סיפורון על אתון / חנה קב-רוט

 

סיפורון על אתון

חנה קב רוט

איור מאת יעקב גוטרמן

 

דפיקות נמרצות בדלת העירוני מנמנום קל בכורסה בשעת ערב מאוחרת.

איור מאת יעקב גוטרמן

-חנה'לה בואי, הוא כבר הגיע!

-מי הגיע? המשיח?

-לא, המשיח עוד לא הגיע אבל החמור כבר כאן.

- לבן?

-לאו דווקא. אפור-עכבר ועוד לא ממש אפוי. עייר. אנחנו מחכים ליד גן הילדים.

 

לאורו החיוור של פנס המדרכה ראיתי בקדמת הטנדר זוג אוזניים ארוכות ועדינות מבצבץ מן המושב שליד הנהג. פתחתי את הדלת ועל המושב רבץ עייר קטן, כולו מחמדים שהפנה אלי את פניו ורחרח אותי בנחיריים עדינות, רוטטות. הנהג הוריד אותו ארצה והיצור הקטן עמד על ארבע רגלים דקות, המום מעט, יפה ומכמיר לב. בינתיים התאסף קהל קטן של חברים לחזות בפלא. אני אמרתי לעייר - בוא והוא הלך אחרי בצייתנות. הי, קרא מישהו מבין המתגודדים, זה בכלל לא עייר, זאת נקבה. אחרי שהסתכלנו להיכן שהסתכלנו ראינו שצדק. (אגב, איך קוראים לנקבת עייר? עיירת? עיירה?) הובלתי את האתון הזעירה לפינת החי הקטנה של הגן, למקום שהילדים ואני כבר הכנו שבוע מראש, היא שתתה מעט מים, סירבה לחציר ורבצה בחשכה.

 

יו, איזה מותק! קראו ילדי הגן בבוקר, כשראו את היצור הקטן שהתבונן בהם בעיניים שחורות, גדולות ונוגות ועורו רוטט מקצה אוזניו עד קצה זנבו. וכך קיבלה האתון הצעירה את שמה: מותק.

 

ילדי הגן טיפלו במותק במסירות, אבל בשעות שלא היו בגן הייתה האתון באחריותי. הואיל וגידלתי אותה מגיל צעיר, נהגה ללכת אחרי לכל מקום בנאמנות של כלב. בהפסקת צהריים, כאשר הלכתי לנוח בצל מזגני, רבצה מותק ליד דלת חדרי או עסקה בליחוך גינתי הקטנה. כשסיימה את ערוגתי המשיכה לערוגות השכנים. קמה צעקה. מותק מחבלת בגינות, יש לכלוא אותה בחצר או לקשור אותה. ואכן היו לה גם חצר מגודרת וגם יתד עם חבל. מחוץ לחצר. אבל מותק נחונה בסגולות של הודיני ונחלצה מכל מכשול ומחסום. לא פעם נקראתי דחוף למי מן החברים שמותק חמדה את גינתו. הייתי קוראת לה ולזכותה אומר כי נשמעה לי, נטשה באי-חשק את המרעה החדש והלכה אחרי חזרה לפינתה.

 

מותק צמחה במהירות והפכה לאתון גדולה למדי (מדיום-לארג'). הילדים אהבו אותה מאוד והיא השיבה להם אהבה וקיבלה בסבלנות את ליטופיהם וליבוביהם. בכל זאת הוזהרו הילדים שלא לעמוד ממש מאחריה, שכן לעיתים נזכרה שהיא אתון והרביצה "זוגיה" אחת או שתיים לתפארת עם החמורים. גם החברים, בעיקר אלה שגינותיהם ניצלו מתאבונה, אהבו אותה. היא הייתה חלק מן הנוף שלנו.

 

בערבים הוכנסה מותק לחצר. אבל כמו שכבר ציינתי שום גדר לא עמדה בפניה ולא פעם הייתי הולכת בשבילי הקיבוץ בערב ושומעת אותה מטופפת במהירות על פרסותיה וכשהגיעה אלי חיככה את צווארה וראשה בזרועי, מחכה למנת הליטוף ומסכימה בלית ברירה לחזור אחרי למרבצה בפינת החי. אבל ידעתי שכמה דקות אחרי כן, היא תשוב ותצא.

 

בפינת החי של הגן היו מלבד האתון גם ברווזונים, לעיתים אפשר היה לראות את המראה הבא: ילדי הגן ואני בראש, אחרינו בטור צועדים הברווזונים ואת התהלוכה סוגרת מותק. החברים עמדו משני צידי המדרכה מתמוגגים וצ'ארלי, הצלם הבלתי נלאה של הקיבוץ, שתמיד כמה מצלמות היו תלויות עליו צילם והנציח את המחזה.

 

היה זה ערב לפני עזיבתי את הקיבוץ. הורי צלצלו. באותם ימים עמדו לרשות חברי הקיבוץ שני טלפונים בלבד. בשעות היום - במזכירות ובערב היה טלפון בחדר תאי הדואר הצמוד לחדר האוכל. כאשר צלצל הטלפון כל חבר מזדמן הרים אותו, הקשיב, יצא מחוץ לחדר האוכל וצעק לכיוון המגורים את שם המבוקש בטלפון. אנשים שהיו בחוץ העבירו את הצעקה הלאה עד שאותר בעל הטלפון. אז נשמעה ריצה במורד המדרכה לכיוון חדר האוכל. לעיתים קרובות נמאס למטלפן לחכות והריצה הבהולה הסתיימה בפחי נפש.

 

הייתי עסוקה באריזה כאשר שמעתי את הצעקה המוכרת "חנה'לה - ט-ל-פ-ו-ן." רצתי במורד המדרכה ולפתע שמעתי את האתון דוהרת אחרי. היא לא הייתה רגילה לראותני רצה ונדמה לי ששמחה על ההזדמנות להתפרע מעט. אולם המדרכה הייתה בשיפוע רציני ופרסותיה של מותק החליקו עליה והיא נפלה בכל כובדה עלי. שתינו היינו מרוחות על המדרכה כפקעת אחת. קמתי יותר מבוהלת מחבולה, האתון, שגם היא מן הסתם נבהלה, התעשתה. חיבקתי אותה וחשבתי בליבי, אולי זו דרכה לעצור אותי מלעזוב. באותו ערב השתהיתי איתה ארוכות לפני שהחזרתי אותה למקומה.

 

למחרת בבוקר, אחרי שנפרדתי בלב כבד מהחברים התיישבתי במשאית הקטנה שהובילה את מעט חפצי, ראיתי אותה עומדת ליד המדרכה, נדמה שהייתה תוכחה בעיניה העצובות. אבל אינני בטוחה בכך שכן דרך עיני ראיתי אותו בוקר הכול במטושטש.

 

אם יש גן עדן לחמורים ואתונות, מותק כבר מזמן נמצאת שם. אני מקווה שהיא מתרוצצת חופשייה, ללא גדר וחבל, רועה להנאתה בשדות השמים הנצחיים ולו רק בגלל השמחה שהסבה לילדים, לחברים ולי.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: