כמו סבתא / חנן סבר

כמו סבתא

חנן סבר - יפתח

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

מתוך הספר: "קיבוץ זה לא צחוק"

איור מאת יעקב גוטרמן

כשנדרשתי לפנות את כיסא מרכז המשק לרעי הצעיר והטוב ממני היה המצב המשקי טוב, ההכנסות יציבות והמצב הכספי, אף בעיני הפסימיסטים - משביע רצון.

 

מחליפי היה בעל עבר עשיר: קורסים, סמינרים, ימי עיון, השתלמויות וזה עתה קיבל בהצטיינות תואר BA לכלכלה באוניברסיטה. בקיצור, כוכב עולה בשטח הכלכלי והפיננסי.

 

העברת התפקיד לידיו הייתה קצרה ופשוטה - במשך שעה סקרתי את בעיות הענפים ובשעה שאחריה עברנו על שלושת התיקים הבודדים. השעה השלישית הייתה יותר קשה. העברתי לו את רשימת החברים ששונאים את מרכז המשק (תוך מיון דרגות השנאה) וכן את רשימת החברים שמרכז המשק שונא אותם (והיא לא הייתה יותר קצרה מקודמתה).

 

לפי דעתי, שלוש שעות להעברת תפקיד כזה מספיקות בהחלט, לכן איחלתי לו הצלחה וקמתי לצאת. אך הוא סבר אחרת וביקשני לשבת, כי ישנן עוד כמה נקודות שעדיין לא הובהרו לו.

שאלתו הראשונה הייתה: "מהו שער הריבית השולית על ההון הנזיל?"

 

עפעפתי בעיני, קימטתי את מצחי, אימצתי את מוחי ועדיין לא ירדתי לעומק דבריו. כדי שלא להיראות מטומטם בעיניו, עניתי לו, שבעצם עדיין לא הספקתי לחשוב על הבעיה הזאת. מהבעת פניו הבנתי שתשובתי לא הייתה לעניין.

 

הוא לא אמר נואש וביקש לראות את "עקומת ההוצאות של התרד ברמת ייצור אופטימלית". החזקתי בכיסא, שלא ליפול ממנו, כי מעולם לא שמעתי מילים כאלו. אינני זוכר בדיוק מה גמגמתי כתשובה, אולם מתשובתי הובהר לו, ללא כל ספק, שאין בינינו שפה משותפת.

 

הוא ניסה שוב ושאלתו השלישית הייתה בערך כזו: "האם חישבת את סכום הערכים העתידים של סדרת התשלומים הסוף-שנתיים?"

 

נשאתי עיני כה וכה, "מאין יבוא עזרי?" אך שום עזר לא בא לי מהקירות החשופים, ורק בן-גוריון הביט בי מתוך תמונתו במבט קר ומוכיח, כאומר-"ככה זה! איבדת את החזון, אה?"

 

רעי הצעיר היה מלא בוז לחוסר התושייה שגיליתי והחליט לעבור לפסים מעשיים יותר ושאל: "כמה כסף יש למשק?"

 

שאלה זו גרמה לי חוסר נוחות מוחלט וניסיתי להשתמש בתשובות, כגון: "עוד לא הספקתי לספור...", "טרם הגיעו החשבונות האחרונים..."וכו' וכו'. אולם בנקודה זו הוא לא ויתר ולחץ עד לכניעתי הגמורה. הסתכלתי סביבי לוודא שאין איש, נעלתי את הדלת והגפתי את התריסים. הסטתי את הווילונות וכיביתי את האור. תמיהתו גברה והלכה והוא ניסה להימלט, אלא שהכול היה נעול.

 

הוצאתי מהרצפה את המרצפת התשיעית מהצפון והרביעית ממזרח, ומתחתיה העליתי את השק (החביב עלי מאוד), כשהוא מלא וגדוש,רוקנתי את תוכנו על השולחן ואמרתי בבוז מוחלט: "ספור!" כשלא באה תשובה הדלקתי גפרור וגיליתי, שידידי מונח נטול נשימה וחסר הכרה מעוצם התדהמה.

 

כשהתעורר מעלפונו התחיל לגמגם ולמלמל: "אתה... אתה... אתה יודע מה אפשר לעשות בכל כך הרבה כסף?"

 

בענייני כספים תמיד הרגשתי את עצמי חזק, ולכן עניתי בביטחון ובפסקנות: "כסף זה לא דבר שצריך לעשות איתו משהו!".

 

"באמת"? שאל בציניות, "אז בשביל מה, לפי דעתך, יש בכלל כסף?"

 

"שאלה טיפשית", עניתי, "כסף זה בשביל... בשביל... שיהיה... שיהיה כסף!"

 

"מטומטם!" צרח בזעם, "בכסף הזה אפשר לעשות דברים עצומים - אפשר להעלות את רמת החיים, אפשר לבנות, לפתח, להקים מפעלים... אפשר... אפשר להקים כאן אימפריה!".

 

החוורתי מרוב פחד ולחשתי: " לא... לא... כסף אסור לבזבז!! כסף צריך לשמור. כסף צריך שיהיה תמיד. אולי תצטרך פעם-אז שיהיה לך... אבל אסור לבזבז, אסור!!! צריך לאסוף ולשמור, לאסוף ולשמור".

 

"שמע", פסק בלעג, "אתה מזכיר לי את הסבתא שלי, אתה ממש כמו הסבתא".

 

"גם כמו הסבתא שלי", עניתי ברוך סנטימנטלי וכאן לפי דעתי, היה המקום ליפול איש על צווארי רעהו ולהתמוגג בזיכרונות על הסבתות הטובות שלנו ולעבור מהן לימי הילדות המאושרים, למורים בבית הספר ולפעולות בתנועה וכו' וכו'.

 

אך הוא התעלם מכל רוח של פיוט ונוסטלגיה ורטן: "בסדר אני עוד אראה לך מה אפשר לעשות בכסף, אתה יכול להסתלק".

 

לפני שיצאתי עוד לחשתי בקול מלא תחנונים: "רק אל תבזבז את הכסף הזה, בחייך!"

 

אך הוא כבר היה עסוק בספירת הכסף ופטר אותי בתנועת יד מלאה רשעות.

***

התקופה הבאה הייתה סוערת ונמרצת והמאורעות התגלגלו בה בקצב שלא איפשר לי לעקוב אחריהם. כל המשק עבר לפסים של תכנון: תכנון בשלבים, תכנון ליניארי, תכנון כוח אדם, תכנון אב, תוכנית חומש ועוד. קירות חדר האוכל התכסו בדיאגראמות, גרפים, מספרים, פונקציות וטבלאות. הכל בצבעים.

 

כל אסיפה הייתה מוקדשת לסעיפים משקיים, כגון: "מומנט הסיכון ושילובו במסגרת הקריטריונים לדירוג השקעות", או, "מדיניות תוכנית ההשקעות לפי שיטת שיעור התשומות הפנימי ולפי שיטת הערך הנוכחי". בייחוד עשה רושם רב נאומו של מרכז המשק על הסעיף - "פתרון בעיות כדאיות ההשקעות, כאשר יש לפרויקט מימון ספציפי".

 

מבנים חדשים צצו כפטריות אחרי הגשם, טרקטורים ומכונות חקלאיות התחילו להגיע בזרם בלתי פוסק. כל חידושי הטכנולוגיה של ארה"ב הגיעו למשק, עוד לפני שנכנסו לייצור מסחרי בארצם.

 

כל צעד הוסבר על טהרת מדע הכלכלה והפיננסים, מתוך ניתוח בלתי פוסק של תחשיבים ותוך תחזית ברורה ומובהקת להכנסות עצומות ולעודפי נטו מדהימים בתום ביצוע התוכנית.

 

השלווה הכפרית הנעימה נעלמה ממעוננו, ואת מקומה תפסו רעש מנועים, הלמות פטישי הבנאים והתרוצצות מהנדסים ואגרונומים.

בקיצור, ראינו במו עינינו שהולכת ונבנית כאן אימפריה.

 

בשלבים מוקדמים למדי של הפיתוח הפסקתי להתעניין במצב, כי פשוט לא הבנתי מאומה מכל ההסברים המסובכים. הייתי חסר אונים לחלוטין מול עשרות הטבלאות של החזר ההון, פונקציות הייצור ותחשיבי הערך העתידי של ההשקעות. נאלצתי להודות, שבתחרות בין השכל הישר והרופס שלי לבין המחשבים האלקטרוניים המסובכים שהוצבו במזכירות, גילו האחרונים עליונות ניכרת.

 

פעם נעצר לידי, כשהוא עובר ביעף בחצר, מוקף פמליית מהנדסים ומדענים ושאל בהנאה: "נו איך העסק נראה לך?", לקחתיו הצידה ושאלתי בלחישה: "תגיד, כמה כסף יש בשק?"

והוא ענה לי בתמיהה: "דחילק! על איזה שק אתה מדבר?"

 

לחשתי בדחילו ורחימו: "ה...שק... הזה... זה שמתחת לרצפה... זה השק של הכסף" הוא הסתכל בי בבוז (כמי שראה לפניו ילד מפגר) והפטיר: "אתה כל חייך תחשוב ותתנהג בדיוק כמו הסבתא".

***

השנה הרביעית לתפקידו הייתה השנה, שלפי הטבלאות, הפונקציות והתחשיבים, נפגשו בה כל נקודות השיא של הגרפים. זו הייתה אמורה להיות שנת ההכנסות הגבוהות והרווחים הדמיוניים. ואכן, הייתה זו שנת מפנה!

 

החברים נתבקשו להצביע בעד קיצוצים בתקציב האישי ובתקציב הכלכלה, לוותר על ימי חופשה ולדחות יציאתם לנופש. המסגרייה שבתה, כי לא היה במה לקנות ברגים ואלקטרודות. הטרקטורים נתקעו בשדות מחוסר דלק והפרות שכחו איך נראה מזון מרוכז. חברת "מקורות" הגבילה את המים ל-10 מ"ק לשעה, וחברת החשמל הגבילה את הזרם ל-15 ווט.

 

מרכז המשק נראה מדי פעם כשהוא חולף ביעף בחצר ואחריו חבורה נאה של בעלי חוב, הרצים אחריו, כשהם מנופפים בידיהם בצ'קים וצועקים בזעם: "מתי יהיה כיסוי?"

ההמולה והמהומה שככו בבת-אחת והשקט החריש את האוזניים.

האימפריה נעצרה במחצית הדרך, הייתה זו האימפריה הבלתי גמורה...

 

אסיפת החירום הייתה סוערת ורבת-תהפוכות ובסופה הוחלט על החלפת מוסדות בלתי שגרתית. כששככה ההמולה הנוראה שהתעוררה, התברר לי, לתדהמתי, שהוטל עלי שוב תפקיד רכז המשק.

 

למחרת, כשנכנסתי למזכירות, הגפתי את התריסים ונעלתי את הדלתות. בחרדת קודש ניגשתי אל המרצפת המוכרת (החביבה עלי) והוצאתי מתחתיה את השק. הוא היה ריק לחלוטין והדבר לא הפתיעני. הוצאתי 5 ל"י מכיסי והכנסתי לשק והחזרתיו למקומו. עכשו, כשיש כסף בשק, אפשר להתחיל לעבוד. כמו שאומרת הסבתא: " תמיד צריך שיהיה כסף, כי כסף מושך כסף".

 

המזכירה נכנסה והניחה על שולחני את ערימת הטבלאות והדיאגרמות השבועיות ושאלה מתי לתלות אותן ומתי אתן לה את הנתונים לשרטוט הדיאגרמות לשבוע הבא. כשאמרתי לה להניחן בפח בחוץ ולהעלותן באש - התעלפה, והחובשת ואני עמלנו שעה ארוכה להשיב את רוחה. כשהתאוששה, אמרתי לה להוריד גם את כל הטבלאות מקירות המזכירות ומחדר האוכל ולשרוף גם אותן.

 

היא מלמלה בחוסר אונים: "האם... האם... אחר כך, אצטרך לעשות הכל מחדש?" עניתי בשלילה מוחלטת. היא לא הבינה. "אז מה יהיה עם... עם כל ה... התכנון הזה?"

"לא יהיה יותר תכנון! ולא טבלאות ולא דיאגרמות!", עניתי, "מעכשו יתחיל להיות כאן כסף!!! כמו שאומרת הסבתא - כסף!".

 

עדכון אחרון: