מותק של סיפור / חנה קב-רוט

מותק של סיפור                                 

 חנה קב-רוט

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

מותק, ואל יטעה אתכם שמה, הייתה סוסה רעת מזג לתפארת. היא לא ניחנה באיברים חטובים של סוסת מירוץ גזעית, אך גם גרם רחב ומוצק כשל סוסת עבודה לא היה לה. סתם סוסה נמוכה ורזה, בעלת צבע בלתי מוגדר, משהו בין אפור בהיר ל"לבן עתיק", כמו שקבעה חברה אחת, מומחית בצביעת בדים.

איור מאת יעקב גוטרמן
רתומה לכרכרה הובילה מותק רהיטים לתיקון בנגרייה, עציצים למשתלה ושקי תערובת לפינת החי. אלא שבנוסף לרוע מזגה הייתה מותק פחדנית לא קטנה: כל רעש פתאומי העמיד אותה על רגליה האחוריות. די היה בטרקטור שהתניע, מכונית שצצה בעיקול הדרך או אופנוע שנתן גז, כדי לגרום לה להתרומם, להפוך את הכרכרה על יושבה ומטענה ולשעוט קדימה כאחוזת אמוק. למרות שאירועים מעין אלה הסתיימו בנזקי גוף ורכוש קלים בלבד, נמנו וגמרו בקיבוץ להיפטר מהסוסה "לפני שיקרה אסון". רק אלי הנויניק לימד עליה זכות והתחנן להשאירה בקיבוץ. "אני אהיה אחראי עליה", הפציר-הבטיח בעיניים לחות. והואיל ואכן היה בחור אחראי ובעיקר אהוב על כולם, התרצו לו ומותק הפכה להיות הסוסה של ענף הנוי. היא בילתה את מרבית זמנה קשורה בחבל ארוך ליד מחסן הכלים, לוחכת עשב בשלוה. מדי פעם עשתה הובלות בשירות הנוי.

 

הייתי נחלאית צעירה שזה עתה סיימה תורנות מטבח והוצבה לעבודה בנוי. חשתי כאסיר היוצא לחפשי ובלב מתרונן נלוויתי לאלי שערך לי סיור בנחלתו. עוד באותו יום למדתי את מקומם של כל שיבר וממטרה, את רזי הגיזום במזמרה, את שמות הפרחים והצמחים ואפילו איך לקבוע את השעה על פי הצל שהטילה השמש למדתי מאלי ורק דבר אחד העכיר את יומי: יחסה הצונן - עד עויין של מותק אלי. אני, שהמסוכנים בכלבי הקיבוץ אכלו מכף ידי, פשוטו כמשמעו, לא הצלחתי לקנות את אמונה. אפילו מנחת התבן שהגשתי לה לא ריככה אותה כהוא זה. אוזניה שנעו והזדקפו משני צדי ראשה, עורה שרטט בעצבנות כאילו היא מגרשת זבוב טרדן, צליפות זנבה ורקיעות רגלה, לא השאירו מקום לספק באשר לדעתה עלי.

 

בערב תיניתי את צרתי באוזני מישקה ידידי. הוא היה בחור ממוצא רוסי, גדל מידות ורחב לב, שצורף לגרעין שלנו לקראת סוף השירות ומשום שהיה "כף למד", הגיע עם הבנות לקיבוץ. הוא היה שכני לצריף ובערבים נהגנו לשבת ולשוחח על כוס תה. מישקה לא הבין מדוע אני מתרגשת. "סוסה משוגעת", הפטיר בבוז, והזהיר אותי שחלילה לי לעמוד מאחוריה, צירף עוד כמה עצות ואזהרות, סיכם "לא טוב להרגיז סוסה", ונפנה לטקס הכנת התה. הוא שלף ממחבואה את קופסת הפח, פתח אותה בזהירות וחשף שורות שורות של קוביות סוכר לבנות. מישקה התייחס אליהן כאל אוצר רב ערך. קשה להשיג אותן בארץ אמר וטען שאינו יכול לשתות תה בלעדיהן. הוא נהג להכניס קובית סוכר לפיו וללגום את התה הרותח כשהוא משמיע קולות שאיפה ומצמוץ  בשפתיו . אני נהגתי לקחת שתי קוביות סוכר ולהטיל אותן אחת אחת לתוך כוס התה שלי, מתבוננת כיצד הן מתמוססות לאטן. הפעם הספקתי להטיל רק אחת וכשעמדתי לזרוק את השנייה , זיכרון רחוק שצץ לפתע בראשי בלם את ידי. מנבכי ילדותי עלתה והתגשמה דמותו של נגרו קבלו. אוהבי הסופר אריך קסטנר יזהו בוודאי את שמו של הסוס השחור שנלווה לדני ולדוד סבוני במסעם אל הים הדרומי, בספרו האחד-ואין-שני של קסטנר "שלושים וחמישה במאי".  חסידי הסיפור יזכרו לבטח מהו המעדן האהוב על אותו נגרו קבלו. נכון - קוביות סוכר. בקיצור, מצאתי את המפתח המתוק ללבה של מותק. ורק התפלאתי על עצמי איך לא חשבתי על כך קודם והרי הפתרון היה מתחת לאפי ממש, גנוז כבר בשמה של הסוסה. אשר על כן, שמתי את קוביית הסוכר הנותרת בכיסי וניצלתי רגע של היסח דעת מצד מישקה כדי לצרף לכיס עוד שתי קוביות. באותו לילה ערבה עלי שנתי כשנתו של מי שמצא פתרון לבעיה שהציקה לו מאוד.

 

עד היום זכורות לי נשיפות אפה החמות של מותק כשנחיריה מתרחבים והיא מרחרחת את קוביות הסוכר ומגע  שפתיה הלוחכות אותן מכף ידי. מנחתי התקבלה ברצון. מאותו יום ואילך, התה המר שלי המתיק את יחסי עם הסוסה. אלי התפלא על המהירות בה הסתגלה אלי מותק ואף החמיא לי על כך. אני מצדי עקבתי בעירנות  אחר תהליך רתימת הסוסה לכרכרה, עד שהרגשתי שאני בקיאה ברזי מעשה המרכבה. למרות זאת סירב אלי להרשות לי לנהוג בסוסה וטען כי עדיין אינו בטוח שאוכל להשתלט עליה אם "תחטוף קריזה" כלשונו. חכי בסבלנות יעץ לי. אבל סבלנות אף פעם לא הייתה ממידותי התרומיות. למזלי הטוב צירוף מקרים אפשר לי להגשים את חלומי מוקדם משחשבתי. אלי יצא למילואים ומישקה יצא לחופשה. באותו שבוע פינקתי את הסוסה בקוביות סוכר פעמיים ביום והיא קיבלה אותי בצהלות שמחה כאילו הייתי אלי. כשהרגשתי שהסוסה ואני בשלות למסע, רתמתי אותה לכרכרה, העמסתי שני שקים (מיותרים) של דשן ויצאתי לדרך. הסוסה צייתה לי וטפפה מעדנות בשבילי הקיבוץ. אני ישבתי זקופה , מניעה את המושכות ביד קלה, מהנהנהת בראשי ברוב חן לחברים מזדמנים על המדרכה ומרגישה כמו מלכת אנגליה במרכבה המלכותית, המברכת את נתיניה. אחרי סיבוב מוצלח בשכונת המגורים, החלטתי לא להתגרות במזלי ולחזור למחסן הנוי בדרך הקצרה ביותר העוברת ליד המוסכים והמסגריה.

 

מי הדגנרט שפתאום, באמצע היום, החליט להפעיל את הגנרטור הגדול?!  _   _  _  _  _ 

 

מצאתי את עצמי כשראשי וגופי על שקי הדשן שלמזלי בלמו את נפילתי (לא מיותרים) ורגלי על הכביש. מותק אחרי שנרגעה, דווקא שבה למקומה שם מצאתי אותה מאוחר יותר לוחכת עשב בשלווה סוסית. בכתפי החבולה ובברכי השרוטות טיפלו במרפאה, על הכאבים התגברתי בעזרת משככים ומכל מקום, הרבה יותר כאב לי כאשר מישקה, שחזר מחופשתו, אמר לי בדרך לארוחת הערב "תדעי שאת היחידה בקיבוץ שאפשר לסמוך עליה. אל תשאלי מה עשו לי החבר'ה. נכנסו לחדר וגנבו לי את כל קוביות הסוכר. נבלות!" מזל שהיה חושך ומישקה לא ראה כמה הסמקתי.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: