ברוך המחלל / חנה רענן-בארי

ברוך המחלל

חנה רענן - בארי [גברעם]

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

בשלהי הקיץ אותה שנה, הופיעו בכפרנו חבורה של אנשים צעירים, "הפלמ'ח". בחורים ובחורות לבושים בבגדי חאקי קצרים. הבחורים קיפלו את המכנסיים שהיו קצרים ממילא, עוד קיפול או שניים עד שכיסי המכנסיים צצו במעלה הרגליים ולפעמים גם אבריהם האינטימיים. הבנות לבשו מכנסיים קצרים עם גומי, כמו שאימא שלי לבשה.

איור מאת יעקב גוטרמן

בעונה זו של השנה, החצבים כבר פרחו והשדות עמדו בעיצומו של חריש המכין אותם לתבואות החורף. לבד מירקותו התמידית של הפרדס הקטן שלנו, שלט בכל מה שהעין רואה, הצבע החום, צבע האדמה המחכה לגשם.

 

כך נראו גם הכפרים הערביים שלידנו, שתושביהם הקיפו את בקתות החמר החומות שלהם בגדרות צבר עבה וקוצני. ריח של השתנות עמד באוויר. עוד מעט יגיע החורף. בראש השנה נקבל כבכול שנה נעליים חומות גבוהות, שאתן נשקע שוב ושוב בבוץ הטובעני שיקיף את כולנו בעונת הגשמים..

 

בעוד חברי הקיבוץ שקועים בעבודתם ובעוניים, היו הצעירים האלה כמלאכים מעולם אחר בעולם הילדות הסגור שלנו. בכל יום עקבנו בהשתאות בשגרת האימונים שלהם. בסיום יום העבודה לצד חברי הקיבוץ נערך מפקד בשטח האוהלים שהקימו ואחד מהבחורים היה בודק את חבריו ומעיר הערות משונות על נעליים לא שרוכות, או חולצה שנשמטה ממכנסיה.

 

לאחר מכן יצאו לשדות החומים לאימונים. המפקדים צעקו לעברם "שכב!" "קום!" והם היטיבו להיעלם מן העין ולהופיע לסירוגין וקוצים ורגבי עפר דבוקים לבגדיהם. מדי פעם היו מוציאים מן "הסליק" כלי נשק ו"בנדולרות" חוגרים לרגליהם "פאטס" ויוצאים למקום מרוחק ושוב לא יכולנו לעקוב אחריהם. אבל היטב שמענו בלילות את היריות לצד יללות התנים בחושך המקיף אותנו.

 

במהרה התארגנו גם אנחנו לפעילות דומה.

היינו אז כבני שמונה או תשע שנים. בפלוגת הפלמ'ח שלנו היו אולי עשרים ילדות וילדים. הצטיידנו ברובי עץ שעשינו בנגרייה והקפדנו להסתיר אותם היטב בסליק משלנו. התחלנו לקיים שגרת אימונים ומפקדים ויצאנו לפנות ערב לשמירה בזוגות מסביב לגדר הקיבוץ. למפקדים מינינו את רפי הגדול ולעתים גם את רפי הקטן. זוהי אולי התקופה היחידה שבה לא רבנו עם המטפלות על צחצוח הנעליים.

באותם ימים מילאו כלי מלחמה ושפת אימונים את ימינו מבוקר עד לילה, בעוד הורינו מוטרדים מאיומי המלחמה המאיימת במציאות.

 

לתוך עולמנו הסגור, המיוחד חדר בחור אחד מאנשי הפלמ"ח. ברוך יפת שמו. תימני קטן וחמוד שהיטיב לחלל בחליל, כולנו עד אחד נשבינו בקסמיו.

ברוך היה מגיע אלינו מדי פעם וכולנו היינו מלטפים, מחבקים אותו ומאזינים למנגינת החליל המופלאה שלו.

כשידענו שהקבוצה יוצאת לפעולה היינו עולים מודאגים על משכבנו בלילות, מתקשים להירדם, ומתפללים לשלומו.

ובכל פעם אותה הקלה. ברוך "שלנו" חזר בשלום.

 

באותם ימים סערה הסביבה שלנו. הערבים, שכנינו מימים הפכו לאויבים. מסביב למגורי הילדים נערמה ערימת עפר להגן עלינו מירי. ליד כיתת הלימוד נחפר מקלט ויותר ויותר נקראנו לרדת אליו במהירות...

בסוף החורף כבר הופיעו בשמיים מטוסים שהיו יורים לעברינו וממטירים עלינו פצצות.

שגרת חיינו הופרה. הלימודים התנהלו תוך שאנו צופים בחרדה בחלונות ומחכים לאזעקה הבאה עד שעברנו להתגורר וללמוד במקלט. היו אלה ימים קשים שלא הורשינו לצאת כלל. במקלט היה צפוף ומאובק והחופש האין סופי, שהיה מנת חלקנו מיום שנולדנו נשלל מאתנו.

באותם ימים היה ברוך מגיע אלינו לעת ערב, עם החיוך הקטן הביישני שלו והחליל בידו. אהבתנו והערצתנו אליו ברגעים שכאלה- היו בשיאן.

אנחנו, שכל דבר עורר ויכוח וריבים בינינו ולא הסכמנו על שום דבר, היינו מאוחדים לגמרי באהבתנו זו. בבואו אלינו היה משתרר במקלט שקט רגוע. שעה של חסד.

 

לאט לאט סגרה עלינו המלחמה הקשה. המבוגרים הסתובבו מודאגים ואנחנו היינו מרוגשים ומתוחים. בכל יום קרה משהו, שיירות שהובילו מזון נתקלו במחסומים, צינור המים פוצץ, יישובים מבודדים, כמו זה שלנו, הותקפו.

 

בחברת המבוגרים נפלה הכרעה: אנחנו, הילדים, נישלח מכאן למרכז הארץ.

בערב הפרידה התבקשנו ללבוש הרבה בגדים. נאמר לנו שמלבד לנו ולבגדינו האישיים לא יהיה מקום במשוריינים שאמורים להגיע ולקחת אותנו מכאן. התלבשנו, כל אחד בשתיים או יותר חולצות ומכנסיים, בקושי יכולנו לזוז, הערב ירד על כפרנו החשוך.

המתנו בדריכות לשיירה שתאסוף אותנו. שכבנו במקלט שלנו, כל אחד ומחשבותיו. הרפתקה לא נודעת לפנינו. לא ידענו לאן ומתי ניסע מכאן.

ואז הופיע המלאך שלנו, ברוך.

מראה הבחור האהוב עלינו בתוך המקלט הקטן ביישוב המבודד, לא יישכח ממני לעולם. מנגינות עגומות שפיזמנו יחדיו, הליטוף והחיוך אל כל אחד מאתנו. ברוך שלנו במיטבו.

 

מה רבה הייתה התרגשותי כשביקרתי בימים אלה במוזיאון הפלמ'ח ושם מצאתי את תמונתו ותמונת כל חבריו בבגדי החאקי שלהם, מחייכים על רקע הנוף נטול הירוק של כפר הולדתי.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: