שומרת מאהל / חנה קב-רוט

שומרת מאהל

חנה קב-רוט

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

הופתעתי מעצמי מאד באותו שבוע גשום וסוער. עד היום איני בטוחה האם הייתה זו הפתעה נעימה או מאכזבת, אבל עובדה היא שלמרות עשרות החורפים שעברו מאז, אני זוכרת היטב את השבוע החד-פעמי ההוא.

איור מאת יעקב גוטרמן

היינו חברי גרעין שסיימו טירונות ונשלחו למחלקת נח"ל באחד מקיבוצי עמק הירדן. הקיבוץ היקצה לנו שטח קטן בשוליו, שם נבנה מחנה שכלל שלושה צריפים מוארכים מסודרים בצורת האות "חית", רחבת בטון באמצע ובטונדות ששימשו כשירותים ומקלחות. קירות החדרים בצריפים היו כל כך דקים עד כי ניתן היה לשמוע בבירור כל מה שהתרחש בחדרים הסמוכים: מריבות, שיעולים, רכילויות, גניחות אהבה וסתם שיחות. תקוותי שהמעבר מאוהלי הטירונות למגורים בקיבוץ יאפשר קצת יותר פרטיות נכזבה.

 

כמה שבועות לאחר בואנו לקיבוץ, נשלחו בני הגרעין וביניהם חברי גידי לתעסוקה. במשק נשארו הבנות, ארבעה בנים בעלי כושר קרבי לקוי וחייל אחד שנספח אלינו אחרי הטירונות איני יודעת מניין ולמה. כינויו זכור לי עד היום: "גברי שן חולצת". מסתבר שהבחור ניחן ביכולת לחלוץ פקקים במהירות וביעילות בעזרת שיניו בלבד. שכניו לחדר טענו שזה הכשרון היחיד שניחן בו. לי לא היה איתו שיג ושיח, מלבד מריבה אחת שסיבתה נשכחה ממני מהר, אך טינתי כלפיו נשארה בעינה עוד זמן רב. כנראה שנתתי לכך ביטוי, אם לא מילולי, לפחות בשפת הגוף. פעם אחת הטיח כלפי, "את, מה יש לך נגדי?". משכתי בכתפי. אולי זה מה שנקרא שנאת חינם. אבל במחשבה שנייה, שנאה היא מילה גדולה מדי. לא התייחסתי אליו מספיק כדי לשנוא אותו.

 

לאחר שנאלצנו להיפרד ממרבית הבנים, נחתה עלינו צרה נוספת בצורת מפקד חדש שהחליף את קודמו, שהיה אהוד על כולנו. ניכר היה שהבחור מאוכזב קשות מכך שהצבא לא מצא לו תפקיד קרבי יותר מפיקוד על בנות וכפ"למדים במחלקת נח"ל. הוא עשה ככל יכולתו להקנות לנו ולמקום חזות צבאית. פעמיים ביום, בלי להתחשב בפגעי מזג האוויר, העמיד אותנו למסדר בחוץ, לבושים בגדי אלף ורועדים מקור. הוא היה נעמד לפנינו במלוא תפארתו הצבאית ושואג: לימין שור! לפעמים היה גם מוסיף את המשפט האלמותי, "כשאני פוקד לימין שור אני רוצה לשמוע את העיניים שלכם נוקשות", נדמה לי שהמשפט נלקח מ"מעתה ועד עולם" או מיצירה מלחמתית אחרת. אני הייתי נושכת את שפתי עד זוב דם כדי לא לפרוץ בצחוק למשמע הדברים. ממילא היו היחסים ביני לבין המפקד מתוחים והוא לא החמיץ אף הזדמנות לרתק אותי למחנה או לשלוח עלי תלונות שלמזלי לא קיבלו יחס רציני מדי מצד הממונים עליו.

 

היה חורף קשה במיוחד. גשם ירד ללא הפוגה, מלווה לפרקים בברד ובעיקר ברוחות סוערות שחוללו ושרקו סביב הצריפים החשופים ויכלו לשמש פס קול ל"אנקת גבהים". בינינו לבין בתי הקיבוץ הפריד שדה בור קוצני, שהפך עם הגשם הראשון לעיסה בוצית מלאת שלוליות ומהמורות. לעיתים קרובות העדפנו לוותר על ארוחת הערב והסתפקנו בביסקוויטים, שאריות של חבילות מהבית ונס קפה בלי חלב, רק כדי להימנע מלבוסס את דרכנו לחדר האוכל הלוך וחזור בחושך ובבוץ.

 

כשהתקרב הזמן לחופשה "רגילה" היינו ברקיע השביעי. שמחה רבה גרמה לנו האפשרות לשהות שבוע ימים בחום בתינו ובמילה חום איני מתכוונת רק למובן המטאפורי אלא חום פשוטו כמשמעו. התנורים שסיפקו לנו העלו עשן, הסריחו מנפט, אבל לא ממש חיממו. רק במועדון התרבות היה תנור גדול ומשוכלל שהפיץ חום נעים נטול ריחות לוואי והיינו מסתופפים סביבו בערבים עד לכתנו לישון. דיברנו בהתלהבות על החופשה הצפויה ורק העובדה כי הבנים אשר בתעסוקה לא יטלו בה חלק העכירה את השמחה. תוך כדי שיחה הופיע המפקד, הקשיב לנו דקות מספר בשקט ואז אמר ביותר משמץ של שמחה לאיד: "אל תשכחו ששני אנשים יצטרכו להישאר במחלקה כשומרי מאהל". "איפה אתה רואה כאן אהלים?", שאלה אחת מהבנות. אבל המבט שנתן בה, שמשמעו היה תסתמי או שאני דופק לך תלונה, השתיק אותה. "ובכן", המשיך, "מי מתנדב?". בשקט שהשתרר במועדון ניתן היה לשמוע את הלהבות לוחכות את הפתילה שבתנור. ואז פתאום הבליח במוחי רעיון, רעיון עיוועים כמו שאמרה אחר כך חברתי הטובה נורית ואמרתי: "אני מתנדבת". "את?!", שאל המפקד בחשדנות. "כן", השבתי, "אבל יש לי תנאי". "את לא במצב להעמיד תנאים", אמר המפקד ובכל זאת ניאות להקשיב לדברי. בקשתי הייתה להישאר שומרת מאהל יחידה. אין צורך בשניים טענתי ואני אסתדר לבד. מתוך חשש שארצה לחזור בי מיהר המפקד להסכים והוסיף: "בלי חרטות! את נשארת שומרת מאהל יחידה". "תודה המפקד", אמרתי, משתדלת לא להיראות מרוצה מדי. "תגידי, נפלת על הראש, הגעגועים לגידי הורידו אותך מהפסים?", שאלה נורית, "אבל אם את מתעקשת בכל מחיר אני אשאר איתך", הוסיפה באצילות נפש כדרכה. הודיתי לה וסרבתי בתוקף. "כרצונך", אמרה בקול שספקנות ועלבון שימשו בו בערבוביה. האמת היא שלא רק הצפיפות בטירונות ובמחלקת נח"ל גרמו לי רצון להישאר לבד. הייתי סקרנית לגלות איך זה להיות שבוע ימים בלי קשר עם שום אדם.

 

היה לי מספיק זמן להכין את ה"אי" שלי באופן שלא אזדקק לצאת ממנו. האקונומית של הקיבוץ גילתה רוחב לב וציידה אותי בכל טוב כולל תבשילים שניתן לחמם אותם על גבי התנור והוסיפה גם כמות נכבדה מעוגת השמרים של הקיבוץ ששימעה יצא בכל העמק. ביום שיצאו חברי לחופשה העברתי את התנור המהולל, את הפטיפון ואת מעט התקליטים, רובם שרוטים, מהמועדון לחדרי. אחד מחברי הקיבוץ הוותיקים, שהיה לי דיבור איתו בזכות אהבתנו המשותפת למוסיקה קלאסית, הסכים אחרי לבטים להשאיל לי תקליטים, לא לפני ששאל אותי בקול משועשע , "נו אז מה הם שלושת התקליטים שתקחי איתך לאי בודד גברת רובינזון קרוזו?" יצאתי ממנו עם שלל, אולי לא רב אבל לבטח מרהיב: קנטטה של באך ("אקטוס טרגיקוס"), שלישיה לפסנתר של שוברט מס' 99 וסונטה לפסנתר וכינור של צזר פראנק. אינני בטוחה אם זו הייתה הבחירה הראשונה שלי גם היום, אבל כל אימת שאני שומעת אחת מהיצירות המופלאות הללו, אני נזכרת בגשם המכה בעוז על גג הצריף, בחומו של החדר ובטעמו המיוחד של השבוע ההוא.

 

היה לי שבוע מענג מאין כמוהו, כך עכ"פ חזרתי ואמרתי לעצמי כל יום ואף כתבתי כך ביומני. איזו הנאה הייתה זו, לא לקום בבוקר חורפי לעבודה כשבחוץ עדיין חשוך והקור נושך. במקום זה שכבתי לי במיטה החמה, בחדר מוסק היטב, שותה נס קפה עם חלב ממותק, אוכלת עוגת שמרים ומקשיבה למוסיקה. אמנם התגעגעתי הביתה, לגידי וגם לנורית, אבל יש משהו מתוק גם בגעגוע, בפרט כשאתה יודע שלא יארך זמן רב מדי. ניצלתי את הזמן הפנוי לחזור ולצלול לתוך ספרו של תומס מאן "יוסף ואחיו". למי יש זמן לקרוא את היצירה המונומנטלית הזו בימים כתיקונם? שלחתי ידי אפילו בכתיבת שירים, שמאוחר יותר, לאחר שחלפה האופוריה של השבוע, הייתה בי מספיק תבונה להשמידם. ואיזו הקלה הייתה בכך שלא נאלצתי לעמוד בתור לשירותים ויכולתי להתקלח בשפע של מים חמים מבלי לחשוש שיאזלו דווקא כאשר שערי מלא בקצף שמפו.

 

אחרי יומיים שלושה שמתי לב שאני מרבה לפתוח את הרדיו ומקשיבה לתכניות מלל שבדרך כלל שעממו אותי. הרדיו שלנו היה יצור ישן ובעל גחמות. ללא סיבה נראית לעין הפסיק לפעול ואז היה צריך להכות בו כמה פעמים, פשוטו כמשמעו וקולו שב אליו. באחת הפעמים כנראה שהפלאתי את מכותי עד כדי כך שהוא הפיק צליל אחרון מוזר ולא יסף. עלה בדעתי שכדאי לקחת אותו לחשמלאי בקיבוץ והמחשבה על כך הרנינה את ליבי, אבל התגברתי על הרצון לצאת מתחום המחנה, אני חייבת לעמוד בתנאים שהצבתי, גערתי בעצמי וויתרתי על ההליכה לקיבוץ ועל הרדיו.

 

באחד הימים מצאתי את עצמי שוטפת לא רק את חדרי אלא גם את רצפת המועדון. כשסיימתי חלפה בי מחשבה אולי אשטוף את כל החדרים במחנה, אבל התיישבתי מהר על המיטה, נשמתי שלוש נשימות עמוקות וזה עבר לי. חתול שמצא מסתור מהגשם במועדון זכה לחלוק איתי ממטעמי המטבח ונשאתי באוזניו מונולוגים ארוכים שנענו לכל היותר ב"מיאו" קצר. כשניסיתי להרימו ולהביאו לחדרי, זכיתי בכמה שריטות עמוקות והתפשרנו על המועדון. חשבתי שאולי כדאי שאגש לאחות לקבל זריקת טטנוס אבל אז נזכרתי שכבר קיבלתי אחת בצבא. כשלא דיברתי אל החתול, דיברתי לא פעם אל עצמי בקול רם מבלי להרגיש בכך אלא בדיעבד ואז השתתקתי במבוכה.

 

הפכתי את הלילה ליום ואת היום ללילה ובגלל קדרות הימים לא תמיד ידעתי כאשר התעוררתי אם השעה היא שש בבוקר או שש בערב. לכן גם לא אוכל לומר אם היו לי סיוטי יום או בלהות לילה, אבל העובדה המוזרה היא כי פקדו אותי חלומות רעים ולא פעם התעוררתי בבהלה, מתקשה לזכור היכן אני ורק כאשר התאפסתי על עצמי באה ההקלה. לא היה לחלומות שום קשר להווה, לאנשים שאני בחברתם או למקום בו נמצאתי. נהפוך הוא, הם תמיד התרחשו במקום זר לי, וידעתי שהיה עלי להגיע לאנשהו ולא הצלחתי למצוא את הדרך. טיפסתי על פיגומים, התברברתי בסמטאות זרות או הייתי בשדה ענק ובו שבילים רבים ולא ידעתי לאן עלי לפנות. פעמים הייתי יחפה ופעמים ללא בגדים כלל. ועוד פרט משותף לכל החלומות - הם היו כהים, משהו כמו תמונות ישנות בצבעי חום ואולי לא הייתי שמה לב לכך אלמלא חלום אחד ויחיד שהיה צבעוני והתרחש בנוף בראשיתי, על שפת ים וחוף זהוב ובו צדפים גדולים ומרהיבי עין, היו גם עצים, עשבים ופרחים ושמים בכחול עמוק רקומים כוכבים, אם כי ההתרחשות הייתה בשעת יום. אינני זוכרת את פרטי עלילתו של החלום רק את תחושת השלווה שנסך בי ואת השמחה שגרם לי כשהקצתי משנתי.

 

ביום חמישי נדמה לי, בין שינה לשינה, ניצלתי הפוגה בגשמים ורצתי על רחבת הבטון בריבועים, דילגתי על חבל שמצאתי במועדון שעה שניקיתי אותו וניסיתי אפילו שכיבות סמיכה, אבל התייאשתי מהר. רק העובדה שטרחתי לסמן איקס על כל יום שעבר בלוח השנה הבהירה לי שהגיע יום שבת ומחר החבר'ה חוזרים. תיארתי לעצמי שהראשונים יגיעו רק לקראת הצהריים ובכל זאת התעוררתי בבוקר יום ראשון מוקדם מהרגיל ומצאתי את עצמי מציצה בשעון פעמים רבות. בשעה עשר וחצי שמעתי צעדים מחוץ לצריף, זינקתי החוצה ואת מי ראו עיני? את גברי "שן חולצת" ששב ראשון מהחופשה. קיבלתי את פניו בחיוך רחב, הזמנתי אותו לחדרי, כיבדתי אותו בקפה ובשארית הממתקים ושאלתי אותו איך בילה בחופשה. הבחור היה בתחילה המום ובתחילה היה מסוייג מאוד, אבל אני חושבת שאי אפשר היה לטעות בכנות של שמחתי לקראתו. בסופו של דבר מצאנו את עצמנו מנהלים שיחה ערה ולבבית. גיליתי עליו באותו בוקר יותר מאשר ידעתי אודותיו בכל החודשים שהיינו במחלקה. נורית, שהקדימה אף היא לבוא, ראתה את שנינו יושבים ישיבת טנדו משוחחים בנחת ועיניה כמעט יצאו מחוריהן.

 

אחר הצהריים הלכתי להחזיר את התקליטים ששאלתי מחבר המשק. הוא קיבל אותי במאור פנים ובקול מהתל שאל: "נו, ומה שלום העלמה קרוזו?" "לא הרווחתי את הכינוי", השבתי לו וסרבתי לפרט. אחר כך בדק בקפדנות את שלושת התקליטים פנים ואחור וכשלא מצא שום שריטה, חייך בשביעות רצון: "אני רואה שאפשר לסמוך עליך, אבל תדעי לך, אני במקומך לא הייתי הולך לאי בודד בלי איזה מוצרט". כשעזבתי, יורדת במדרגות וגבי כבר אליו, יצא מפתח הדלת וקרא אחרי: "ואל תשכחי, רובינזון קרוזו ישב באי בעל-כרחו". 

עדכון אחרון: