מעשה בזאב שנכלא בעזה / חנה רענן

מעשה בזאב שנכלא בעזה

חנה רענן - בארי

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

בימים ההם, שקיבוצי הקטן גברעם שכן בדד בין כפרי הערבים ושדותיו היו שזורים בשדותיהם, קרה הדבר.

איור מאת יעקב גוטרמן

חום חודש יולי עבר וחומו של אוגוסט בפתח, ימי הקיץ הלוהטים. השנה הראשונה לבניית הקבוץ. אנשים צעירים ומעט ילדים, מוקפים בשדות חומים של סוף הקיץ.

חלקות האדמה של הקבוץ הקטן ניקנו מערביי הסביבה, הפלאחים, והיו שזורות בין חלקותיהם. מי שרצה מכר את חלקתו ומי שלא רצה, המשיך לעבדה. החקלאים עבדו זה לצידו של זה. הפלאחים גידלו תבואות וציפו לגשם. אנשי הקבוץ חפרו בארות, מתחו צינורות מים, גידלו ירקות, וגם הם ציפו לגשם.

דרך העפר אל הקבוץ נמתחה מהכביש לעזה וחצתה את בתי העפר של הכפר הערבי "בית ג'ירג'ה". חדי העין עדיין יכולים להבחין בערמת העפר המכסה את חורבותיו, לצידי הכביש המוביל היום אל הקבוץ.

בימים ההם, גבעות הכורכר שסבבו את הקבוץ הקטן היו קרחות ומכל זווית נראו כפרי הערבים שבתיהם עשויים בוץ וגדרות צבר קוצני תוחמות את חצרותיהם.

יחסי שכנים, נטוו בעדינות. מוכתר הקבוץ ומוכתרי הכפרים נפגשו מעת לעת להסדיר מחלוקות. בדואים נודדים, כמהים למעט עשב לעדריהם, נהגו לפלוש לשדות הקבוץ הירוקים, ולהלעיטם באין רואה. בשלהי הקיץ כשלא נותר בדרום הארץ עשב ראוי למאכל פלישת העדרים לשדות גברה מאוד.

אנשי הקבוץ מינו שומרי שדות. הם היו יוצאים לסיורים, רכובים על סוסים ומנסים למנוע את כניסת הפולשים. עם בוקר היו יוצאים למשימתם, רובה על כתפם, פניהם שזופים ושערם היה מתבדר ברוח.

בעיני ילדי הקבוץ הם היו היפים, הגיבורים והאמיצים מבין החברים והוו נושא לסיפורי גבורה והערצה.

 

הימים ימי שלטון המנדט הבריטי בארץ. לקבוץ הותר להחזיק בשני רובים אנגליים שנרשמו על שמם של שומרי השדות.

שני חברי קבוץ צעירים, בוגרי חברת הנוער מעין חרוד, החזיקו בנשק המורשה: יהודה גרוסמן וזאב ולולה אלון. גיבורים מקומיים שהסתבכו לא פעם בתגרות עם רועי העדרים.

יום אחד, התפתחה תגרה אלימה, בשדה הדורה, על הגבעה שממול הקבוץ הקטן. רועים ועדריהם, בדואים מהסביבה, עלו על חלקת השדה.

באותו יום, גויסו חברים רבים לעזרת גן הירק ועיניהם קלטו את חברם יהודה, שומר השדות בגבעה ממול, מנסה לבדו ככל יכולתו לגרש את הרועים ועדריהם.

באותם ימים התמנה זאב למזכיר הקבוץ וזו אולי הסיבה שלא יצא באותו יום על סוסתו לשדות.

 

לתקרית היו עדים גם ערבים, תושבי הכפרים הקרובים שהחלו להתאסף אל המקום בחרבות שלופות, ופתחו בריצה לעבר הגבעה. חברי הקבוץ גם הם פתחו בריצה לעזרת חברם.

בין הנזעקים היה גם אליעזר לוי, איש פלמ"ח. אליעזר היה חבר ביחידה עלומה שהוברח באותם ימים לקבוץ. והיה מבוקש על ידי שלטונות המנדט כאחד המשתתפים בפעילות לא נודעת. בפקודת מטה הפלמ"ח הגיע לקבוץ הקטן שמיקומו ושמו כמעט ולא היו ידועים.

אליעזר ראה את ההתקהלות מחצר הקבוץ מיהר לאכוף את סוסתו של זאב, חגר את נשקו ודהר במהירות לעזרת יהודה בשדה המריבה.

המפגש בין הערבים שלופי החרבות לבין חברי הקבוץ החמושים במעדרים, נראה מאיים. שומרי השדות פתחו בירי. אליעזר, שלאחר מספר שנים הצליח להפיל מטוס מצרי בירית רובה, דייק גם הפעם. אחד הרועים נפגע בראשו ונהרג. העדרים והרועים נסוגו בבהלה.

הערבים הזעיקו את משטרת המנדט מהעיר הקרובה מג'דל (היום העיר אשקלון). ממטה הפלמ"ח הגיעה אזהרה חמורה: בשום פנים אין להסגיר את אליעזר ויש למנות חבר אחר במקומו.

זאב לא היסס, והזדהה כיורה. יהודה וזאב נאסרו ונכלאו בכלא עזה.

התחיל תהליך משפטי ארוך. יהודה שוחרר כעבור מספר ימים וזוכה מאשמה. זאב נותר לבדו בכלא, והואשם בהריגת הרועה. מה עבר עליו בשבתו שם? האם התענה בהרהורי חרטה?

משהו מרוח אותם ימים קראו החברים במכתב ששלח אליהם זאב מן הכלא. את המכתב כתב מפיו, על דפי פנקס קטן, פינחס עופרי חברו, שבא לבקרו.

"אני כבר השלמתי שאשב עד לברור המשפט, ואף שנים לאחריו. איני כועס ומתרעם, זה יכול היה להיות גורלו של כל יהודי בארץ. אני קצת דואג למצב הביטחון בבית. מה מצב הדורה? מה חושבים לעשות עם הבדואים? סולחה?". בהמשך הוא מתאר את תנאי הכליאה ודורש בשלום החברים.

זאב בכלא עזה, יהודי יחיד בכלא ערבי, אך מסור למשימתו.

חברי הקבוץ ובמיוחד "מוכתר" הקבוץ הרבו לבקר בכלא. סייעו לזאב במזון ונתנו מתנות, בעיקר כדי שמנת, לאחראים עליו שדאגו מצידם לשפר את תנאי מאסרו ובעיקר להפריד בינו לבין יושבי הכלא האחרים.

משפטו של זאב התנהל ביפו. נציגי הקבוץ היו נוכחים בדיונים. זאב טען שירה כדי להגן על נפשו.

מה שהציל את זאב מהכלא ומתוצאות המשפט שהתנהל בעצלתיים, הייתה החלטת שלטונות המנדט לפנות את דרום הארץ. יחד עם הפנוי שוחררו גם מי שנעצרו על ידם. זאב חזר לביתו.

אבל סיפורנו לא תם. באותם ימים, מחשש לנקמה, אי אפשר היה להשאיר את העניין פתוח. מן הכתובים קשה לדעת האם היו הרועים תושבי הכפר סומסום, שחורבותיו נראים עד היום, סמוך לאור הנר - ליד שדות הכלניות המופלאות של "דרום אדום", או שמא היו אלה בדואים מאזור דיר-אל-בלאח, כיום ברצועת עזה.

 

מכל מקום פרק ב' של סיפורנו מסופר בכתבה של העיתונאי יצחק יעקבי. ה"סולחה" התקיימה מספר חודשים לאחר התקרית, בסיוע אברהם שפירא השומר הנודע שכנראה היו לו קשרים מיוחדים עם נכבדי הבדואים.

 

סעודת "סולחה" בגברעם. (מתוך העיתון "דבר" 2.1.47)

 

ההכנות - הוראת המערכת הייתה : "עליך להיות בסולחה הנערכת מחר, בין הבדואים לבין גברעם". גברעם לא זכתה עדיין לתחבורה מסודרת והיה עלי "לתפוס" את משאית הקבוץ שהייתה אמורה לעבור ברחובות בשעה שלוש. המכונית הגיעה באיחור של שעתיים והחברים המחכים לה איתי, אמרו שזה מקרה טוב. האיחורים גדולים יותר.

 

בגברעם הייתה תכונה רבה, בייחוד חברי "המשלחת" וביניהם המוכתר, אברהם גוטסמוץ ובר מנחם - מי שהיה עורך דין מצליח בגרמניה וכיום הוא נגר בקבוץ. למשלחת הצטרף גם יוסף טייטלבוים, שומר מגבעת ברנר ומנהל "הפוליטיקה החיצונית" בקבוץ. לבושו היום הדור - מגפיים חומים לרגליו, מכנסי רכיבה נאים עקאל וכפיה עוטרים את ראשו והוא כולו אומר תכונה.

עם בוקר יוצאת המשלחת למקום הסולחה - אי שם בדרום, בביתו המפואר של אחד השייכים.

 עם העלייה על הכביש במרחק 4 קילומטרים מגברעם נפגשים במכוניתו של ר' אברהם שפירא ומלוויו-ידידיו, שני שייכים בדואיים חשובים מאזור פתח תקווה. לאחר נסיעה של שעה הגענו למקום המיועד.

 

קבלת הפנים - ליד "המדפה" שייכים רבים של שבטי בדואים מהאזור, מי בעמידה, מי בישיבה מזרחית. אברהם שפירא ויוסף טייטלבוים, מקובלים ומכובדים על השייכים מתקבלים ע"י אחד מהם השולט על הסביבה הגדולה הזאת, אגב חילופי ברכות חוזרים ונשנים.

בסולחה זו נהגו מעט אחרת מהמקובל בטכסים שכאלה, שעם הופעתם של היריבים מתנפלים בני השבט של ההרוג בצעקות ובמקלות כאילו גמרו אומר לנקום את דמו. המתווכים והבוררים מנסים להפריד בין היריבים ומכניסים אותם לאוהל המשא ומתן. הפעם המשלחת התקבלה בשקט.

 

בארמונו של השייך - לאחר צפייה, הזמין השייך המתווך את האורחים לביתו של השייך המארח והכניסם לאולם האורחים. אולם גדול, רחב ידיים מרופד בשטיחים יקרים. מסביב כורסאות מרופדות בקטיפה וליד כל אחת מהן, שולחן עישון ובאמצע החדר שולחנות גדולים. הכל מאוד מהודר. זהו בית אבן בן קומתיים, שלו חצר מסודרת ובה מגדל מים. מכניס אורחים הוא השייך המתווך. לפי פקודתו מופיע אחד ממשרתי הבית עם מגש ספלי קפה. מתחילה פרשת הכיבודים.

לראשונה מתכבדים החשובים שבקרואים והואיל ומספר הספלים על המגש הוא רק 4, כל מכובד מבקש לכבד בשתייה את זולתו, זה מסרב לקבל ומבקש לכבד את חברו. רק לאחר הפצרות הוא נענה וגומע את הקפה השחור המר מאוד.

כיוונתי את מצלמתי להנציח את האירוע אך די היה במבט של אחד השייכים ממלוויו של אברהם שפירא, שאבין כי מעשה זה אינו הולם את הנימוסים המקובלים באוהלי ערב.

השייך לא השמיע דברי נזיפה אולם אמר כמה פרקים בהלכות נימוסים מהעתיקים וגם חדשים, הקשורים ב"בוליטיקה". לאות הסכמה הפקדתי את מצלמתי בידיו .

 

דינה של אשה בחברת גברים: ר' אברהם שפירא הביא אתו למפגש את בתו והיא ישבה אתנו. אמנם אין זה נהוג שאשה תשב בחברת הגברים אולם מכיוון שהיא בתו של אברהם אפנדי, נסלח לו חטא זה. אולם השייך המתווך החכם והנבון, מצא דרך דיפלומטית לסלקה מחברת הגברים ולהפנותה למדור הנשים בבית המארח. וכה נשא את דברו: יא איברהים אפנדי, הרי אצלכם הנהוג הוא שלאשה השפעה על בעלה, הלא כן? ולי יש חשבון פתוח עם עובד בסולל בונה שחייב לי סכום כסף, לפי מנהגינו רשאי התובע לקחת משכון מבעל חוב שאינו פורע חובותיו ועל כן אחטוף את בתך, עד אשר יבוא חתנה ויפדה אותה. די היה ברמז זה כדי שהגברת תעזוב את חברת הגברים ותפנה למדור הנשים.

והנה, בעל הבית, הכל קמים לקראתו והוא עובר על פני הקרואים, לוחץ ידיהם ומברכם. ושוב, מגישים קפה ושוב פרשת כיבודים. הפעם הקפה ממותק לכבוד ה"מוסקובים" ותוך כדי שיחה מתחילים הבוררים, ר' אברהם שפירא והשייך המתווך במו"מ על הפיצויים. לפי הנוהג הבדואי, חייבים לשלם שליש מאלף, היינו בלירות. אולם, הנציב העליון הרברט סמואל קבע בזמנו שהיות והלירה הישראלית עולה על התורכית בערכה, סכום הפיצויים צריך להיות חמש לירות. אלא הפעם, ורק הפעם הסכסוך הוא בין שני עמים ועל כן כל המרבה לדרוש הרי הוא משובח, והשייך המתווך עומד על שלו, שניהם ביחד קובעים מתווך, קצין מעזה - ודיע אל עיסווי.

הברור כמעט נגמר, ומחכים לנציגי השלטון שבוששו לבא. הופנינו כולנו לחדר אחר. ישבנו על מזרונים ומחצלות. ר' אברהם מצד אחד, המתווך מצד שני ובתווך קצין המחוז ומוכתר גברעם.

המו"מ התחיל מחדש ולבסוף סוכם הסכום ונמסר לתובעים, ראשי השבט של ההרוג וכל האורחים סרו ל"מדפה", לזבח השלום.

 

זבח השלום - המדפה הוא חדר גדול שמחצלות פרושות בו. מזרונים מסביב לקירות וגיגיות גדולות מלאות אורז ובשר ופיתות, באמצע. הקהל התיישב, השייכים מצד אחד והמשלחת מגברעם בצד השני, ובאמצע נציגי השלטון.

המתווך פותח בדברים ומציע את סכום הכופר. שייך השבט התובע פוסק את פסוקו: אלפיים לירות! השייך המתווך מסכים לסכום ומיד מתחיל להפציר בתובע שיוריד מהמחיר בזכותו של אברהם אבינו. ראש השבט הבדואי מותר בזכות זו על 100 לירות. קצין משטרת עזה מבקש לרשום את הויתור ולהפחיתו מסכום התביעה. לאחר הפצרות נוספות מוריד התובע עוד 100 לירות למען יצחק אבינו, 100 לירות לכבוד יוסף בנו של יעקב, 100 לירות לכבוד נביא זה או אחר וקצין המחוז שומר על החשבון.

לא בקלות מסכים השייך לוותר על המאות. הוא עומד על המקח ומכיוון שהסכום שנשאר - עדיין גדול, מציעים לו לוותר על סכום למען השייך המארח ולמען הקצין שבא במיוחד מעזה לכבודו ואז מכריז התובע שהוא מוכן לוותר על עוד 50 לירות למען קצין המשטרה וטוען: "כלום יגרע חלקו מאח האבות הנביאים" השייך המארח מוריד עוד סכום לכבוד המסובים, לכבוד הסעודה וכך עשה עד שהסכום מגיע למה שנקבע מלכתחילה וכבר שולם לתובע. ואז ניתן לפתוח בסעודה.

ומכאן תאור הסעודה והעברת השיירים לנקהלים בחוץ עד שהקערות הריקות לחלוטין מוצגות בפני העובדים.

אנשי השלטון דואגים גם לתעודה שתשתייר בארכיון הממשלה ובספר הפרטיכולים של השלטון. בעזה נרשם כי ביום 27.11.1946 השלימו ביניהם היריבים. כדי למנוע גאולת דם, שולם כופר נפש כפי שהושת על הצד הנתבע במעמד אורחים וקרואים חשובים ונכבדים וכו' וכו'.

על החתום באו שלושת הבוררים, מוכתר גברעם ואש השבט של הבידואי שנרצח. משתמו החתימות, נשמעה קריאה: "חסן, יא אבו חסא!" מתברר שלנרצח היה קרוב רחוק, והואיל ואשת הנרצח והילדים אינם זכאים לפי המקובל לרשת את המת, הקרוב מייצג את משפחת הנרצח. על אצבעו הטיפו דיו והוא חתם בתביעת אצבע.

יש לציין שבטכס זה ויתרו מלכתחילה על חלק מהמנהגים המקובלים. הנאשם לא הובא כשמטפחת כרוכה לצווארו ולא הוסגר לצד "שכנגד" כפי הנהוג והצגת הסולחה הפסידה משהו מערכה.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: