מבשלת ילדים / חנה קב-רוט

מבשלת ילדים

חנה קב-רוט

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

לא. אין זה סיפור על טבחית אנינת טעם של שבט קניבלים. זה בכלל לא סיפור אלא קומץ זכרונות והרהורים מתוקים-מרירים על מוסד סידור העבודה בזמנים אחרים, בטרם הפריט הקיבוץ את עצמו לדעת.

איור מאת יעקב גוטרמן

אני זוכרת עד היום את הפעם הראשונה שראיתי את גיליון סידור העבודה שהיה תלוי על לוח המודעות בכניסה לחדר האוכל. בצידו הימני היו מודפסים שמות הענפים, בצידו השמאלי, בכתב יד, מלא מחיקות ותיקונים, הופיעו שמות העובדים. ניכר היה כי מצבת כוח האדם הסופית היא תוצאה של ויכוחים, אילוצים ושינויים של הרגע האחרון. סקרתי את ענפי המשק, מרביתם צפויים: גן ירק, בתי ילדים, מטבח וכו' עד שנתקלתי בענף מעורר פלצות "מבשלת ילדים". תמונת המכשפה מהנזל וגרטל (או עמי ותמי לאחר שעברו גיור) עלתה בעיני רוחי ורק לאחר שקראתי את שמה של המבשלת, חברה שקטה ועדינה, הבנתי ששום סכנה לא נשקפת למי מילדי הקיבוץ. לא הספקתי להתאושש מבישול הילדים וענף חדש צד את עיני "הנחש". קיבוצנו ידוע אמנם בנחשיו הקטנים והארסיים, אך בדמיוני הצטיירו דווקא "נחשי האנקונדה של שנים עשר וחצי מטר עם שתי שיניים ארוכות ...", מסתבר שמדובר בקיצור של הנהלת חשבונות שאיבד את הגרשיים בין החית לשין.. את הרשימה סגר ענף שנקרא "הסעה למסריחים". לא היה ברור לי האם הכוונה להסעה נפרדת למי שמוגדר משום מה כמסריח או שמא זו הסעה למקום שנקרא"מסריחים". בשני המקרים היה בכך עלבון שגבל בגזענות עד שהוסבר לי שהכוונה היא להסעת מתרחצים למעיינות הגופרית...

 

מסידור העבודה הבנתי שהשקפתי על השוויון בקיבוץ, כפי שלימדוני בתנועת הנוער, הייתה קצת תמימה. ראיתי למשל מי הם המתגודדים כל ערב מול לוח סידור העבודה כדי לדעת היכן יעבדו למחרת ומי עוברים לידו באדישות ואינם נזקקים לו כלל. ואיני מתכוונת רק לזמניים, חברי גרעין, מתנדבים וכיוב'. היו גם חברי משק שלא ידעו מה ילד יום לעומת כאלו, שמלבד בימים של גיוסים המוניים, מגיפות שפעת לא עלינו, או אירועים מיוחדים, ידעו שכבודם במקומם מובטח. כשטענתי כך לפני חבר משק ותיק, אמר לי שהאשמה היא בחברים עצמם. מי שמשקיע, משתדל ומתמסר לענף, חזקה עליו שימצא שם את מקומו כעובד קבוע ולא יזדקק לחסדי סידור עבודה. הקשבתי, הפנמתי, והנה מה שקרה; אהבתי את עבודתי בנוי והשקעתי בה את כל כולי. כאשר ראה מרכז הענף את מסירותי המליץ לשלוח אותי לקורס נוי, אותו עברתי בהצלחה. חזרתי למשק מצויידת בתעודה מקצועית, משוכנעת שמקומי בענף משוריין מכאן ולהבא. למחרת הוזמנתי לועדת חינוך ונאמר לי שהואיל וגיליתי אחריות, מסירות, חריצות ורצינות, נמצאתי ראויה, למרות שעדיין איני חברת משק, להיות מטפלת בבית הילדים. לא עזרו לי המחאות והדמעות ולא מרכז הנוי שדפק על השולחן. אני מניחה שלו נשלחתי לקורס מטפלות הייתה דרכי אל הנוי סלולה. חברתי, שהייתה חכמה ממני ועבדה בענף הוורדים בהצלחה רבה למדה את הלקח והתחילה להצהיר בכל הזדמנות שהיא ממש לא סובלת ילדים ואכן המשיכה לעבוד בענף הוורדים עד שזה חוסל לטובת ענף אירוח כלשהו.

 

תפקיד הסדרן (או הסדרנית, כמובן) היה בהחלט כפוי טובה. הסדרן היה כתובת לכעסים ותסכולים. מעניין היה לעקוב אחר הטיפוסים השונים של הסדרנים והאופן בו טיפלו במשברים. היה הסדרן טוב הלב, שברח מעימותים וניסה בכל כוחו למלא כל חסר בעצמו. סדרן כזה עבד בערך עשרים שעות ביממה. כולם אהבו אותו (חוץ מבני ביתו, אולי). לעומתו היה הטיפוס האדיש, גם הוא לא התווכח. הוא פשוט לקה בחירשות זמנית עד שהגיליון היה תלוי על הלוח והשאיר את הויכוחים וכיבוי השרפות למרכזי הענפים. היה גם הטיפוס ש"זרק את המפתחות" כל ערב וחזר בו למחרת. היו גם סדרנים ללא דופי, אבל עליהם משעמם לכתוב. כללית אני חושבת שכל הסדרנים עמדו בגבורה בתפקיד הקשה שהצריך שלל תכונות מנוגדות של רודן, גננת, קבלן, פסיכולוג חברתי ולעיתים גם פסיכולוג קליני.

 

אני מניחה שבכל קיבוץ היה לסידור העבודה אופי קצת שונה וגם באותם קיבוצים ששומרים עדיין על מתכונת הקיבוץ המקורית מצאו פתרון טכנולוגי יותר משוכלל מדף מלבני, מרוט בקצותיו, מלא מחיקות, תלוי על לוח מודעות כפי שאני הכרתי. אבל אני מתגעגעת לפעמים לאותו דף ישן עם מבשלת הילדים, הנחש וההסעה למסריחים והוא מעורר בי אהבה וגעגועים לימי חברותי בקיבוץ ומגלם בעיני, לטוב ולמוטב את מה שהיה הקיבוץ שהיה.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: