו, להתגונן מהגשם, שהוא כרגע האויב האמיתי שלנו!" הגשם נחלש. גליה וחנן יצאו, ברכו ב"שלום!" ו"תודה!" ונענו במלמול עמום של כמה מהנוכחים. הילדים כבר היו עייפים והניחו ראשיהם על כתפי ההורים. המשפחה עלתה לאוטובוס שהגיע והפליגה בדרכה הביתה. "אולי איתם אפשר יהיה להגיע להסדר?" המשיך חנן להרהר.

 

לימים, כשנזכר חנן בסצנה שהתרחשה במשק הילדים מיד לאחר המלחמה, הבין עד כמה היה תמים באמונתו שההסדר בין הצדדים והשגת השלום היו קרובים. האמונה הזכה בנחישותה של המדינה להגיע להסדר התבררה כאשליה של אדם צעיר ובעל רצון טוב. התקווה המקננת בלבבות שיבוא שלום ידעה מעלות ומורדות, אך לא הגיעה לידי הגשמה.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: