סדר נשים / חנן סבר

|

סדר נשים

חנן סבר - קיבוץ יפתח

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך ספרו: קיבוץ זה לא צחוק

 

איור מאת יעקב גוטרמן

א.

ספר קטן ורב שנים ליווה אותי בחיי, בלי שהתייחסתי ברצינות לתוכנו. שמו היה ארוך למדי: " כיצד לקנות ידידים ולרכוש השפעה בחברה".

 

כשהיינו צעירים, היה הספר רב מכר וכולנו קראנו בו, השתמשנו בעצותיו, היינו ידידים טובים ואף השפענו על החברה השפעה נאה. כשבגרנו והלכנו לסמינרים אידיאולוגיים, נרמז לנו שאין זה נאה. האישיות של האדם היא היא המקרינה סביבו והיא, בתוספת מטענו הרוחני והערכים שאותם הוא נושא, הם הם שיקנו לו ידידים אמיתיים, וכך יזכה גם להערכת החברה. הסכמתי. לא הוספתי לעיין בספר, אך המשכתי להחזיקו, שמא עוד אזדקק לו פעם.

 

והפעם הזאת אכן באה, אם כי במפתיע ולאחר שנים רבות.

 

נבחרתי כסדרן עבודה בקיבוצי והשקעתי בתפקיד את מיטב כוחי ויכולתי, אך נראה שלא זה הדבר שהיה עשוי להצילני, שכן כעבור חודשים בתפקידי זה גילתה הבדיקה הפסיכיאטרית השגרתית שאזדקק לאשפוז במוסד סגור, אם תוך זמן קצר לא יחול שינוי יסודי במצבי הנפשי. הבדיקה הגדירה את המצב כ-"תסכול בשלבים גבוהים מלווה במועקה גוברת והולכת, המורכבת מתסביכי רדיפה, תסביכי אשמה והרגשת כשלון".

 

הדיאגנוזה הנ"ל מסבירה בנקל את העובדה שלא חזרתי מהבדיקה בהתרוממות רוח יתרה ולא בעליזות מתרוננת. כששכבתי על מיטתי נכא רוח ונרגש חיפשתי משהו קל ומרגיע לקריאה ולמנוחה, נתקלה עיני במפתיע בספר שעליו סיפרתי לעיל, כשהוא, כמובן, צהוב ומפוזר דפים. בפיזור נפש נטלתיו והתחלתי לקרוא בו. כעבור כמה דפים הבנתי שמציאותו המחודשת של הספר, בנתונים הקיימים, יכולה להיחשב לאחד הניסים הקורים לאדם רק פעמיים-שלוש בחייו, שבכוחם לשנות את כל מהלך חייו.

 

עיני אורו, דעתי חזרה לצלילותה, וסיכמתי ביני לבין עצמי לנסות ולהשתמש בכמה מן העצות בספר ועל ידי כך אולי למנוע את אשפוזי במוסד סגור. על כל הטרדות ואי הנעימות הכרוכות בכך.

 

ב.

כניסיון ראשון נכנסתי לחדרה של רקפת. היא קיבלה את פני בחיוכה הארסי (הנצחי), ולפני שפתחתי את פי, הודיעה לי שכבר שמעה במחסן הבגדים, ששמעו בבית התינוקות, שנודע להם מהמוסך, שהתברר במזכירות, שחסרה עובדת אחת במטבח למחר, והיות שנכנסתי לחדרה, היא מניחה שלא באתי אליה כדי לשוחח על המצב בליגה הלאומית בכדור רגל, אלא כדי לפנות אליה בעניין זה, ודווקא חבל לה עלי, כיוון שכדאי שאדע כבר מההתחלה, כי לחינם באתי, וכי היא לא תיכנס למטבח, לא רק ליום אחד, אלא אף לא לשעה קלה, גם אם תידחף לשם על ידי בולדוזר D-9, ולא כל שכן על ידי סדרן עבודה, שאיננו אלא נמושה שבנמושות, חדל אישים וחסר אונים (אם כי היא אישית בהחלט מחבבת אותי), כי היא כבר לפני שלוש שנים הודיעה למזכיר שהיא בשום אופן לא... כי מזמן שהבטיחו לה בעניין הווילונות ... שהבן שלה עדין לא התחיל לנגן על פסנתר והכישרון הולך לאיבוד... וזה שדווקא אצלה בחדר תמיד נשרף הפקק של החשמל, המחדלים הידועים של המזכירות... ושהשעון שלה כבר שלושה שבועות לא חוזר מתיקון וכמה זמן צריך לעמוד בתור לשמלה חדשה כשאחרות מצליחות להידחף תמיד קודם...

 

ציינתי לעצמי בסיפוק, שאת כל זה אמרה ללא הפסקה ובלי לקחת אוויר באמצע, עובדה שהוכיחה למעלה מכל ספק, שנושא זה זכה אצלה לטיפול רציני ועיון יסודי, ובעיות הקיפוח האישי בקיבוץ נהירות לנואמת בצורה מזהירה. אישית, ניצלתי את נאום ארוך הנגן ומצאתי במה להיאחז. רקפת הייתה ידועה מתמיד כבעלת טעם מוזר בלבושה, אך שמלתה החדשה חרגה מעבר לכל דמיון: צווארה הבייבי הסגול יצר קונטרס מפליא עם הפליסה הירוק של החצאית ועם המנג'טים הצהובים, שהיוו סיום מרהיב לשרוולי רגלן ורודים. הדקולטה היה בהחלט בפרופורציה מוגזמת לגבי גילה המתקדם, ואילו שולי המלמלה שהקיפו אותו היו מרניני לב בגונם האדמדם. הפסקתי את הרצאתה הבלתי נדלית בהערה סתמית (וכאילו באקראי), ששמלתה החדשה היא היפה ביותר מכל השמלות שראיתי בקיבוץ לאחרונה ושמתיימרות לחקות את האופנה האחרונה ושבכלל, מכל החברות היא היחידה שמראה טעם ותרבות בלבוש (כי כך הוספתי מייד, לבוש הוא לא רק בגד אלא גם תרבות), ואילו חברות רבות מאבדות את כל הביטוי לאישיותן ברדיפה חסרת טעם אחרי סגנון נועז, כמו, למשל...

 

וכאן חזרה רקפת ונטלה את רשות הדיבור ומנתה שורה ארוכה של חברות הקשורות לחוסר טעם בלבוש (ושורה זו כללה בהחלט את כל חברות הקיבוץ), תוך שאני מנענע את ראשי בהבנה ובהסכמה מלאה ומוסיף שמן למדורת הטעם הטוב על ידי הערות לוהטות.

 

הייתה זו שעת רעות וחסד, שעה של הבנה גמורה והידברות חברית הדדית מלב אל לב, תוך התרוממות רוח סוערת. לסיום, קשתה עלינו הפרידה, ולכן סיכמנו לבסוף להמשיך מפעם לפעם בפגישות כאלה, בנושאים דומים, וכן שרקפת תיכנס לעבוד במטבח ללא יותר מאשר חודש אחד.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: