נשארה בת שש עשרה / חנה קב-רוט

נשארה בת שש עשרה

חנה קב-רוט

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

יש משהו מביך בקרבה האינטימית הנכפית על שני זרים שנמצאים יחד במעלית קטנה, קל וחומר כשקבועות בה מראות שאינן מאפשרות להימלט ממפגש עין אלא אם כן תשפיל מבט לנעליך.

איור מאת יעקב גוטרמן

וכך נקלעתי בוקר אחד למעלית צרה בבית- הורים עם אישה אשר רק ההליכון שלה הפריד ביני לבינה. הייתי משוכנעת שלא פגשתי אותה כאן קודם לכן, למרות שנראתה כאחת מדיירי המקום ואני מרבה לבקר את אימי ומכירה את מרביתם. עם זאת, היה משהו בעיניה האפורות ובעצמות לחייה הגבוהות, שעורר בי הד של זיכרון רחוק, כאילו אי-שם בעבר נפגשנו. נדמה היה לי שגם אני נראיתי לה מוכרת והיא כמוני מתאמצת להיזכר מהיכן. כשהגיעה המעלית לקומה בה מתגוררת אימי אמרתי שלום מנומס ופניתי לצאת, כאשר קולה, ספק שואל ספק קובע השיגני "רוחלה?!" הסתובבתי ובבת אחת הלם בי הזיכרון: זוהי חסיה אימא של דינה. היא יצאה מהמעלית, הסיטה את ההליכון לצד ופרשה מולי את שתי זרועותיה הדקות. לרגע חששתי ובעצם אולי אפילו קיוויתי, שהיא עומדת להדוף אותי, לסטור על פני או לפחות לצעוק עלי. אבל היא התקרבה וחיבקה אותי ודקות ארוכות עמדנו כך, חבוקות ובוכות.

 

בחופש הגדול שבין כיתה י' ל-י"א עמדנו לצאת למחנה עבודה באחד מהקיבוצים בדרום הארץ. באותם ימים רחוקים היו למדינה גבולות ברורים והישובים ששכנו בסמוך להם כונו ישובי ספר. זו הייתה תקופה של "מסתננים" ותקריות אש בגבולות, אבל יחסית לשנים אחרות הייתה השנה שקטה. למרות זאת עמל מרכז הסניף שעות רבות בשכנוע הורים שנרתעו מלשלוח את ילדיהם לקיבוץ ספר. המדריך הבטיח להורים שהחניכים בידיים בטוחות ובסופו של דבר כל ההורים שנתבקשו הסכימו. הבעיה שלי עם הורי לא הייתה ישוב ספר אלא בחינת מעבר במתמטיקה. לאחר משא ומתן ובסיוע אימי, הוחלט לבסוף על פשרה: אני אסע לשבועיים מתוך שלושת השבועות של המחנה.

 

בבוקר הנסיעה, כשכולנו הקדמנו לבוא, מחכים להסעה שתיקח אותנו, התפלאו חברי הקבוצה לראות גם את דינה בין היוצאים למחנה העבודה.דינה מעולם לא יצאה אתנו לטיולים ולמחנות קיץ. היא הייתה מתמידה ובאה לכל פעולה שנערכה בסניף, יושבת בשקט ולא משתתפת בדיונים. גם על ערבי סניף של לילות שבת לא פסחה. אבל ישבה בצד, לא לקחה חלק בריקודים ובמשחקי החברה. ביישנית ומופנמת התהלכה בינינו כצל. אמנם שמתי לב שבתקופה האחרונה חל בה שינוי ונראה לי שזה קרה בעקבות מפגש שהיה לנו עם קבוצה אחרת, אחת מהקבוצות שהיוו איתנו את המסגרת שעתידה הייתה להתגבש לגרעין נח"ל. באותו ערב ראיתי אותה יושבת לצד בחור בשם נתי, נער גבוה ורזה שנראה לי ביישן ושתקן כמוה. שני השתקנים הללו ישבו ערב שלם אחד ליד השניה, משוחחים מעט, שותקים הרבה ומתעלמים לחלוטין מכולנו.מאותו ערב ואילך גיליתי ברק לא מוכר בעיניה האפורות והיפות. נוכחותה בפעולות הפכה יותר מורגשת, אמנם דיברה מעט, אך דברי טעם. גילינו שאפילו לרקוד היא יודעת.לפני שעלינו להסעה ניגשה אלי דינה ואמרה לי "את ממש קוסמת, תודה". אילנה שעמדה מאחורינו שאלה אותי "במה זכית?" לא עניתי ודינה ואני חייכנו בינינו כיודעות סוד.

 

בקיבוץ קיבלו אותנו בחמימות רבה. העבודה הייתה קשה אך מספקת. בערבים בילינו מסביב למדורה ושני השומרים, אחד חבר משק והשני הודי שמנמן וחביב שלא ידענו מה בדיוק מעמדו בקיבוץ, חברו אלינו כמעט מדי ערב תוך כדי סיבוב השמירה שעשו. דינה נראתה מאושרת וליד המדורה ישבה כתף אל כתף עם נתי. השבועיים שלי במחנה חלפו ביעף ובבוקר יום ראשון של השבוע השלישי, ישבתי באוטובוס בדרכי הביתה, אומללה ומרחמת על עצמי. הרגשתי כמי שגלה מגן עדן וחשבתי שזה מן הסתם היה ויהיה היום העצוב ביותר של החופש הגדול..

 

יומיים לאחר שחזרתי, בעודי יושבת מול דפים משמימים של תרגילים במתמטיקה, שמעתי דפיקה בדלת. זינקתי לעבר הדלת ופתחתי אותה לרווחה. מולי עמדה נועה הג'ינג'ית שהייתה בשכבה מעלינו ושכנה של דינה. נועה הייתה חיוורת מאוד, דבר שהבליט עוד יותר את נמשיה. היא ניסתה לומר לי משהו אבל קולה אבד. שלוש פעמים פתחה וסגרה את פיה ונראתה כמו דג שהוצא מהמים. בפעם הרביעית הצליחה לפלוט "דינה נהרגה" ופרצה בבכי. בקושי רב דליתי ממנה ואחר כך מחברי הקבוצה ששבו עוד באותו יום, את פרטי האסון.

 

בערב, ליד המדורה הגיעו כרגיל שני השומרים ואולי רק השומר ההודי. על כך היו גרסאות שונות. על כל פנים ההודי התפאר בנשק החדש שקיבל ושעד אז רק שמענו עליו:"עוזי". אחד מהחניכים, לא מקבוצתנו, ביקש לראות את הנשק מקרוב. ההודי מסר לו את העוזי שהיה בלתי נצור וכדור אחד נפלט ממנו ופגע בגבה של דינה. היא נלקחה באמבולנס לבית החולים. לחניכים הודיעו שהיא נפצעה ושלמחרת חוזרים כולם הביתה. רק כשהגיעו חברי הקבוצה לסניף גילה להם המדריך שדינה מתה עוד לפני שהגיעה לבית החולים.

 

ככל שאני מנסה אינני מצליחה להיזכר בלוויה בשלמותה אלא בקרעים קרעים של מראות וקולות. אני זוכרת את זעקותיה של חסיה. קשה להאמין שהאישה העדינה והדקה הפיקה מגרונה קולות כאלה שאינם דומים לשום קול ששמעתי עד אז ומאז. אני זוכרת גם את בני משפחתה של דינה צועקים על נציגי הנוער העובד, על מדריכי הסניף ועל נציגי הקיבוץ: תחזירו לנו את הילדה, הבטחתם שתשמרו עליה. רוצחים!! המדריכים ממש ברחו מהמקום. כל זמן הלוויה נחבאתי מאחורי אחת המצבות. בשבעה הגעתי עד הבית, אך לא העזתי להיכנס.הרגשתי אשמה יותר מכולם.

 

בקבוצה הפך האסון לטאבו. לא דיברו עליו. במרוצת הזמן איבדנו חברים במלחמות ובין המלחמות, בתאונות ובמחלות, אבל האבדה הראשונה שלנו, דינה, כאילו נשכחה מלב.

 

לימים כשעזבתי את הקיבוץ שלי והלכתי ללמוד באוניברסיטה, נכחתי בהרצאה שעסקה במשנתו של עמנואל קאנט, הבוחנת מוסריותו של מעשה על פי הכוונה בלבד, כאשר התוצאה אינה רלוונטית, לשיטתו.

ופתאום.

הם צפו ועלו.

הכאב. האשמה. מאז. ותמיד.

אמרתי לעצמי, קאנט היה מזכה אותי מכל אחריות מוסרית למותה של דינה, אבל איך אפשר להתעלם מהתוצאה ומה זה עוזר לי כשדינה איננה. סטודנט שישב לידי שאל:דינה?מה דינה? כנראה שאמרתי את הדברים בקול.

 

זכרתי את תמהוני כאשר דינה ביקשה ממני לשכנע את אמה לתת לה לצאת למחנה. מדוע לא ביקשת מהמדריך שאלתי אותה. הוא בטח היה מצליח. לאמא אין אימון במדריכי התנועה ענתה ולא פירשה. זכרתי איך ישבתי עם חסיה בסלון הקטן שלהם על כוס קפה ועוגה ואיך טענתי בלהט שהשהות במחנה תעזור לדינה להתגבר על ביישנותה והוספתי שהעובדה שדינה מעולם לא הייתה שותפה לחוויות שלנו בטיולים ובמחנות קיץ, הותירה אותה בצד.חשוב מאוד שתצא איתנו, אמרתי והוספתי אני אעזור לה כמיטב יכולתי, תסמכי עלי.

 

הפגישה עם חסיה במעלית לאחר שנים כה רבות הציפה אותי ברגשות שלא שיערתי שעדיין קיימים בתוכי, אבל היה בה גם משהו מיטיב ומשחרר. מאז, לעיתים, כאשר אני מבקרת את אימי, אני נכנסת גם לחדרה של חסיה. אנחנו מדברות על דינה, מתבוננות בתמונות ישנות שלה בשחור לבן ובעיקר בתמונה האחרונה שצולמה במחנה העבודה ובה דינה בת השש עשרה קורנת ולידה נתי. אחר כך אנחנו עוברות לתמונות צבעוניות מן ההווה. לאחותה הצעירה של דינה יש כבר נכדים וחסיה מתגאה בהם מאוד. אני בתורי מראה את התמונות של משפחתי ואנחנו מגלגלות שיחה על הילדים ועל הנכדים ועל הזמן החולף.

 

עדכון אחרון: