היו לי סבא וסבתא? / חנה רענן

היו לי סבא וסבתא?           

חנה רענן – בארי

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

לזכרם.

ליאופולד דויד'ס נפטר במחנה המעצר וסטרבורג. הולנד ב-16 למאי 1943 - אבא של אימא

יוליה דויד'ס לבית כהן נספתה במחנה הריכוז סוביבור  ב-23 לחודש יולי 1943 - אימא של אימא

איור מאת יעקב גוטרמן

הדרך מגן הילדים הקטן שלי אל אימא, היא דרך צרה שרגלי אנשים, ההולכים בה שוב ושוב כבשוה. מימין, הפרדס של אדון נורשטיין הזקן, שהחדר האחורי בביתו מושכר להורי וזהו "החדר" שהוא הבית. משמאל נושקת הדרך לגדר הקיבוץ הקטן שלנו שהוא "המחנה".  בארבע אחרי הצוהריים, שולחים אותי מהגן להורים, אני עוברת את חצר הגן שלי ויוצאת מהשער האחורי. סוכת הבוגנוויליה הסגולה המכסה את חלקו האחורי של הבית, מתגלית מייד אחרי שעוברים את השער.  אני יודעת שאימא מחכה לי בפתח הבית, רחוצה, מדיפה ריח סבון, שערה השחור, הרטוב, סרוק בתסרוקת המוגבהת המיוחדת לה. לבושה בחולצה נקייה ומכנסיים קצרים, נקיים שגומי מהדק אותן אל רגליה. גם אני לובשת מכנסיים כאלה, קטנים.

 

אימא שלי חלוצה, מומחית מקומית בגידול ירקות. כל יום בבוקר היא הולכת לעבודתה בגן הירק הקטן של הקיבוץ, שם היא נוהגת במחרשה רתומה לפרדה, או עסוקה בעישוב, קטיף או זריעה.

 

לפעמים אני הולכת עם אריה או אורי או מי מחברי לגן הילדים שלי, משוטטת בדרכי העפר ומגיעה אל אימא בגן הירק "הנה חנה'לה שלי!" אמא קוראת בשמחה לחברותיה, נותנת בידנו מלפפון שזה עתה נקטף, כזה שקליפתו קצת קוצנית, או עגבנייה אדומה ומשלחת אותנו חזרה לגן. כל מי שאפגוש בדרך ילטף את שערי הרך הצהוב, יחבק וישלח אותי לגן, בקיבוץ הקטן שלנו רק מעט ילדים, ילדים של כולם.

 

כבת חמש הייתי באותו יום חם של קיץ, עושה את דרכי היומית אל אימא, כמעט מעופפת, יחפה, במכנסיים קצרים וגופיה לבנה. סוכת הבוגנוויליה הסגולה, מתגלה והפגישה הצפויה ממלאת אותי שמחה.

 

בפתח הסוכה צריך להיזהר מהענפים שצומחים פרא, קרירות נעימה של מקום מוצל בקיץ מקדמת אותי כבכל יום, אבל, אימא לא מחכה לי בפתח.

 

בריצה עברתי את שלושת מדרגות הכניסה, דלת החדר של אימא ואבא הייתה סגורה. דחפתי את הדלת. החדר הקטן מסודר כתמיד, שולחן קטן במרכזו, המזוודה הגדולה שעליה מונחים מנורת הנפט וספרי הקריאה ניצבת כהרגלה ליד המיטה, בובה אילנה שוכבת בעריסתה, זו העריסה שאימא הביאה מארץ רחוקה שקוראים לה גרמניה.

 

בכפר הקטן הרחוק ששם, אימא שלי גדלה  בבית לבנים אדומות, עם תשעת אחיה ואחיותיה. בערבי החורף הארוכים כשכל דרכי העפר בקיבוץ שלנו היו מלאות בבוץ, הייתה אימא מספרת לי על ימי השלג הארוכים, בהם הייתה צופה מחלון הבית בפרחים מופלאים שהשלג יוצר על חלונות הבית. כמה יפה מראה השלג בחורף, אימא אמרה. את עומק געגועיה לא ידעתי.

 

מצאתי את אימא שלי שרועה על המיטה, לא רחוצה, שערה המסורק תמיד, סתור, פניה מלאות דמעות. מעולם לא ראיתי את אימא שלי בוכה. מבוגרים עד כמה שידעתי, לא בוכים. רק ילדים.

החדר שקט ומסודר, הכל עומד במקומו ורק אמא מונחת על המיטה מתייפחת.

באחת הושבתה השמחה.

 

"אימא, למה את בוכה"? התיישבתי על הרצפה הקרירה מביטה ולא מבינה.

"סבא וסבתא שלך מתו" אימא אמרה בקול בוכים. נדהמתי. לאף ילד לא היו סבא וסבתא, רק לחיים בן דודי האהוב יש בבית סבתא שקוראים לה "אומה", אבל לי אין, וחיים ומשפחתו גרים במושבה ושם בכלל עולם אחר, לא קיבוץ. כאן יש הרבה אנשים צעירים ולא הרבה ילדים קטנים.

 

"היו לי סבא וסבתא"? השאלה הזו גרמה לאימא לפרץ בכי נוסף.

"היו לך". זהו.

אימא קמה לבסוף ושיחקה אתי כבכל יום. מילה נוספת לא נאמרה. לא ידעתי שסבא וסבתא הם אבא ואימא של אימא. לא ידעתי דבר.

 

עברו שנים. התמונה חיה בלבי תמיד. ברבות הימים שמעתי מאימא סיפורים לאין ספור על משפחתה והוריה. סבא שלי היה סוחר בהמות שחי בכפר, ליד האיכרים וסבתא גידלה תשעה ילדים בכפר. משפחה יהודית לבדה. מאחורי הבית השתכשך לו פלג קטן של מעין מקומי ובחצר נטע אבא של אימא עץ לכבוד כל ילד שנולד. תעלולי הילדות של אימא שלי, אחיה האהובים, הווי הבית והכפר הפכו לסיפורי ילדותי.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: