מילים ושתיקות / חנה קב-רוט

מילים ושתיקות

חנה קב-רוט

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

כשהופיע האמבולנס בעיקול הדרך, פסקו השיחות באחת. חיכינו על הדשא שלפני חדרה של מיכלי ובדממה שנפלה אפשר היה לשמוע את חריקת הממטרות המסתובבות ואני דימיתי לשמוע את גלגלי השיניים חורקים בראשם של החברים: האם יהיה שערה של התינוקת חלק ואדמוני? ואולי מקורזל ושחור? ואפשר שגומה בסנטר היא שתסגיר את זהות האב?
איור מאת יעקב גוטרמן

האמבולנס נעצר, הנהג ירד, פתח את הדלת ועזר למיכלי כשהתינוקת בזרועותיה, עטופה כולה בשמיכת פלנל משובצת , לרדת. מיכלי הסתכלה בעדת מקבלי פניה וחייכה. חיוכה היה שונה מזה שהורגלנו בו. לא החיוך הרחב, המזמין, זה שנועד לרצות, אלא מין חיוך מרוחק, מרחף. מעולם לא נראתה בעיני יפה יותר. היא השיבה במנוד ראש על ברכות המזלטוב שלנו, הפטירה בקול עייף, "להתראות אחר כך" ועלתה במדרגות לחדרה, מלווה ברוני אחות הקיבוץ, שהגיחה מהדלת האחורית של האמבולנס. הם נבלעו בפתח חדרה של מיכלי, סוגרות אחריהן את הדלת ומשאירות אותנו על הדשא שותקים ונבוכים.

 

בחדר אשר בצריף הנח"ל היינו שתי דיירות ושלוש מיטות ולכן צירפו אלינו את מיכלי שצצה מאי-שם סמוך לשחרורנו מהצבא. היא הופיעה יום אחד בשעת צהריים, מתנשפת וגוררת מזוודה, תרמיל ענק על גבה ושקית ניילון בידה. באנחת רווחה השילה לרצפה את כל הכבודה, הושיטה את ידיה בו זמנית לנילי ולי. הציגה את עצמה, שלפה קופסת קרטון משקית הניילון, ניגשה לפינת המטבחון, פרקה את תכולת הקופסה לצלחת גדולה, מלאה את הקומקום במים ותוך זמן קצר ארחה אותנו בחדרנו על כוס קפה ועוגת שמרים ריחנית. את כל הפעולות הללו בצעה תוך כדי דיבור בלתי פוסק על הטרמפ איתו הגיעה לקיבוץ ועל הקונדיטוריה בה קנתה את העוגה, תוך שהיא מייעצת לנו איך כדאי לקנות עוגות וכיצד מבחינים בטריותן. משם עברה לדבר על ענף הוורדים בקיבוץ ששימעו יצא למרחוק ועל רצונה לעבוד בו ועל זני הוורדים שהיא אוהבת ועל ההבדלים ביניהם וכאשר נילי הצליחה להשחיל סוף סוף מילה ולשאול אותה מאין היא מתמצאת בוורדים ובכלל מאיזה מקום בארץ היא, קפצה מיכלי, אמרה שהיא צריכה פיפי, הלכה לשירותים וכששבה הצביעה על שארית העוגה, אמרה שאנחנו מוזמנות לגמור אותה, הודיעה שהיא מוכרחה לרוץ למזכירות ויצאה. נשארנו המומות. כעבור זמן אמרה נילי "שמת לב שהיא בעצם לא אמרה שום דבר?". "מעניין מה היה קורה אם הייתה אומרת משהו", צחקתי. "אני מתכוונת", אמרה נילי, "שהיא לא אמרה שום דבר ממשי על עצמה". שלושה חדשים גרנו איתה בחדר ולא ידענו עליה דבר יותר ממה שידענו ביום בואה.

 

מיכלי הייתה חיננית מאוד בעיני. היה לה ראש מלא תלתלים חומים בהירים שהתפרעו לכל כיוון ועיניים גדולות ששינו את צבען בהתאם לבגד שלבשה, משהו בין אפור-ירקרק לחום בהיר. היא הייתה מלאה מכדי להיחשב לבחורה מושכת, אבל היה בעגלגלותה משהו חושני וחם וגברים דווקא נמשכו אליה והיא נענתה להם. לא היה שום דבר זול בהתנהגותה. פשוט היו בה טוב לב ורצון לרצות. כמה מצעירי הקיבוץ היותר ביישנים יכלו להודות לה על כי נפטרו מבתוליהם ומפצעי הבגרות שכיערו את פניהם וכמה מהגברים בקיבוץ המתיקו את מרירות נישואיהם בחיקה. דווקא לרודפי השמלות המובהקים שבינינו, לא נענתה. ואם תשאלו מהיכן אני יודעת, שהרי מיכלי מעולם לא דיברה על עניינים שבינו לבינה, לא על שלה ולא על של אחרים, אני יודעת זאת מהאופן שבו הם דיברו סרה במיכלי כגון מה שאמר עליה אחד הגברברים, מהקולניים שביניהם "אפילו אם הייתה האישה האחרונה בעולם לא הייתי נוגע בה" וכמו שאני מכירה אותו, זה סימן מובהק לכך שסירבה לו.

 

היא הייתה עובדת חרוצה ואחראית והתלונה היחידה שיכולת לשמוע עליה בענפים השונים הייתה שקצב הדיבור שלה מהיר אף מקצב עבודתה. נראה היה שמיכלי ממש יראה מהרווח שבין המילים. רק פעם אחת אני זוכרת שתיקה ארוכה שלה, שנמשכה כמה שעות. זה היה אחרי שחזרה מהחופשה היחידה שלקחה במשך שלושת החדשים שגרה איתנו. היא שבה אחרי ארבעה ימים בפנים נפולות, בילתה את מרבית הזמן במיטה, קוראת ספר כביכול, אבל שמתי לב שלא דפדפה בו כלל. אחר כך התעשתה, התקלחה וכשיצאה מהמקלחת חזרה להיות מיכלי החייכנית, הדברנית והפעלתנית. לשאלתנו איפה הייתה ואיך היה, לא ענתה. היא התעלמה משאלות שלא רצתה לענות עליהן, אבל עשתה זאת בדרך שאף פעם לא פגעה בשואל. השאלה איך הצליחה בכך, הייתה ונשארה חידה בעיני.

 

על ההיריון ידעו בקיבוץ רק כאשר ניכר היה לעין, בסביבות החודש החמישי. לפני כן סברנו שסתם השמינה. ברגע שנודע הדבר טלטלה סערה את הקיבוץ. חשרת השמועות והניחושים הייתה תלויה מעלינו כעננני אובך ימים רבים. כל זכר שהיה מקורב למיכלי אי-פעם השתדל לנקות עצמו מאבק חשד לאבהות . רק מיכלי התנהגה בשלווה ובטבעיות. היא יצרה קשר עם הנשים שהיו בהיריון באותה עת והרבתה לשהות בחברתן. נראה לי שסוף סוף הרגישה שייכת. חדרה התמלא בספרים על היריון, לידה וטיפול בתינוקות. כאשר התברר למעלה מכל ספק שמיכלי לא עומדת לומר דבר וחצי דבר על זהות האב, נרגעו מעט הרוחות. המתח שב ועלה לקראת הלידה מחשש שמא מה שלא גילתה האם יסגירו פני התינוקת. אבל התינוקת הייתה דיסקרטית כמו אמה. הדמיון היחידי שנמצא בה עם הזמן היה למיכלי. השלווה חזרה למעוננו.

 

זמן מה לאחר הלידה הזמינה אותי מיכלי לכוס קפה בחדרה לאחר ארוחת הערב. נעניתי ברצון. חברתה, שהתרגלתי אליה כשגרנו בצריף, חסרה לי. ישבנו על המרפסת הצופה אל ההר שנשקף על הקיבוץ. היה ליל ירח מלא. צלליתו הכהה של ההר על רקע השמים הבהירים והאור הכסוף שהיה זרוע על הכול יצרו מראה של תפאורת תיאטרון ענקית והזוייה. מיכלי הוציאה קנקן קפה, ספלים ועוגת פרג שאפתה במו ידיה. ישבנו ולגמנו קפה בניחותא, שותקות שעה ארוכה ומתבוננות בהר.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: