הגבול השקט / חנן סבר

|

הגבול השקט

חנן סבר - יפתח

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך ספרו: "בית בהרים - קיבוץ יפתח"

 

איור מאת יעקב גוטרמן

... בוקר אחד אני מגיע למכלאה ורואה כמה פרות מסתובבות חופשי בחוץ. המכלאה הייתה לרגלי הצוקים בדרך למנרה, במקום שהיום מטעי מרגליות. הסתובבות זו נראתה תמוהה, אך ככל שהתקדמתי מצאתי עוד ועוד פרות מסתובבות מחוף לגדרות. הגעתי לשער אך הוא היה סגור. הבנתי שישנה איזו פירצה והתחלתי לחפש אותה. כשמצאתי אותה לא היה צורך במומחיות רבה להיווכח שזו הייתה פירצה "מסודרת". חוטי התיל היו חתוכים בחתכים חלקים וישרים של פלאייר וכמות הבקר שהייתה במכלאה הייתה מעטה מדי. אספתי את הבקר שהסתובב בחוף וערכתי ספירה. חסרו 50 פרות ופר אחד. הודעתי למשטרה וזו הופיעה עם גשש. הגשש התחיל ללכת לפירמה בעקבות הבקר הגנוב עד הגבול, צפונה למקום שנקרא כיום "מוצב רקפת". מכאן התחילו הדברים להסתבך: אסור היה לנו לעבור את הגבול ולכן המשטרה שלנו הודיעה לאו"ם שבצד הישראלי. האו"ם הזה הודיעו לאו"ם שבצד הלבנוני, והאו"ם הלבנוני הודיעו לז'נדרמיה הלבנונית וכך קובעים מפגש על הגבול, כמובן רק ביום שלמחרת.

 

"כמה ראשים חסרים לך"? שאל פקד קרית שמונה.

"חמישים פרות ועוד פר ברהמה גדול ומשובח" עניתי. "והנה מספר תוויות האוזן שלהם".

"איך זה בדיוק חמישים??" שאל הקצין בלעג " אתה חושב שגנבים סופרים מספרים מדויקים?"

 

הרגשתי פיק ברכיים מרוב כעס. והרגשתי שבנוסף לכל הצרה הזאת אני עוד צריך להיאבק על "תעודת יושר" מהקצין הזה. הרמתי את קולי ואמרתי לו בתוקף: "הנה המספרים של כל אחת מהפרות החסרות".

 

"אני חושב שאתה מעוניין להרוויח כאן משהו" טען הקצין, "הגשש אמנם זיהה עקבות של פר, אך בנוסף לו הוא מעריך את מספר הפרות ב-16-18 ראש לא יותר".

 

הרגשתי חוסר אונים מוחלט. איך אני יכול בכלל להוכיח כאן משהו??

 

למחרת הגענו לפגישה. הגשש שלנו הוביל את כל החבורה לתוך לבנון עד למאגר המים של מס. מפקד הז'נדרמיה הלבנונית שוכנע והבטיח לחקור בדבר. אחרי הגיע הטלפון לבוא לנקודת הגבול במטולה לקחת את הבקר. באנו עם המשאית שלנו ושם נמסרו לנו 17 פרות . "יש גם פר אחד והוא בדרך" הודיעו לנו.

 

"איפה השאר??" צרחתי. "זה הכל מה שמצאנו", אמרו הלבנונים, "הפר בדרך".

 

"תפסיק להשתולל" אמר קצין משטרת ק"ש "אתה רואה שזה מה שנגנב ואין יותר. בוא תחתום לי שקיבלת ".

"אתה תשכח מחתימה" צעקתי. "היו חמישים פרות ופר, ואף לא ראש אחד פחות".

"הפר בדרך" חזרו ואמרו הלבנונים "הוא מגיע במשאית". וזה כל מה שיש".

 

העברנו את הפרות הביתה וחזרנו לקחת את הפר. החזרת הפר היה "פרויקט" שלמרות הלחץ והכעס והעצבנות מהצד שלי ומהצד של קצין המשטרה - לא יכולנו שלא להתגלגל מצחוק.

 

גזע הברהמה הוא גזע פחדן, עצבני ונרגז. כל דבר קטן יכול להפחיד את הבהמה או להרגיז אותה ואז מרוב בהלה היא הופכת להיות תוקפנית ומסוכנת. לגבי פר זכר - כל זה פי חמש. הפר היה ענק עם קרניים עצומות. הבנו מהסיפור שלהם שבזמן העמסתו על המשאית, הוא שבר וניפץ כל מה שעמד לו בדרך. כל הסולמות של המשאית שהובילה אותו היו שבורים ועל הקבינה ישבנו שני שוטרים לבנונים קרועי בגדים ומבוהלים שרוביהם מכוונים אל הפר למקרה שיחליט לעלות על הקבינה ולהסתער עליהם. העברתו למשאית שלנו הייתה לא פשוטה, אך לא עמדה בשום השוואה למחזה של פר המשתולל על המשאית הלבנונית שבורת הסולמות והמלווה בשני שוטרים מבוהלים. סרבתי לחתום. "אני לא חותם אם אני לא מקבל חמישים פרות!" הצהרתי. קצין משטרת ק"ש היה מרוגז מאד, אך זה לא עזר לו. עמדו כאן למבחן - יושרי, מהימנותי, המילה שלי וכבודי, ולא הייתי מוכן לוותר. נפרדנו בכעס.

 

כעבור יומיים נקראנו לקחת עוד 12 פרות. כשבאנו למטולה לקחת אותן כבר היו שם כל אנשי הממשל הלבנוני שנגעו בדבר. ראינו מצדם רצון טוב ומאמצים כנים לסיים את הפרשה. ראינו שהם מעוניינים מאוד ביחסים טובים אתנו. הקצין הלבנוני הודיע שישנן עוד פרות לא מעטות המסתובבות בודדות בשטח, וכן שמצאו עוד כמה פרות שחוטות שהתאימו למספר שנקבתי. צירוף כל אלה הגיע בדיוק ל-50 פרות ועוד פר אחד.צדקתי. קצין משטרת קרית שמונה השפיל קצת את עיניו. אינני זוכר אם הצטדק או התנצל אך המצב היה ברור לחלוטין.

 

הבאנו את הפרות הביתה ואחרי יומיים נוספים נקראנו לקחת את הפרות הבודדות שנאספו. הקצין הלבנוני סיפר שגילו את הגניבה והגנבים, והתנהל מרדף מלווה בחילופי יריות. אחד הגנבים נהרג ואחד נפצע. כל השאר נתפסו ונאסרו. את מחיר הפרות שנשחטו קיבלנו מהארנונה וזו גבתה את הגיע לה מממשלת לבנון. זהו אחד המקרים, אחד מרבים, שציין את "השקט הפסטורלי" של גבול לבנון.

  

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: